כתם פז על ספר הזהר קטו

הנפילים היו בארץ בימים ההם תני ר' יוסי אלין עזא ועזאל כמה דאתמר כי לכך נקרא שמם נפילים שנפלו מקדושתם.

ואי תימא היך יכלו לאתקיימא בהאי עלמא והם רוחניים בלא גשם וגוף כי לא ישכון בעפר אלא מי שיסודו עפר כי הדבר הרוחני משכנו למעלה.

והשיב ר' חייא אלין הוו מאינון דכתיב בהו ועוף יעופף על הארץ והא אתמר כי יש במציאות המלאכים מדרגה למעלה ממדרגה כמו שנתבאר למעלה בכתוב ישרצו המים כי מצינו במציאות המלאכים המתיחסים בעופות שני מינין א' ואת כל עוף כנף למינהו והשני ועוף יעופף על הארץ וביארו כי מי שנאמר בהם למינהו אינם משתנים לעולם ומי שלא נאמר בהם למינהו משתנה ומתגלם באויר ונראה לבני אדם בחיזו בני נשא לפי שמדרגתם למטה ולא כזכות האחרים הנאמר בהם למינהו. ויאמר שעזא ועזאל היו מהמדרגה התחתונה וקרובים היו ונוחים להתגלם.

ואי תימא ואיך יכלין לאתהפכא אחרי שהם רוחניים איך יתהפכו וישתנו.

והשיב הא אתמר דאתהפכן לכמה גוונין שלכך נקראת החרב המתהפכת דמתהפכת לכמה גוונין לפעמי' אנשים ולפעמים נשים כי יש באיפשרות לאותם המלאכי' הבאים משם להשתנות ולא במקומם הטבעי להם אבל בשעת' דנחתי ויעקרו ממקומם מתלבשי' באוירא דעלמא ואתחזון כבני נשא והכי עזא ועזאל דמרדו לעילא אפיל לון קב"ה ואגלימו בארע' ונשרשו בה ולא יכילו לאתפשטא מניה פי' להפשיט את כתונת פסי החומר מעליהם וכמו שקבלו רז"ל כי המלאך המתלבש באויר עולם הזה הנתפש אם יתעכבו ו' ימים מלובש ישתרש למטה ולא יעלה ועוד ולא יפשיט כתונת הפסי"ם מעליו.

ולבתר טעו בתר נשי עלמא אחר שנתגלמו.

ועד כען יומא אינון קיימי שלא עלו עוד ואולפי חרשין לבני נשא כי מהם ילמדו דרך העבודות ההם ואולידו בנין וקרו להו ענקים גברין כלומר כל מקום שתמצא שיקראם הכתוב נפילים הם הם בני האלהים הנז' בכתוב ויראו בני האלהי"ם וכבר קדם ענין הנפילים למעלה בכתוב ויאמר אלהים יהי מארת ובכתוב נעשה אדם:

וינחם יי' כי עשה את האדם בארץ לאפוקי אדם דלעילא דלא הוה בארץ. זה הסוד יתבאר ממקום אחר בספר הזוהר שכתב וינחם ה' האי בזעיר אנפין אתמר והכוונה כי זעיר אנפין הנז' להם ע"ה הוא התפאר"ת ואריך אנפין הוא הכת"ר כאשר יתבאר באידרא אם יגזור האל בחיים בסוד בתפאר"ת אדם לשבת בי"ת ובזה האדם שייך נחמה לפי שיש בו ימין ושמאל וכמ"ש ובהאי תליין ימינא ושמאלא נהורא וחשוכא רחמי ודינא בהאי תליא ולא בעתיקא והסוד כי במקום ששייך בו דבר והפכו שהוא סוד הז' כפולות דג"ש ורפ"ה בהתהפך הדין לרחמים או הרחמים לדין הוא כדמיון המתנחם ומתהפך מענין אל ענין והוא שאמר וינחם יי' כי עשה את האדם באר"ץ כי בו שייך נחמה לאפוקי אדם דלעילא דלא שייך ביה נחמה לפי שלא היה באר"ץ והבן זה ומעתה אין אנו צריכין לפרש וינחם מענין תנחומין כמו שקדם והאדם הנרמז באר"ץ הוא אשר נרמז ממראה מתניו ולמטה בסוד כמראה אדם עליו. ויתעצב אל לבו וַיֶעְצָב לא נא' שהוא פועל אלא ויתעצב שהוא מהמתפעל דאיהו אתעצב דביה תליא מלתא כלומר בו שייך ההתפעלות לאפוקי מאן דלא אתעצב שהוא אריך אנפין שכלו רחמים גמורים וכבר ידעת כי כל אלה הדברים הנאמרים בזעיר אנפין הם בצדנו לא בעצם אמנם לפי שמחייב האמ"ת כי ישתנו בנו הפעולות להשכיר ולהעניש כפי מעשנו יתיחסו ההפעלות אל זעיר אנפין בבחינת פעולו בנו בדין וברחמים מצדנו וגם אין שם התפעלות כי הדין והרחמים דבר אחד הם ולא הובדלו כי אם מצדנו. אל לבו בלבו לא כתיב אלא אל לבו העצבון הוא דבק בלב והיה ראוי לכתוב ויתעצב בלבו כי נתפעל בלבו באמרו אל לבו משמע שהמתעצב אחר ושהעצבון הלך אל הלב א"כ מי הוא המתעצב ומי הוא הלב. ואמר שענינו כמאן דמתעצב ומקבל למאריה דאחזי האי לליבא דכל לבין פי' במתעצב ומתוך עצבונו צועק ומתרעם אל הלב העלי"ון שהוא לב כל הלבבות כלם ורצון כל הרצונות ומראה ומודיע אליו צרתו וצערו על כי הוא היה סבה שיגיעינו העצבון מפאת חטאו של אדם אחר שהכל קדם בידיעתו העליונה:

ויאמר יי' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. לאפקא אדם דלעילא זה הענין מיוסד על מה שאמרו רז"ל במדרש רבה על ויתעצב אל לבו א"ר ברכיה משל למלך שבנה פלטין על ידי אדריכל פי' בנאי ראה אותה ולא ערבה לו עלמי יש לו לכעוס לא על האדריכל כך ויתעצב אל לבו. א"ר אסי משל למלך שעשה סחורה על ידי סרסור והפסיד על מי יש לו לכעוס לא על הסרסור כך ויתעצב אל לבו. הנה אלה החכמים עליהם השלום שניהם מכוונים אל מקום אחד שהרמו אל העטרת הנקראת ל"ב השמים ונקראת סרסור לפי שהיא המקשרת התחתונים בעליונים והממשכת שפע מהעליונים אל התחתונים כשם שהסרסור הוא המתווך בין המוכר ובין הקונה אלא שיש הבדל בין שני אלה החכמים ביחס אותה בענין הזה כי ר' ברכיה מיחס אותה ללב הנותן עצה כי לפי סברתו יפרש הכתוב הנז' בבריאת האדם ויאמר אלהים נעשה אדם. בצלמנו כדמותנו על העטרת שהיא השומרת והנותנת עצה למי שלמעלה הימנה בבריאתו כמו שאמר בס' התיקונים ור' אסי השמיט הענין מנתינת עצה ועשאה סרסור לפי שהכל קדם בידיעתו יתברך אלא שעשה סחורתו על יד הסרסור ולא עלה יפה סחורתו באלו רומז שהסרסור היה סבה להפסד הסחורה והסוד ידוע לבעלי הקבלה שאלמלא החשך המעורב בסרסו"ר הזה לא חטא האדם וענין זה הוא ממה שלא ניתן רשות לבטא בשפתים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו בב"ר אמרו בזה ענין נכבד ומשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל לא ניתן ליכתב. והכלל העולה הן למר והן למר כי הכעס לא יהיה רק על האדריכל או הסרסור ואם היה הכעס עליו היה איפשר לפרש ויאמר יי' אמחה את האדם על הסרסו"ר כי גם הוא נקרא דמות אדם כמו שקדם ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם ויתיחס המחוי אליו מענין הבלעה כי ישוב הכל אל נרתקו ויבטל כל מעשה בראשית ואין הכוונה כן כי לא יתבטלו השמים והארץ וכל צבאם בעבור האדם וגם כי אז"ל שבימי המבול לא שמשו י"ב מזלות חוקם בטל והם לא בטלו וע"כ אמרו בכאן כי אמרו ויאמר יי' אמחה את האדם אין הכוונה על אדם דלעילא שהרי ביאר הכתוב בהדיא אשר בראתי מעל פני האדמה ופרט כי האדם הזה הוא האדם הגשמי התחתון אשר באדמה. ואי תימא אדם דלתתא בלחודוי כלומר שימתה הוא לבדו כי אם הוא חטא בהמה וחיה ועוף מה חטאו וישארו הם קיימים. לאו לאפקא כלל כלומר לא להוציאו ולפרטו יחידי בענין המחוי בא הכתוב כלל רק להביא עמו כל מה שנברא לצרכו והם נבראי מטה משום דלא קאים דא בלא דא כי לצרכו נבראו ולכן חזר ופרט הכתוב מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וכמ"ש במדרש רבה משל למלך שהיה משיא את בנו ועשה לו חופה סיירה וכיירה וציירה כעס המלך על בנו מה עשה נכנס לחופה התחיל לשבר את הקנקנים ומפקיע בחיצאות ומקרע בכיליות אמר המלך כלום עשיתי זה אלא בשביל בני בני אבד וזו קיימת הוי מאדם ועד בהמה וכו' ומ"ש ואלמלא חכמתא סתימאה דכלא כלא כמריש' אמר שאלמלא שחייבה החכמה הנעלמה מעיני כל חי להמציא העולם על זה הסדר והאופן הנוהג עתה ולהתמידו היה נבלע כבראשונה שהיה הכל בעמקי האין בלוע ואין חשך ואין צלמות ולא דבר מהדברים הנהוגים בעולם ויכלה הכל במבול אלא שהחכמה העליונה אשר היתה כלי אומנותו של הב"ה חייבה להמציא ערמה ותחבולה כדי שינצל נח ובניו ואשתו ונשי בניו והבאים עמו בתיבה והוא אני חכמה שכנתי ערמה אל תקרי שכנתי אלא שיכנתי והוא פועל יוצא כי היא השכינה והתקינה הערמה ההיא מעשיית התיבה כדי שיתקיים העולם על מנהגו ואלמלא בהאי לא אתקיים עלמא הה"ד יי' בחכמה יסד ארץ וכו' וכתיב ונח מצא חן בעיני יי' כדי שעל ידו יתקיים על מנהגו הראשון ולא יתבטל מכל וכל ולא יהיה נבלע כאשר היה בתחלה:

