כתם פז על ספר הזהר יא

אמרו ליה מאן וכו' הנני מביא לפניך נוסח החידה על תוכן לפי שנמצא טעות בהעתקות לעומק החידה וזהו הנוסח האמתי מאן יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי אמר להו יוד עבדא קרבא בכ"ף וסמ"ך כ"ף לא בעאת לאסתלק' ולאתקשר' בכת"ר דלא יכלא למהוי רגעא חדא אלא בה"א.

סמך לא בעאת לאסתלקא בגין לאסעדא לאינון דנפלין דהא בלא סמך לא יכלין למיקם יוד אתא לגבאי יחידאי נשיק לי וגפיף לי בכה עמי ואמר לי ברי מה אעביד לך אבל אנא אסתלק ואנא אתמלי מכמה טבין וכו' והא לך צורת החידה בבירור והוא כי הם נצטערו על צערו כפי מחשבתם בו שהיה בן אדם חמר ותורתו לא הגינה עליו בעה"ז דדחיקא ליה שעתא והיה בחסרון כי"ס כ"ף ויו"ד וסמ"ך והוא רמז להם כפי מחשבתם בו שהיה טייעא ובחסרון כיס ונשא משלו בסוד השלש אותיות האלה ואמר כי היו"ד הרומזת להתחלת השפע והמזונות היא והכ"ף והסמ"ך עשו מלחמה ולא הסכימו זו עם זו לחלק לו ברבוי טובת העה"ז וזה לפי שהכ"ף שהיא העטרת לא הסכימה לעלות לכת"ר ולהמשיך עליו שפע מלמעלה וכבר ידעת כי העטרת נרמזת בכ"ף בסוד כ"ף אחת עטרה זהב וכו' גם היא נרמזת באו"ת סמ"ך כמו שנתבאר באותיותיו של רב המנונא סבא לפי שהיא סומכת לנופלים כמו שכבר ביארנו שם ואל תתמה על החפץ כי היא תקבל הצורות העליונות של האלף ביתות כולם והכוונה שלא הסכימו שני האותיות האלה לסומכו ולסעדו בזה העולם אמנם היוד הרומזת לטוב העה"ב היא תסמכהו לעה"ב בי"ש עולמות שהם רשומים לכל צדיק וצדיק בסוד להנחיל אוהדי י"ש וע"כ נשא משל ואמר אתת יו"ד לגבאי לפייסני כי מה רב טוב צפון לו לעולם הבא והנה כשהבינו דבר החידה ר' אלעזר ור' אבא חדו ובכו חדו על דבר דבור על אפניו ובכו על צערו ואמרו לו זיל רכיב ואנן טענין אבתרך כי לך נאה לרכוב ולנו לטעון א"ל ולאו אמרית לכו דפקוד' דמלכא איהי וכך גזרו עלי מן השמים עד שיבוא הענ"י הרוכב על חמור כי אזי יתרבה השפע והטוב.

א"ל הא שמך לא אמרת לן אתר בית מותבך אן הוא אולי נשאל לאנשי המקום עליך אמר להו אתר בית מותבי איהו טב וכו' ואיהו מגדל הפורח באויר רמז להם מקום תחנותו שהיה במגדל הפורח באויר ונשא משלו בשם המקום שהיה שוכן בו מקודם הנקרא לו"ד שיש בו למ"ד ו"ו דל"ת הלמד שהוא סוד המגדל הפורח באויר העליון והוא בנוי בעטר' בסוד ויבן מגדל בתוכו בכרם יי' צבאות. והו"ו הוא הב"ה סוד ו"ו שבשם שהוא התפארת והדל"ת רמז למסכנא שאין לה מגרמה כלום ונקראת עני בסוד תפלה לענ"י ולחם עוני.

אשגחו ר' אלעזר ור' אבא וטעמו נופת צוף חידתו ועדין חשבו כי היה איש אחד מיושבי לוד ושנשא החידה והמשל על המקום ועוד רצו להכירו מפאת אביו כי כן יתכן ישאלו לאנשי המקום מי הוא בן פלוני השוכן עמכם במקום הזה ושאם יגיד להם שם אביו שינשקו רגליו והוא השיבם כי לא נסה ללכת בגדולות ובגאוה ולכן אמר לאו אורח דילי ככך לאתגאה באוריתא אבל אבא דילי הוה דיוריה בימא רבה עתה הודיעם שנשמתו נתלבשה בלבוש העולם הזה להראות להם בגוף אמנם כי אביו הוא צדיק י"סוד עולם השוכן בים הגדול שהיא מלכות ואיהו חד נונא דאסחר ימא הוא הבריח התיכון בתוך הקרשי' המבריח מן הקצה אל הקצה והוא רב ויקירא ועתיק יומין השוכן בים ההוא עד דהוה בלע כל שאר נונין דע כי בהתגלות המאור הגדול כל שאר המאורות נבלעים באורו כאלו הוא בולעם וכן הוא התנין הגדול הקדוש שממנו נמשכים חיים לכל צבא מרום והוא מוציאם חיים אחרי בולעו אותם כי ממאורו הם נארים. והנה הוא הגיד להם מתוך החיד' שמו העצמי הרמוז בשמו המוחשי כי בשם המנונא יש נונא והם חשבו שהיה בנו של רב המנונא המוחשי ודעתו לומר שהיה בן לנונא רבא ויקירא ולכן א"ל אנת הוא בריה דרב המנונא סבא ושעדיין היה בחיים חיתו ולכן בכו כחדא ונשקוהו ומ"ש ושאט ימא ברגעא חדא בתוקפיה ואפיק לון כגירא בידא דגבר תקיף יתבא' בסוד הזרעת הנשמו' המיוחס ליורה כחץ ודי עתה במקום הזה.

