כתם פז על ספר הזהר קלד

ר' אלעזר שאיל לר"ש אבוי והא תנינן בשעתא דעלמא אתמלייא חובי בני נשא ווי לההוא זכאה וכו' הנה ר' אלעזר הוקשה לו הפך מה שהוקשה לר' יהודה למעלה שאמ' ואי תימא הא נח כלומ' ולמה לא הגין על דור המבול אמנם ר' אלעזר הוקשה למה נמלט שהרי הצדיק נתפס בעון הדור בשעתא דעלמא אתמליא חובי בני נשא ועוד בתנאי אחר ודינא נפק שנגמר הדין כמו שהיה הענין בדור המבול שעונם היה כולל וכבר נגמר דינם כמ"ש ואני הנני מביא את המבול וכו' לשחת כל בשר וכתי' הנני משחיתם כי זהו גמר דינם ועיקר השאלה הזאת מיוסדת על מ"ש ז"ל בכתוב ימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך אמ' ר' חנינא אונקיא אחת היתה ביד נח א"כ למה נמלט בבור כפיך אתיא בההיא דר' אבא בר כהנא כתי' כי נחמתי כי עשיתים וכתי' ונח מצא חן בעיני יי' אלא שמצא חן וכן דרשו לא מהם ולא מהמהם ולא נח בהם ולא נח בהם אמרו אפי' נח שנשתייר מהם לא היה כדאי אלא שמצא חן וא"כ שאלת ר' אלעזר היא כי אחר שלא היה צדיק גמור להיות מושל יראת אלהים ולעכב הפורענות היאך נמלט הוא שהרי הצדיקים בהיות שאינם צדיקים גמורים נתפסים בעון הדור.

א"ל הא אתמר דקב"ה בעא לאפקא מניה תולדין כלומ' אין ספק שהיה נתפס בעון הדור אמנם בהיות שלא נמצא צדיק כמותו בדור ההוא והב"ה רוצה בקיום העולם שלא יחזור לתוהו הפליא עצה לעשות תיבה להסתר בה ממדת הדין ושיצאו בניו מן התי"בה כדי שיתקיימו שאלמלא לא נכנסו בתיבה לא נמלטו.

ות"ח בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף יי'. הכתוב הזה יזהיר לכל אדם כי בהיות מדת הדין מתוחה בעולם שלא יראה חוצה ושיחלוק כבוד למדת הדין ושינהיג ענוה לפניה והנך יודע כי טבע בעל הענוה להסתר עכ"א בקשו צד"ק כאלו אמ' בקשו למדת צדק שלא תפעול בכם בדיניה אבל תהיו צדיקים גמורים כי בזה אותה אתם מבקשים ואם לא בקשו ענוה והסתרו ממנה ושניהם עשה נח כי נדבק בה בצדקתו שנאמ' את האלהי"ם התהלך נח ועוד שנכנס בגוה דתיבותא וע"ד דינא לא יכיל לקטרגא עליה.

הכא אתרמיז לאינון קדישי עליונין למנדע ברזא דאתוון עילאין קדישין הפוכ' דאתוון כ"ב לאתמחי אינון חייבי' וע"ד וימחו מן הארץ כתי'. אתה צריך לדעת כי אותיות כל שם משמותיו ית' בהנזרם אחור מורים ופועלי' דין בעולם ובהליכתם לפנים פועלים רחמים בעולם וע"כ תמצא כי שם י"הוה ית' בהחליף האותיות בדרך האלפא ביתא לפנים ישובו כוז"ו וזה השם עולה במספרו ט"ל כי הוא מורה על תוספ' שבע וברכה ורצון אמנם בשובו אחור ישוב טדה"ד והוא מורה על החסרון ועל הדין והוא סוד מ"ש הנבי' בשם האל ית' הגידו האותיות לאחור ואדעה כי אלהים אתם וביאור זה כבר ידעת כי כשברא הב"ה את העול' היה הולך ונמתח בכח אותיו' ההויה ורצו להתפש' עד אין סוף כי כן היה מחייב כח האותיו' שיתפשט עד אין תכלית כשם ששמו אין לו תכלית וכשחזר החפץ מלפעול עוד בכח ההתפשטות ההוא ואמ' לעולמו די חזרו האותיות לאחור ועמדו מלפעול אור עוד ופעלו לאחור בשוב האור לאחור שנגנז ובכן נמצא עולם החשך לפי שאותיות י"הוה ית' בשובם אחור בדרך האלפא ביתא שבו טדה"ד אשר עולה מספרו כ"ב ולא פעלו האותיות יותר מכ"ב וזהו שאמ' הנביא לאנשי דורו קרבו ריככ' יאמ' יי' הגישו עצומותיכם וכו' יגישו ויגידו לנו את אשר תקרינה הראשונות מה הנה הגידו ונשימה לבנו ונדעה אחריתן או הבאות השמיעונו הגידו האותיות לאחור כלומ' אתם שאתם אומרים שידעתם סוד הבריאה וכל מה שקרה ושיקרה הגידו ונשימה על לב ונדעה אחריתן או הבאות שעדיין לא באו השמיעונו. ואם חכמים אתם הגידו איך חזרו האותיות אחור ולא פעלו יותר ונשארו על מספר טדה"ד ומהו אשר חייב זה. ובכן נדעה כי אלהים אתם. הרי נתבאר כי בשוב האותיות אחור יורו על הפסק הטובה ושובה אחור ופועלת בדין. והנה בבא העונש לדור המבול מכח זה השם טדה"ד נענשו כי ישב שם י"הוה ית' אחור מלפעול ברחמים ופעל בדין ואמ' כי אותיות זה השם טדה"ד ורמזו לקדושים אשר בארץ המה למנדע ברזא דאתוון עילאין שהם י"הוה היפוכא דאתוון כ"ב כי בשובו אחור ישוב טדה"ד שעולה במספרו כ"ב אתוון שהוא מורה על דין ועל העונש ובו נענשו דור המבול והוא רמוז בכתוב כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה.

בא אל התיבה ר' יצחק פתח מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים וגו'. מוליכם בתהומות.

ת"ח מה בין משה לשאר בני עלמא. יבאר ההבדל הגדול שיש בין מרע"ה ובין בני עלמא ולא אמ' בין שאר נביאי עלמא לענין זה כי כמה נביאים היו מוסרים עצמם בעבור הרבים ומתפללים כמו שמצינו באברהם וזולתו וקרא למי שלא מסר עצמו עליהם בני עלמא כי אינם מבקשים רחמים כי אם על עצמם כמו נח כשאמ' לו הב"ה הנני מביא את המבול ואמ' לו ואני מקים את בריתי אתך לא בקש עוד על אחרים. אמנם מרע"ה בכל שעת הכעס היה מוסר עצמו ונפשו עליהם ויבאר כתובי הפתיחה כלם על מרע"ה איה המעלם בים בתפלתו איה השם בקרבו את רוח קדשו מוליכם בתהומות וכו' וכי משה תלה בזכות אבות כי רבה היא ונח לא היה לו זכות אבות וענין המאמ' מבואר בעצמו. ויאמר עד כמה חייב האדם שיש בידו למחות ואינו מוחה עד שיכוהו כמ"ש בשבט יכו על הלחי ואם אינם מקבלים ממנו את נפשו הציל שנאמ' ואתה כי הזהרת רשע וכו' אתה את נפשך הצלת ואם לא הזהיר הוא נתפס.