ויאמר יי' אמחה את האדם ר' יוסי פתח כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' ת"ח כד בעי בר נש לאתנקמא מאחרא. לא דריש בכאן אלא סופא דקרא ולא דרככם דרכי כי אין דרכו של הב"ה כדרכו של בשר ודם כי דרכו של בשר ודם הרוצה להתנחם משונאו מסתיר שנאתו ממנו כדי שלא ישמר ממנו ויתנקם ממנו במהרה כי ירא לאמר אם אגלה דעתי אליו אולי ישמר ממני ומי יודיע מי יאריך ימים על מי ונמצא כי שנאתי וקנאתי כבר אבדה ולא אמצא מקום להתנקם ממנו כי אינו בטוח בחייו ושמא יקדמנו המות. אמנם הב"ה מודיע לו לאדם ומגלה את אזנו פעמים שלש וכמש"ה הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר כי ע"ד הפשט ידבר באזהרותיו קודם שייסרנו כי הוא רוצה בתשובתן של רשעים וזה לסבה דלא אית דימחי בידיה ויימר ליה מה עבדת וע"ד מ"ש מאריך אפיה וגבי דיליה. ת"ח ויאמר יי' אמחה את האדם ביאר כי האמירה הזאת אינה אמירה בלב כענין אמרתי אני אל לבי אמנם אמירה והודעה לדור המבול וזה כי ע"י נח הודיע להם כי הוא רוצה להביא מכול וכמ"ש ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני ונח היה אומר להם והם לא אבו שמוע ונאבדו מן העולם.

ת"ח מה כתיב ביה בנח ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו מגיד בשבחו של נח וקודם כל דבר יבאר למה הוצרך הכתוב להאריך כל זה ולומר מלת לאמר ומלת זה שהרי בכל מקום שנאמר לאמר ענינו לאמר לאחרים ולא מצינו בקריאת השמות מלת לאמר רק ותאמר או כי אמרה שהרי לאה אמנו כשילדה את ראובן אמר הכתוב כי אמרה כי ראה יי' בעניי וכן ותאמר כי שמע יי' כי שנואה אנכי ותאמר הפעם אודה את יי' ותאמר רחל נפתולי אלהים נפתלתי ותאמר לאה בגד. ואם תמצא ברחל שאמרה בלידת יוסף ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף יי' לי בן אחר הנה רז"ל אמרו יודעת היתה ברוח הקדש שהכוונה להם ע"ה כי מלת לאמר בכאן שאמרה לאחרים שהיא עתידה ללדת בן אחר אמנם בכאן ויקרא את שמו נח לאמר למי אמר ואם הכוונה לומר כי האמירה הזאת היתה בלב הי"לל ויקרא את שמו נח כי אמר זה ינחמנו וכו'. ועוד כי מלת זה מיותרת כי היה יכול לומר ויקרא את שמו נח לאמר כי ינחמנו וכו' וא"כ אמאי הכא לאמר ואמאי זה כי הכתוב לא ירבה דברים ללא צורך. אלא אתר דא קרי ליה נח וכו' דע כי המקובלים מיחסים כל לשון וידבר למדת התפאר"ת בהתעסקה עם הגבורה כי תורה שבכתב בגבורה נתנה. וכל לשון אמירה אל העטרת ויאמר יי' אמרת יי' כל אמרת אלוה צרופה ואם תמצא וידבר יי' אל משה לאמר כן הוא כי בהיכל התפארת הנרשם בעטרת היה מדבר עמו והוא סוד ויקרא אל משה וידבר יי' אליו מאהל מועד לאמר וכן כל לשון אמירה מיוחסת לעטרת והסימן בזה אדנ"י יתן אומר והכוונה בכאן כי העטרת הנקראת לאמר קראה אותו נח ואמרה ז"ה ינחמנו וכבר ידעת כי הצדי"ק יסוד עולם נקרא ז"ה בסוד זה יי' קוינו לו והכוונה הצדיק למטה ממשיך שפע וברכה מהצדי"ק העליון אל העטרת והיא האומרת זה ינחמנו כלומר נח זה ימשיך מנ"ח העליון נייחא והשפעה אליה.