אזלו אמרו ליה אי ניחא קמי מארי עכשו שהבינו מתוך דברי חידתו לדעתם שהיה בנו של רב המנונא כבדוהו וקראו לו אדון אמנם רצו לדעת אם הוא בנו של רב המנונא או רב המנונא כי עדיין היו מסתפקים בזה.

פתח ואמר ובניהו בן יהוידע האי קרא אוקמוה וכו' אבל האי קרא לאחזאה רזין דאוריתא וכו' על רזא דחכמתא קא אתיא וכו' כפל הענין להודיע סוד הנה"ר מתחלתו רזין עילאין דאוריתא הרמז על תפארת על רזא דחכמתא הרמז על חכמת אלהי"ם וזה נרמז בשם בני"הו כלומר בן י"הו ב"ן י"הו י"דע כי משם מתחיל להודע מסוד הי"וד אל הה"א הראשונה ומהה"א אל הו"ו וכבר ידעת סוד הו"ו ומשך הו"ו אלה תולדות יעקב יוסף ועז"א מלה סתימאה איהו. ושמא גרים הודיעם ברמז כי שמו אשר נקרא המנונא גרם לו להיות נשמתו צרורה בצרור החיים כי נונא ירמוז אל התנין הקדוש המבריח מן הקצה אל הקצה שהוא צרור החיים והביא ראיה מבניהו בן יהוידע כי שמו גרם להיות נשמתו אצולה מאוצר העליון. ודע כי בכל מקום שתמצאם ע"ה אומרים שמא גרים הם רומזים כי כל נשמה ונשמה נותנין לה גוף הראוי לה שתתלבש בו בזה העולם כפי נגזרה חכמתו יתברך בסוד העבור כאשר יתבאר במקומו בע"ה וכבר ידעת כי השם הוא הקובע ידיעה במה שלא היה נודע כשם שלא יודעו כחות הנפש רק בכחות הגוף ועל סוד זה אמרו שמא גרים כי הסכמת קריאת השם בגוף ההוא היה מפאת הנשמה שנתלבשה בו במאמר המזווג הזיווגין יתברך שמו. ועל סוד זה היו הראשונים בודקים בשם כמ"ש ר' מאיר בדיק בשמא בההוא עובדא דכידור. והתחיל לבאר הכתוב בן איש חי דא צדיק חי עלמין יבאר מלת ח"י ומלת הי"ל כי הוא קרי וכתיב ולזה אמר רב פעלים מארי דכל עובדין וחיילין כי כל צבאות יי' וחיילותיו מכחו נאצלים והוא המחיה אותם וכבר ידעת אמרם אות הוא בצבא שלו ומדת היסוד חי העולמים נקרא אות אות ברית קדש אות היא ביני ובין בני ישראל ומ"ש רשים הוא ורב מכלא כי שמו א"ל ח"י נרשם בכל צבאות יי' כלם מסיימים שמותם בשם אל מיכאל גבריאל וזולתם הנסדרים על סדר האלפא ביתא דאב"גד ותשר"ק. ועל סוד הנקודות כאשר נתבאר בתיקונים מאן אתר נפק מאן אתר אתא כי הוא נה"ר דנפיק מחכמ"ה ונגיד מבי"נה עד יסוד שהוא סוף הנהר אהדר ואמר מקבצ"אל דרגא עילאה סתימאה דכלא ביה כי מלת קבצאל יורה על דבר הנעלם אשר הכל נקבץ ונקמץ בתוכו. מגו נהורא עילאה היא החכמה שעליה נרמז יהי אור וממנה נמשך ראש הנהר שהיא הבינה ומ"ש ואיהו היכלא קדישא יחזור לקבצאל שהוא היכל המקבץ בתוכו כל אבני הבנין. ובגופא דהאי אילנא קיימין כל עלמין וכל חיילין מניה אתזנו יחזור לאיש ח"י הוא חי העולמים כי ממנו ניזונים כל צבאות יי' ועומדים על עמדם. הוא הכה את שני אריאל מואב ב' מקדשים בית א' ובית ב' הנקראים אריאל שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ובעוד שהיתה השגחתו עליהם עמדו כמ"ש והיו עיני ולבי שם כל הימים ובהסתלק השפעתו מהם נחרבו וכאלו הכה אותם ביד וכבר ידעת כי המסיר קנין משים העדר כמ"ש או מי ישום אלם כי בהסיר ממנו כח הדיבור ישימהו אלם וז"א כיון דאיהו אסתלק דהוה נגיד מלעילא וכו' כב יכול הוא הכה לון כי לא ייוחס ח"ו הרעה למטיב יתברך והוא סוד ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא ומיד והיה לאכול. וכרסייא קדישא נפלת הרמז על כנסת ישראל כי לכל מקום שגלו שכינה גלתה עמהם ונתיחס זה אל הנפילה כמ"ש איך נפלת משמים נפלה לא תוסיף. אמאי על נהר כבר. ביאר הסבה כי בהעדר שפע הנהר שכבר היה נמשך ונפסק נחרבו הב' בתים והוא סוד ונהר יחרב ויבש יחרב בבית א' ויבש בבית שני. וביאר מלת מואב כי כן הסכים אבינו שבשמים ר"ל השוכן בתפארת והנה כשחשך השמ"ש כוכבי השמים לא יהלו אורם כי הוא המחלק להם אור. והוא סוד הן אראלם צעקו חוצה כי נחסר אורם שהיו מקבלים מכנסת ישראל. הוא ירד והכה את הארי בזמנין קדמאין וכו' בא לתרץ כי כפי הנחתו הראשונה אמר כי בהסתלקות הנהר הכה את שני אריאל וא"כ היאך יובן כי ברדתו הכה את האריה שהוא צורת האריה שהיה נראה רבוץ באש המזבח שזה היה סימן טוב לישראל כי היה מורה שעלו לרצון קרבנותיהם וא"כ היאך יובן שירד והכה את האריה כי לא יכהו רק בהסתלקותו מעליו ועכ"א בזמנין קדמאין וכו' כלומר כי מקודם לכן היה יורד הכח ההוא והנהר היה נמשך והיה נראה באש המזבח צורת אריה והוו חמאן על גבי מדבח' רביץ על טרפיה אכיל וכו' כגיבר תקיף דע כי האריה הנראה על אש המזבח הוא אש הגבו"רה בכח החס"ד הימיני ולכן נקראו כת האראלים אראלים כי היא מלה מורכבת מן אל ומן ארי כי אל מצד החסד וארי מן הגבורה כי לאריה נתן כח הגבו"רה וכן ארי"ה עולה במספרו גבו"רה ואז"ל גבור כארי ואל תתמה ממה שכתוב ופני אריה אל הימין כי הכתוב יגיד כי כח הגבורה שרשו מן הימין והפנים נראים זו בזו כאשר אני עתיד לבאר בסוד ד' פנים לאחד ועל כחו הנאצל מן הימין כתיב ופני אריה מן הימין וכבר ידעת כי כח כל הספירות נכללות בכח אחד יתברך שמו ומזה הטעם קבלו בעלי הקבלה כי כת האראלים מיוחסת לתפארת ביען היא כוללת ימין ושמאל ארי ואלים וע"כ היה נראה כגיבר תקיף כי באמרו גיבר רמז על הגבורה והאש מצד הגבורה הוא והיה נראה באש. וכל כלבין הוו מתטמרין קמיה כל כחות הטומאה החיצוניות הנאחזות בשמאל היו נחבאים ונבלעים מפניו שלא היו מתפרנסים מן הקרבן כי אם אישי יי' הקדושים ולא נפקין לבר כלומר לא היו יוצאים חוץ ממחיצתם להתפשט בארץ ולשוט בה כי כבר ידעת סוד מעשה הקרבנו' ושתועלתם היה כדי לצמצם מדת הדין שם על המזבח שלא תתפשט בעולם והנה בהצתמצ' מדת הדין שם הנה הכחות החיצוניות הנקראים כלבים בסוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי היו נחבאים בצד צפון כי שם הם שוכנים בסוד מצפון תפתח הרעה ולא היו נראים בעולם ולא היה נראה במזבח רק צורת אריה הימני המתלבש בגבורה כמו שאמרתי והוא סוד וידי אדם מתחת כנפיהם כי ידי אד"ם הם חס"ד וגבורה לקבל הדורון אמנם כשגרמו עונותיהם של ישראל היה נראה כדמות כלב. ומ"ש כיון דגרמו איהו נחית לגו דרגין דלתתא יודיע כי השפע השופע מהנהר ההוא אינו חדל מלירד שא"כ היה העולם חרב מכל וכל כי לא יתפרנס העולם התחתון כי אם משפע עולם העליון אבל השפע היורד היום בעונותינו שרבו יורד תחלה אל בעלי הקליפה שהם בצורת כלב ופני אריה הקדוש חפו כי בהסתלק ממנו השפע קטיל ליה אמנם עדין איהו נחית לגו דרגין דלתתא ובזה קטיל לההוא אריה דלא בעי למיהב ליה טורפיה כקדמיתא וכ"ב יכול קטיל ליה הוא הכה את הארי ודאי והכוונה בכל זה כי קודם שחטאו ישראל היו הקרבנות רצויים לפני יי' ואישי יי' יאכלום כאשר יתבאר בסוד הקרבנו' ב"ה והיה צורת אריה שבמרכבה נראה שם והאש אוכלת את העולות בסוד את קרבני לחמי לאישי ואחר שגרמו עונותיהם הושלך דורונם לכלבים לתוך הבור לעינא דסטרא אחרא פי' מלת בור מלשון ברירה דבר הנראה לעין הבור שאין בו מים וכו'. כיון דחמא הכי ההוא סטרא אתתקפת כשהשיב ימינו אחור נתחזק האויב הבא מכח השמאל הוא סמ"אל ושלח שלוחו הכלב אל מזבח יי' כי מצא בעל החוב לגבות את חובו והפכו הפנים פני אריה כ"ב יכול אל פני הכלב ובמקום שהיו פני אריאל מאירים ומזהירים שבו פני בלאדן שהוא שליח פני אדם הבליעל אשר משחת מאיש מראהו ותוארו מבני אדם במקומו. וראיתי אני בספרי ההשבעות שעושים הגוים בכשופיהם שמשביעים לשר הנקרא בילאד ואומרים שהוא שר וגדול בשדים והכוונה על בלאדן אלא שנשתנה שמו להם כשם שנשתנה להם שם שטן עד שקוראים אותו הנוצרים שטנאש. ביום השלג ביומא דגרמו חובין ודינא אתרן וכו' כבר כתבתי למעלה כי ברדת מימי החסד אל העטרת על ידי הגבורה נקפאים שם מפאת מדת הדין שמקפים אותם שלא ירדו לסבת העונות ונעשו כשלג הקרוש בסוד עונותיכם מנעו הטוב מכם וע"כ נתיחסה העטרת אל השלג וג"כ עונש הרשעים בגהינם מתיחס אל השלג הצונן בהפך האש כמ"ש ז"ל תשלג בצלמון שהרשעים נדונים ששה חדשים באש וששה חדשים בשלג באופן שהשלג מתיחס אל הדין ואמר כי כל הצער הגדול הזה קרנו ביום השלג ביום שנתחזק הדין לדון את ישראל שנסתלקו הרחמים מהם כי הרחמים מזוגים הם מה כתיב בתריה והוא הכה את איש מצרי דא נהורא וכו' ביאר כי עונותיהם של ישראל היו סבה בימי קדם עד שנענש מרע"ה בעבורם כמ"ש וירע למשה בעבורם וזה במי מריבת קדש כשרבו עליו לתת להם מים מתוך הכעס טעה משה רבינו ע"ה כמו שאבאר בהדיא וקראו איש מצרי לפי שנולד במצרים ושם גדל וכן קראו הכתוב איש מצרי הצילנו מיד הרועים ונקרא איש מרא"ה כי מדרגתו בגבורה גדולה ממדרגת כל הנביאים שהיתה מתוך אספקלריא המאירה כמו שהעיד עליו הכתוב ומראה ולא בחידות ומראה בלשון זכר מעולם הזכר וכבר ידעת ההבדל שיש בין מראה בסגול למראה בקמץ כי מראה בקמץ היא מעולם הנקבה. ונקרא אי"ש על שמדרגתו במדת התפארת כי על כן נקרא איש האלהים איש לעטרת והוא סוד צדיק מושל יראת אלהים וע"כ נתיחס לבעלה דמטרוניתא לפי שהוא גוזר וי"ראת אלהים מקיימת. והשלים הענין וזכר הסבה אשר נענש בעד ישראל ואמר וביד המצרי חנית הוא מטה האלהים שנאמר ומטה האלהים בידו. ודא הוא מטה דאתברי בע"ש בין השמשות וכו':

מוכרח אני מעתה לבאר ענין עונש משה רבינו ע"ה במי מריבת קדש לפי שלא מצאנו מפורש ענינו במקום מיוחד בזוהר כי אם בדרך דילוג וסירוגין ובלתי מבואר ואפי' בדרך פשט וכ"ש בדרך הסוד ולפי שהביא הזוהר בכאן הסוד אבארנו בכאן כיד אלהי עלי לטובה וזה לפי שמצאנו ראינו החילוק הרב אשר נפל בין המפרשי' בענינו ע"ד הפשט וכל אחד אחז דרכו בידיעת חטאו של משה רבינו ע"ה וכתב הרמב"ן ז"ל החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מפורסם בכתוב ורש"י ז"ל פירש בו מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע ולא אמר והכיתם שאלו דברו ולא הכו היה הקב"ה מתקדש לעיני העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו מדבר ולא שומע מקיים דברו של הקב"ה ק"ו אנו וכתב הוא אבל דברי אגדה הן ולא נתחוורו לי כי מאחר שציווהו קח את המטה יש במשמעו שיכה ואילו היה רצונו בדבור בלבד מה צורך היות המטה בידו והאריך הוא ז"ל בענין הזה והביא דעות כל המפרשים אחת אחת למצוא חשבון ונשא ונתן בענין כמו שכתב וטענות רבות למפרשים בחטא הזה כבר סתר רבי אברהם דברים רבים מהם והסוד שהביא גם הוא איננו נכון וכו' והרב רבינו משה כתב בו סברה אחרת לפי שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים וכו' ותפש הוא ז"ל עליו ואמר אלו דבריו ז"ל הוסיף הבל על הבלים שהרי הכתוב אומר מריתם פי ויען לא האמנתם בי. וכתב ז"ל והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה הוא דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא ההוא באמרם נוצא לכם מים וראוי שיאמרו יוציא לכם מים כדרך שאמרו בתת יי' לכם בערב בשר לאכול ואולי יחשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם יוציאו להם מים מן הסלע וזהו לא קדשתם אותי וכו' עיין שם. ובסוף דבריו אמר והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה כי בראשונה אמר לו הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור יאמר כי שמו הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד יי' האש האוכלת בראש ההר ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים אבל בכאן לא פי' לו כן והסכימו שניהם להכו' בצור ובשם יי' פעמים והנה זה חטא ועל כן אמר לא האמנת בי לשום אמנה בשמי ובאמונ"ה יעשה הנס ונאמר מריתם פי כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום פי יי' וע"כ אמר מעלתם בי ואין מעילה אלא שיקור וכו'. והנה מפרשי דבריו ז"ל הלא המה הרב רבי יהושע שעייב וה"ר שם טוב גאון אמרו כי כוונת הרמב"ן ז"ל באמרו כי שמו הגדול על הצור היא העטרת שנקראת כבוד יי' ואש אוכלת. ובעבור כן לא הכה אלא פעם א' כי חשב כי החבור שלם ולא היה שם שום הסתלקות וע"כ לא הכה אלא פעם א' אבל בכאן לא פירש לו וחטאו בשגגה כי חשבו כי יש שם סוד גרמא מהסתלקות הכח ואולי היה צריך שם עליוני והסכימו שניהם להכות פעמים אחד כנגד העטרת וא' כנגד התפארת שיתן כח בעטרה והנה זה חטא כי יחשבו ישראל שלא היה כח באמו"נה ותשש כח השם כנקבה ועוד שהם נסתפקו בדבר שלא היה להם להסתפק ואם הם נתכוונו למחשבה טובה וזהו שאמר להם השם הגדול יען לא האמנת' כי לשון אמו"נה בשמי כי היה לכם לדעת כי באמונה לבד יעשה הנס. ובזה מרו ועצבו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום פי יי'. ואין מעילה אלא שיקור כל מה שחשבו היה שקר כי אנ"י הנותן מים ולי היכולת ולכן היה משה מתחנן ומתנצל בעד חטאו ואומר אדנ"י יהו"ה כי התחנן לשם הנכבד שימחול לו על שגגתו והיה עונשו שלא נכנס לארץ מדה כנגד מדה. ואני הדל והעני בחכמה משתחוה אפים ארצה מרחוק מול עפרות קברו ז"ל אזכיר לפניו מה שמצאתי ראיתי בספר הזוהר אחת הנה ואחת הנה אולי ייטב בעיניו מה שאזכיר לפניו כי הוא ז"ל לא ראה ספר הזוהר כי לא נגלה בימיו והראיה על זה כי לא יזכרנו בשמו כמו שמזכיר ספר הבהיר וכן קבלנו מרבותינו כי הוא ז"ל לא ראה ספר הזוהר ואומר אני אולי יתעשת לפני האלהים ולפניו מה שאזכור בענין הזה והאלוהים יכפר בעד אם אשגה כי ידעתי נאמנה ערכי לנגדו כערך יתוש קצוץ כנפים מול נשר ארך האבר גדול הנוצה ולא מחכמה שאלתי על זאת מלפניו והוא כי אשאל כי אנסה לפניו לאמר למדנו רבינו היאך נבין כי בהכותו פעמים יובן כי אחד כנגד העטרת ואחד כנגד התפארת ואלו הכה ז' פעמים הנה ימשיך כח כל הנחלים אל הי"ם ואין בזה אשם וכ"ש חטא גם כי ההכאה אינה מורה על המשכת שפע רק על הכנעה ושעבוד כמו שמצינו בענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת ויאמר ירה ויורה ויאמר חץ ותשועה ליי' ונאמר שם ויקצוף עליו איש האלהים וכו' ועתה שלש פעמים תכה בארם וכבר הביא זה הענין רבינו נסים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל כי כאשר יעשה הנביא איזה דמיון בפועל דומה למה שראוי שיקרה לעתיד ונלמוד מזה כי ההכאה תורה על הכנעה ושעבוד ודוגמת הענין הזה מצאתי ראיתי בספר הזוהר בפ' ויהי בשלח והויכוח הזה בין רבי חייא ורבי יהודה על ענין ההכאה בצור הנרמז להם בשכינה א"ל רבי יהודה אי הכי הא כתיב הן הכה צור ויזובו מים וכו' מאן מחי לשמיה ח"ו אשר נראה מכאן כי ההכאה תורה על הכנעה ושעבוד וא"כ היאך יכה משה פעמים א' כנגד העטרת ואחר כנגד השם המיוחד ח"ו והנה רז"ל אמרו בפסוק וירם משה את ידו ויך את הסלע הכה פעם אחת התחיל הסלע נוטף מים מועטים שנאמ' הן הכה צור ויזובו מים כזב הזה שהוא נוטף טיפי טיפי א"ל בן עמרם המים הללו ליונקי שדים או לגמולי חלב מיד הקפיד כנגדו והכהו פעמים שנאמר ונחלים ישטופו. אשר נראה מכאן כי דעתו של משה בהכות הסלע פעמים להכריחו להגיר מימיו בחוזק ידו שיהי' הסלע נכנע למאמרו של משה ע"ה. ומה שהוקשה לו לרב ז"ל כי למה יצוהו האל לקחת המטה אם לא להכות פעם א' והוא הכה פעמים אינה קושיא שהרי מצאנו כל האותות שהיה משה עושה מטה האלהים בידו שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות ולא כל האותות היו בהכאה כמו שכתב רש"י ז"ל וא"כ מוכרחים אנו להביא מאמרי הזוהר איש איש ממקומו כדי שמהם נבין במה שטעה משה רבינו ע"ה בהכותו בסלע אפי' פעם אחת וכ"ש שתים כי עשה אשר לא צווה כדברי רש"י ז"ל כי לא צוהו רק ודברתם על ידי דיבור לא על ידי הכאה ומשה ע"ה טעה שחשב שבשם שבפעם הראשונה שאמר לו הקב"ה ומטך אשר הכית בו את היאור תקח בידך וכו' והכית בצור חשב כי גם בפעם הזאת צריך להכות אחרי אשר צוהו שיקח המטה בידו וכי לצורך ההכאה הוא ולא הבדיל בין צור לסלע ואעפ"י שהם דבר אחד כי הצור הוא הסלע וארבעה שמות נקראו לו עי"ן משפט וצו"ר וסל"ע ובא"ר עין משפט ע"ש שבו נדון משה כשהכהו וצור ע"ש השכינה שנגלית שם שנאמר הנני עומד לפניך שם על הצור וכאן בקדש שלא נגלה נקראת סלע ובאר ע"ש שלא פקקו מימיה כל מ' שנה ואם נסתלקה במות מרים חזרה בזכות משה רבינו ע"ה. ומעתה אבאר הסוד למה הוצרך בפעם הראשונה להכות ולמה קראה צור בפעם הראשונה. דע כי המדה הזאת רצוני העטרת קונה כל שמות הספירות אם לדין אם לרחמים כפי מה שיושפע עליה מלמעלה נקראת חס"ד מפאת החס"ד המשפיע בה ונקראת גבו"רה מפאת הגבורה ונקראת צו"ר ג"כ מצד חוזק הדין כי מלת צור מורה על דבר חזק וקשה וכבר ידעת כי כח הנחש יבואהו מצד הדין הקשה בסוד דרך נחש עלי צו"ר כי משם הוא יונק והנה כשיצאו ישראל ממצרים היה כח הנחש עלי צו"ר כ"ב יכול והיה סותם מעייני המים שלא יושפע על ישראל והיה צריך להכות לנחש עלי צור להכניעו ולהשפילו ולדחותו מעל הצור אשר לרמז הזה. א"ל הקב"ה למשה הנני עומד לפניך שם על הצו"ר כי בהיותי עומד על הצור ובהכותך בראש הנחש העומד בצו"ר תחליש ותכניע הנחש מחוזק הדין אשר על כן נקראת צור ובכן תשפיע מימיה אמנם לאחר שקבלו ישראל את התורה נטהרה המדה מטומאת הנח"ש וישראל היו חורין ממלאך המות ומסיעתו ונדחה הנח"ש מבית יי' וכבר היתה הבא"ר נוזלת מימיה בסוד באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק וכו' כמו שיתבאר במקומו שכבר נתקנו המדות וצנורותיהם להריק השפעתם בבא"ר ועוד לא תצטרך הכאה רק דיבור ופיוס והיא תגיר מימיה כי אין שטן ואין פגע רע ולזה א"ל הקב"ה למשה ודברתם אל הסלע ונתן מימיו ולא אמר ודברתם אל הצור כי הצור צריך להכאה להחליש כח הדין אמנם הסלע כבר הניקה לישראל מחלב דדיה נצ"ח והוד דבש ושמן שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור והסתכל כי ייחס החלמיש החזק לצור והרמז כי הדין נהפך להם לרחמים ומשה רבינו ע"ה כשראה שצוהו האל יתברך לקחת המטה חשב כי באולי חזר החוזק הראשון למקומו ושיצטרך עוד להכות ולא הכה בתחלה כדעת רז"ל רק פעם אחת ועל שלא פייסה בדברים כמו שצווה לא נתנ' מימיה כי אם טיפי טיפי שעב' על מצות קונו וחזר והכה פעם שנית ואם נזלו נחלים השעה צריכה לכך כי לא לרצון המצוה נזולו כי אם שהשעה צריכה לכך לשיתקדש שמו ברבים ועז"א לו האל יתברך יען לא האמנתם בי להקדישני כי חשבתם כי מדת האמונה היא העטרת עדיין לא מטוהרה היא מטומאת מקדש וקדשיו וכי צריכה היא להכאה לדחות הנחש מהיכלה ומעלתם את פ"י כי היא נקראת פי יי' ועשיתם מעילה בקדש לכן לא תבוא אל הארץ מדה כנגד מדה. וראה זה מצארי לרז"ל רומזים למה שכתבתי זה לשונם אמר לו הקב"ה למשה אי אתה זכור מה עשה הסלע הזה לבני שנאמר וינקהו דבש מסלע ואחר טובתו הכית אותו רמזו כי כבר נסתלק הדין וכח הנח"ש המונע הטוב מישראל והשביעה אותם מטובה והניקתם מחלב דדיה ולמה יכעיסה בצרתה גם כעס והיא אינה צריכה רק לפיוס דברים בלבד. וכן אמרו ידברתם אל הסלע והכיתם לא נאמר א"ל הקב"ה כשהנע' קטן רבו מכה אותו ומלמדו כיון שהגדיל בדיבור הוא מיסרו כך א"ל הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים:

ועתה התבונן במתוק דבריהם וחידותם ע"ה כי תלו החטא בהכאה ורמזו כי המדה הזאת היתה קודם שקבלו ישראל את התורה בחוק הנע"ר בב יכול בחוסר השפעה לנגד ישראל כיר"ח בן יומו והיתה צריכה אל לימודי יי' וכדי לדחות ממחיצתה הנח"ש עלי צו"ר הוצרך להכאה אמנם כשגדל מאורה והיא בהיכל מלך פנימה וכל טוב אדוניה בידה אם יקרה מקרה למנוע טובה מישראל כי הם הם הגורמים לא יצטרך רק שנות אליה פרק אחד ואתה ידעת כי הפרק הזה אינו ממסכת פאה או מדמאי או מכלאים רק בזכור אליה זכות פרק אחד מפרקי מרכבתה שהוא זכות אברהם שהוא פרק א' מפרקי המרכבה כי בזכותו זכו ישראל אל הבא"ר במדבר וכמ"ש רז"ל אמר הב"ה אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר כי בזה תתפייס על בניה. והנני מביא לפניך מה שמצאתי בספר הזוהר מעט הנה ומעט הנה אשר משם למדתי כל מה שכתבתי בזה אמרו בפ' ויהי בשלח ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת מ"ט משום דמחקק בניסין הוה ושמא קדישא עילאה רשימא ביה בקדמיתא נחש כד"א דרך נחש עלי צור נחש דא אתער צור באן אתר אתגלי הכא אתגלי דכתיב הנני עומד לפניך שם על הצור ומאן צור כד"א הצור תמים פעלו ותמן ידע משה היך קאים נחש עלי צו"ר והא אוקימנא מלי. א"ל ר' יהודה לשתיק קרא יאות אלא הא כתיב והכית בצור ויצאו ממנו מים א"ל ודאי הכי הוא דלית לך כל שמא ושמא מאינון שמהן קדישין דקב"ה דלא עביד ניסין וגבוראן ואפיק כל מה דאצטריך לעלמא כ"ש לאפקא מיא. א"ל אי הכי הא כתיב הן הכה צור ויזובו מים מאן מחי לשמיה ח"ו. א"ל פטישא חריפא בקטרוי ידיע ואת שאיל דא אלא ת"ח בכל חת"ר צו"ר גבורה וכד בעי קב"ה למחאה או לאלקאה אתער גבורה דא ולקי הה"ד הן הכה צור ואי לאו דאתער האי צור ולקי באתר דאצטריך לא נבעין מיא. א"ל אי הכי הא כתיב צור ילדך תשי ותנינן מאי תשי חלשת ליה א"ל ודאי הכי הוא דאלמלא ידעין חייביא דהאי צור זמינא לאתערא לקבליהו ולאלקאה לון ימנעון מלמיחב קמיה אלא חלשא בעיניהו והואיל ולא מסתכלי ביה לא מסתכלי באורחיהו. ועל דא צור ילדך תשי. רבי אבא אמר אית צור ואית צור מסטרא דצור עילאה נפק צור אחרא וכו' עד ואזלא הא כי הא דאמר ר' אלעזר מי ימלל גבורות יי' וכו' הנך רואה שהם קבלו ע"ה כי המטה היה מצוייר בו מצר שמאל נחש ומצד ימין היה כתוב שם המפורש וע"כ אמר לו הב"ה למשה בראשית האותות שיעשה לפני פרעה קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין כי הוא הקודם בקליפה לעולם והוא המחנה את הבריות ולכן קדם לו בענין התנין להודיעו כי זו כחו לאלהיו מסור בידו של משה וזהו כוונתו באמרו בקדמיתא נחש כד"א דרך נחש עלי צור נחש דא אתער צור כי משם יונק. באן אתר אתגלי כלומר הצור הזה בהיכן נגלה כחו הכא אתגלי בהכאתו שנאמר הנני עומד לפניך שם על הצור ותמן ידע משה היך קאים נחש עלי צור והנה לפי הנראה צור מורה על חוזק הדין והאש הגדולה ולפיכך תפש עליו ר' יהודה אי לשתוק קרא יאות כלומר אם לא הגיד הכתוב שיצאו ממנו מים שמורה על השפעת הרחמים החרשתי אמנם המים הם מצד החס"ד ולדידך באו מגבורה וא"כ הצור הנז' בכתוב הוא האבן או הסלע ולא השם הקדוש והשיבו ודאי הכי הוא כי יש כח בכל שם ושם משמותי וית' בדבר והפכו וכמ"ש ז"ל ההופכי הצור אגם מים כי מן הצור ממש יוציא מים. וחזר רבי יהודה ואמר ואם הצור הנז' בכאן הוא שם משמותיו מה תאמר בכתוב הן הכה צור מאן מחי לשמיה ח"ו והשיבו פטישא חריפא בקטרוי ידיעא כלומר בפלפולו נודע ואת אמרת דא אלא בכל אתר צו"ר גבורה הוא ודקא קשיא לך כי היאך יזכור הכאה בשם כד בעי קב"ה לאלקאה אתער גבורה דא ואי לאו דאתער האי צור ולקי באתר דאצטריך כלומר בכאן הוצרך להכות להכניע ולשעבד כח הנחש אשר דרכו עלי צור כאשר ביארתי לפי שהיה אזי חזק מאוד וסותם המעיין אמנם אחר שקבלו ישראל את התורה נחלש כחו ולא היה צריך להכות רק לפייסה בדברים בלבד ולכן אמר לו הב"ה ודברתם אל הסלע כי מיד ונתן מימיו בדרך פיוס בלבד ועוד אביא לפניך מה שמצאתי ברעיא מהימנא ז"ל פתח רעיא מהימנא ואמר אית סלע ואית סלע אית אבן ואית אבן אית אבן דשמא דיי' ועלה אתמר ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ואית אבן דאיהי אבן משכית דלית תמן נביעו דמיא דחכמתא ולא דבור אלא אבן דומם. ואית סלע דאיהי סלע דמשה דעלה אתמר ודברתם אל הסלע ונתן מימיו ואיני בת קול ולא תליא בה אלא דיבור ופיוסא. אבל אשכחן אחרא ראיקרית קליפה משנה ונוקבא דעב"ד נע"ר דעלה אתמר בדברים לא יוסר עבד אלא דמחאן ומתברין מינה כמו פסוקות ולקוטות ועל דמלקטא להון אתקריאת לקוטות בלא נביעו רחכמה וקבלה אבל סלע דילי איהי ברתא דמלכא בגינה אתמר ודברתם אל הסלע בדיבור ופיוס כברתא דמלכא ובגין דמחינא בה לקינא עלה ואתגזר עלי מותא.

הנה אם עינים לנו לראו' נראה אור מתוך דבריו של רעיא מהימנא ומי כמוהו מורה שיגלה ויזכיר חטאו זולתו ועל מי לא יקום אורהו שלא הניח מקום לזולתו לומר ולחלוק מה פשעו ומה חטאתו שהרי בבירור. אמר שיש סלע ויש סלע שהיא קליפה שהיא משנה דעב"ד נע"ר ורמז לנו לפי דרכו כי בעונותינו שרבו אירע לנו מפאת הגלות שנסתתמו לנו מעייני החכמה והמשנה הראשונה שהיא קבלה למשה מסיני נעלמה ממנו ואנחנו קורין היום משנה דעב"ד נע"ר ולא תצא ההלכה לאור והפסק כי אם במחלוקת והכאת הקושיות והתיובתו' זו בזו כאשר נתבאר זה בתיקונים תיקון אחד ועשרים ודמה זה הענין אל הזמן שהיו ישראל בלתי עדיין ראויים והיה הסלע הקלפיית חזקה שהוצרכה להכאה אמנם כשענו ישראל למעל' בשלמות וזכו אל הסלע הקדוש וכבר נדחה הסלע המיוחסת לצלמא הצריכה להכאה מיד נבעו המים של הסלע הקדושה וע"כ לא היתה צריכה עוד רק פייוס ודבור בלבד ואמר כי לפי שהכה בה לקה ונגזר עליו המות בחוצה לארץ ומה יאמר עוד אומר במה טעה והוא יעיד על עצמו ובגין דמחינ' בה לקינא ואתגזר עלי מותא.

ומעתה אשוב לבאר המאמר שאנחנו בו כי הוא יורה כל מה שאמרנו והיא אמרו וביד המצרי חנית דא מטה האלקים דאתמסר בידיה וכבר ידעת כי מטה האלהים הרמז על י"סוד הוא מטה ומשען העטרת ונמסר למדתו של משה ונברא בערב שבת בין השמשו' כי מגמת פניו להשפיע במעלי שבתא כי הוא שעת זיווגם וחקיק ביה שמא קדישא ובהאי חב בסלע כד"א ויך את הסלע במטהו. א"ל קב"ה משה לא יהבית לך מטה דילי להאי כלומר להכות שכבר נדחה הנחש משם חייך לא יהי בידך מכאן ולהלאה מיד וירד אליו בשבט בדינ' קשיא ויגזול את החנית מיד המצרי דמההוא שעתא אתמנע וכו' ויהרגהו בחניתו על ההוא חובא דמחא וכו' ולא עאל לארעא וכו' הרי לך מבואר חטא מרע"ה מפי רב המנונא סבא ומפי רעיא מהימנא עצמו. ומפי חברייא אשר קבלו מרשב"י ע"ה והכל שריר וקיים. וחדאי נפשי חדאי על זה שאלמלא באתי לעולם רק על זה דיי מן השלשים הכי נכבד אלין שלשים שנה עילאין וכו' כבר ידעת כי האבות הם גדולה גבורה ותפארת נקראים שלשים כי כל נקודה מהם בת עשר וכל מדה ומדה מהן יש לה ט' כנפים והם הכנויין שלה ועם הנקודה עצמה הם עשר הרי הם שלשתם שלשים ועל סוד זה אמר יחזקאל ויהי בשלשים שנה שהיה בוכה ואומר ויהי בזמן שנסתלק השפע שהיה בא משלשים שנה אל מדת אנ"י ואני בתוך הגולה וז"א מן השלשים הכי נכבד אלין שלשים שנה עילאין דאיהו נטיל מנהון ויהי מ"ם מן השלשים מ"ם המקצת. ואל השלשה לא בא הם השלש עליונות הם הם הבאים אליו ומשפיעים עליו ברצון עליון מבלי שיצטרך הוא לשאול. ואע"ג דלא עאל במנינא דלהון ושהוא עלול ונאצל מהם עכ"ז וישמהו על משמעתו הרמז לנפשו של דוד דלא אתפרש מלוחא דלביה בסוד שימני כחותם על לבך דלית לון פירודא לעלמין וביאר הסוד שכבר רמזנו כי התשוקה תולד מלמטה מהעטר' דו"ד שם ליה ללביה ואיהו לאו לדוד בגין דתושבחן ושירין דסיהרא עביד לשמשא ובהו משיכת ליה לגבה למהוי דיוריה בהדה כי היא היא המבקשת לדודה. נפלו ר' אלעזר ור' אבא קמיה השתחוו לו אדהכי והכי לא חמו ליה כי שב למקומו ונסתר מעיניהם ופשט את בגדי החול ולבש בגדי קדש. יתבו ובכו ולא יכילו למללא דא עם דא כי נבהלו מהמראה. לבתר שעתא אמר ר' אבא ודאי תנינן כי נזכר למה שהיה קבלה בידם כי נשמות הצדיקים באות אל הצדיקים אשר עודם בחיים חיתם להודיעם ולגלות להם סתרי תורה ואזי הבינו שהוא רב המנונא סבא והבינו את דברי חידתו במושלם קמו והוו בעאן למטען לחמרי ולא אזלו כי גם הם רוחות חמורים שנתלבשו בגופות להראות כך בעיניהם ולא אזלו בלמה ילכו וכבר עשו שליחותם ואנא ילכו דחילו ואנחו לחמרי ולא הפצירו בהם ועד יומא הוו קראן להו דוך דחמרי לפי שעמדו שר ולא הלכו להם מיד כשנסתל' רב המנונא ולפי שנשארו אחריו כנו המקום ההוא על שמם.