זכאין אינון צדיקייא דרשימין ברשימו דגושפנקא דמלכא צורת הברית הוא חותם המלך וע"כ תקנו בברכת הברית וצאצאיו חתם באות ברית קדש ונח נולד מהול בחותם המלך והסוד שימני כחותם על לב"ך. למהוי רשים בשמיה כי הצדיק נקרא ז"ה והב"ה נקרא ז"ה ועולה זה י"ב הויות שהשם המיוחד מצטרף בהם.

ואיהו שוי שמהן בארעא כדקא יאות כי השם המוסכם ממנו הוא יתברך הוא המורה על עצם הנקרא בו כאשר יתבאר לפנים בפתיחת ר' יהודה בכתוב אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות ויביא ראיה מיעקב ע"ה שלא אמר בקריאתו מלת א"ת כמו שנאמר בנח ויקרא שמו יעקב וזה יורה כי קריאת יעקב היה בהסכמת מדתו מד"ת התפארת וקריאת נח ע"י העטר"ת והודיע כי בכל מקום שנאמר מלת אתה רמז אל העטרת והביא ראיה מנבואת ישעיהו ע"ה שאמר ואראה את יי' כי לא התנבא כי אם באספקלריא שאינה מאירה כי לא ראה העצם כי לא יראהו האדם וחי ונרמז זה במלת א"ת. ולפי שקשה כפי המונח כי העטר"ת קראה שמו נח והיה לו לכתוב ותקרא את שמו נח כי מלת ויקרא הוא מיוחס אל עולם הזכר ומלת ותקרא כנוי לנקבה. לזה חזר ואמר מנא הוה ידע כלומר למך אביו שהוא הקורא מאין היה יודע כי זה ינחמנו וכו' ומענין השאלה יתבאר כי מלת ויקרא חוזר אל אביו למך ושקרא אותו נח בהסכמת השכינה ושיעור הכתוב ויקרא אביו בהסכמת א"ת שמו נח ואמר כי בשעתא דלייט קב"ה עלמא בסבת חטאו של אדם אמר לפניו רבש"ע עד מתי יהא עלמא בלטיותא ושהשיבו הב"ה לאדם עד שיצא מזרעך בן מהול והוא הגיד הדבר לזרעו אחריו וע"כ הוו מחכאן עד שעתא דאתיליד נח וכיון שראה אותו שנולד מהול רשים באת שכינתא בלא ערלה רק בחותם המלך וחמא שכינתא מתדבקא בהדיה כדין קרא שמיה וכו' ויהיה הקורא אביו בהסכמת השכינה. ויבאר מה הם התיקונים אשר המציא לנחם את בני העולם מעצבונם ועמלם ואמר כי בקדמיתא לא הוו ידעי למזרע שלא היו להם כלי המחרישה והיו חורשין בידים וזורעין לקיים הקללה בזעת אפך תאכל לחם והוא תקן להם כלי המחרישה ובגין כך כתיב איש האדמה כלומר איש שהמציא תחבולה לחרוש את האדמה. ור' יהודה יבאר הכתוב ע"ד הסוד הנזכר ואמר שנקרא איש האדמה כמה דאתמר אי"ש נעמ"י שהרמז למדת הצדיק שהוא איש נעמ"י בסוד מה יפית ומה נעמת ואמר כי הצדיק השלם למטה יתעלה עד שיהיה מושל בי"ראת אלהי"ם ומבואר הוא: