כתם פז על ספר הזהר קז

והאדם ידע את חוה אשתו רבי אבא פתח מי יודע רוח בני האדם וכו' האי קרא כמה גוונין אית ביה רבו כמו רבו הפירושים בו.

והכי אינון כל מלוי דאוריתא כמ"ש אז ראה ויספרה כספיר הזה שנראים בו גוונים הרבה.

וכל אוריתא בשבעין אנפין. כבר ידעת כי התורה היא צורת האד"ם העליון יתברך שהוא סוד ע"ץ החיים המתיחס למדת התפארת שהוא סוד הקו האמצעי שהוא סוד הו"ו שבשם המיוחד שבו נקשרים כל הספירות לפי שהוא עולה עד הכתר ויורד עד המלכות וכלם מתאחדות בו כדמיון האי"לן אשר הענפים נאחזים בגופו וממנו מתפרנסים וכבר ידעת כי בסוד הו"ו שהוא התפארת הנקרא תור"ה שבכת"ב הוא סוד השם כלו י"הוה יתבר' כי הוא עולה לשבעי' וכמ"ש בבהיר בסוד ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים וכי מה שבח יש בשבעים תמרים והלא באחת מהמקומות יש אלף שזכו לדוגמתם ושבעים תמרים מה טעם אלא שקבלו עליהם המצות ומאי ושבעים תמרים מלמד שע' קומות יש לו להב"ה ושואבים מי"ב וכו' ולא עוד אלא שיש בתמרים ע' מינים ולא היו דומים זה לזה וטעם זה אינו דומה לזה. ואמרו שם הא אמרת ע' קומות וקא אמרינן ע"ב אלא ע"א הם וישראל ע"ב אך אינם בכלל. הנך רואה שכוונתם לומר כי השם המיוחד יתברך עולה למספר ע"ב עד"ז י' י"ה י"הו י"הוה יתברך שמו יתעלה שמו וששבעים הם קומותיו הם ענפים ענפי האילן הקדוש המתפשטים ממנו כלולים בסוד הו"ו כי כך עולה ו"ו ששה פעמים כפול עצמו בעצמו ע"ב נמצא שהתור"ה שבכת"ב הרמוזה באות הו"ו שבשם המיוחד היא צורת אדם העליון וענפיה המשתרגים ממנה הם ע' וזהו סוד ע' פנים לתורה וסוד כל התורה כלה שמותיו של הב"ה כי שמותיו של הב"ה הם ע"ב וכבר ידעת מ"ש רזל במדרש תהלים יי' יתן אומר המבשרות צבאו רב הדיבור היה יוצא ומתחלק לשבעה קולות והשבעה קולות לשבעים ר' יהושע ב"ל אומר כאדם המכה בסדן וניצוצות יוצאות לכאן ולכאן הפטיש אין כחו אלא א' ומפוצץ הסלע לכמה שברים כך הקול שנתנה בו התורה היה מתפוצץ לניצוצות הרבה הנה נתבאר כי כל מלה ומלה שבתורה מתפוצצת לצבא רב הוא שאמר ר' אבא והכי הוא בכל מלה ומלה דאוריתא וכל דנפיק מכל מלה ומלה כמה גוונין אתפרשן מניה. והקדים זה להודיע כי בכתוב הזה שפתח יש בו מהקושי מה שלא יעלם באמרו מי יודע רוח בני האדם וכו' כי מי לא ידע בכל אלה עד שפירשו בו כמה מיני גוונים אמנם מה שנראה לו בפי' הכתוב לפי הנדון שלפנינו יתפרש על כי יש כח ורשות ביד האדם להעלות את נפשו ואת נפש בניו היוצאים מחלציו במעלת קדושים וטהורים מאירים ומזהירים כזוהר הרקיע בארח החיים למעלה למשכיל ולמען סור משאול מטה או להפך להוריד נפשו ונפש יוצאי חלציו אל מדרגת הבהמה היורדת למטה לארץ וזה יובן בשעת תשמיש מטתו עם אשתו ובשעת יודעו אותה וכאלו אמר מי יודע כי כאשר ידע האדם את אשתו שיש בכחו ובמחשבתו להמשיך לזרעו רוח בני האדם העולה למעלה בלא ספק או להפך להמשיך על זרעו רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ בודאי ויביא ראיה מאדם הראשון ואמר אדם אתדבק בההוא רוח מסאבא כשהיו רוחות באות ונזקקות לו.

ואתתיה אתדבקת ביה בקדמיתא קודם שידע את חוה אשתו כבר בא נחש עליה.

ונטלת וקבילת ההוא זוהמא ומניה אוליד בר. סברת ר' אבא כי לא נתערב זוהמתו של נחש בזרעו של אדם אלא שכל א' וא' עשה פרי בפני עצמו זוהמת נחש לבד והוא קין הבכור וזרע אדם לחוד אחר ששב בתשובה והוא דעת ר' אליעזר הגדול בפרקיו שכתב והאדם ידע את חוה אשתו מה ידע ידע שהיתה מעוברת מנחש ודייק זה מהכתוב עצמו שהי"לל וידע אדם את חוה אשתו ואמר והאדם ידע את ירמוז שידע את אשר עשה הנחש כבר עם חוה אשתו. ור' אלעזר סובר כי הוא מן הנמנע שמזוהמת הנחש יתגלם ממנו גוף בזולת זרע אדם כמו שנתבאר למעלה והוא אמרו ר' אלעזר אמר בשעתא דאטיל ההוא נחש בחוה קבילת ליה וכד אשתמשא עמיה דאדם אולידת תרין בנין שהיו תאומים בבטנה חד מההוא סטר וחד מסטרא דאדם והוה דמי קין בדיוקנא דלעילא מכח זוהמת הנחש הרוחני ובדיוקנא דלתתא מזרע אדם.

ובגין דאתא מסטרא דמלאך המות קטיל לאחוי והוא סוד הרשע מכתיר את הצדיק והבן זה.

אמר ר' יוסי קינא דמדורין בישין יאמר כי לכך נקרא שמו קין להיותו עתיד להיות קן למדורין בישין לא כמו שחשבה חוה באמרה קניתי איש את יי' לפי שראתה אותו רוחני וששמא גרים.

לבתר איתיאו קרבנא דא אקריב מסטרא דיליה וכו' רז"ל קבלו שהיה קרבנו זרע פשתן ושמו סימן לדבר סופי אותיות של קרב"ן לזכרון שהיה פשת"ן. ובפ' ר' אליעזר הביאו א"ר יהושע בן קרחה אמר הב"ה לא יתערבו מנחתקין ומנחת הבל לעולם אפי' בארג בגד יראה שקבלו שהיה פשתן לפי שקרבנו של הבל היה מצמר שנאמר והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ולפי' אסרה התורה שני דברים הללו ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך יתבאר מזה כי הפשתן שרשו מסטרא דשמאלא לפי' הגוף מתהנה ממנו. והצמר מסטרא דימינא על כן נתיחס השער העליון לעמר נקי גם כפור החטאים שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו לא ללובן הפשתן ואם הוא לבן ממנו כבר ידעת כי יש לבן בהרת עזה כשלג ואשריהם ואשרי דבריהם שיחסו לה העזות בסיד ההיכל כמ"ש ושניה לה כסיד ההיכל והם מראות הנגעים כי יש לבן טהור ויש לכן טמא ולשון זהורית תוכיח הכוונה בזה כי כל א' הקריב קרבנו ממקום המשכתו דא מסטרא דיליה ודא מסטרא דיליה הה"ד ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה והבל הביא גם הוא והוא שרמז הרמב"ן ז"ל בסודותיו שכתב הבינו האנשים האלה סוד הקרבנות והמנחות וגם כי הוא כוון לחסום פה המבהילים האומרים בטעם הקרבנות שלא נצטוו ישראל עליהם על הכוונה הראשונה הנה ג"כ בכלל דבריו ירמוז כי כל א' מהם קין והבל היו יודעים כי הקרבנות רצויים למעלה אמנם כל א' מהם היה לו מחשבה נבדלת מזולתו כי קין דעתו להביא חול בגבול הקדש שנאמר בו ויבא קין מפרי האדמה ופרי האדמה הם רגליה היורדות מות ולא אמר ויבא קין מפרי העץ שאילו הביא מפרי הע"ץ מנחה ליי' היתה מנחתו מנחת בכורים ליי' והיה מתקבל קרבנו והבן זה אמנם הביא זרע פשתן שהוא מצד סטרא דשמאלא ורצה להביא חול בקדש ואל זה כוונו רז"ל באמרם מפרי האדמה מן הפסולת ואמר. משל לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומכבד המלך בסייפות ואי איפשר לפרש מפרי האדמה על הסולת הראוי למנחות כי הסלת לא יקרא פרי ע"כ קבלו ע"ה שהיה זרע פשתן שהוא מצד שמאל אמנם הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן כי הוא הראוי לגבוה כאשר יתבאר בסוד הקרבנות הוא שאמר בכאן דא אקריב מסטרא דיליה ודא אקריב מסטרא דיליה:

ר"ש אמר ויהי מקץ ימים דא הוא קץ כל בשר וכו' צריך אתה לדעת להבין דברי רבי שמעון כי מלת קץ יאמר ענינה על הראש והסוף על הראש כמו מקץ שבע שנים תעשה שמטה כמו שכתב הרא"בע ז"ל וגם כי הרמב"ן ז"ל כתב ז"ל וכן אמרו המדקדקים כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שני קצוות כענין שכתוב מן הקצה אל הקצה על שני קצותיו ואין דבריהם נכונים אצלי ושם הוכיח כי הכתוב מדבר בשמטת כספים ושמטת כספים היה בסוף השבע הנה עכ"ז לא ימלט מהיות תחלה להשמטת קרקעות ולשלוח עבדים כאשר כתב הרד"ק ז"ל ומצינו כתוב מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו דירמיה ושלוח עבדים היה בתחלת שבע ונאמר בו מקץ הנה נתבאר כי מלת חץ יאמר על הראש כשם שיאמר על הסוף והוא דעת בעלי הזוהר שאומרים אית קץ ואית קץ כלומר יש קץ שמשמעותו התחלה וראשית ויש קץ שמשמעותו תכלית וסוף ואחרית כל דבר והנה הם ע"ה מיחסים הקץ שמשמעותו התחלה וראשית אל הימין שהוא סוד יום ראשון והחץ שמשמעותו אחרית וסוף הם מיחסים אל השמאל ביען משם נמשך כח קץ כל בשר שהוא מלאך המות שנברא ביום שני וזה נקרא קץ הימים המורה על קץ זמניי התלוי בימים שהוא בעל תכלית וכליון חרוץ וקצוב הוא שאמר דוד לכל תכלה ראיתי קץ ופי' הכתוב אצלי לכל דבר הנכסף מלשון נכספה וגם כלתה נפשי ראיתי קץ כלומר התחלה וסוף כי קץ ישמש על שניהם אמנם מצותך רחבה מאד שאין לה ראשית וסוף ותכלי"ת כמו שאתה בלתי בעל התחלה ותכלית כן מצותך שהיא התורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וזו כוונת רשב"י שאמר ודאי ויהי מקץ ימים ויבא קין דא הוא קץ כל בשר ומאן איהו דא מלאך המות וקין מההוא קץ ימים אייתי קרבניה דייקא דקאמר מקץ ימים ולא אמר קץ ימי"ן כי קץ ימים מורה קצב הזמניי התלוי בימים ובכלות הימים יכלה גם הוא אמנם קץ ימין יורה על התחלה תמידית בלא הפסק ובלי קצבה והקץ התלוי בזמן הוא מתיחס אל העולם הזה והקץ הימני יתיחס אל העולם הבא התמידי והוא סוד אמרם בענין העולם הבא עולם שכלו טוב עולם שכלו ארוך שהכוונה בזה שאין לו קצבה כי כל דבר שיש בו טוב ורע יחויייב היותו בעל קצבה כי בכלות הטוב יבא הרע או להפך אמנם בהיות כלו טוב אין לו קצבה כי לא יגביל הטוב אלא הרע ולא יגביל הרע אלא הטוב כי הטוב מבחין את הרע והרע מבחין את הטוב והעולם הבא כלו טוב שאין מי שיגבלהו הפכו וכן אמרו עולם שכלו ארוך ירצו בו שאורך חלקו כאורך כלו שאלו ידומה ויעלה על הדעת שיש לו התחלה המחייבת סוף וקץ כשהיית מגיע לסוף היה נשאר מן הסוף המדומה בחלקו והלאה כאורך שיש מההתחלה עד הסוף ההוא המדומה וכן בסוף השני עד אין סוף באופן שההתחלה היא סוף והסוף התחלה כדוגמת הכדור המתגלגל מראשו לסופו ומסופו לראשו וזהו עולם שכלו ארוך כלו' כי כשתגיע לגבול שתאמר שהוא כלו הנה הוא כאורך התחלתו וזאת ההקדמה מיוסדת על התמונה הכדוריית כי היא הטבעית ויביא ראיה מענין דניאל שנאמר לו ואתה לך לקץ והוא נסתפק לאיזה קץ הובטח לקץ הזמניי התלוי בימים או לקץ התמידי בהתחלה והשיבוהו ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין התבונן כי זכר לשון עמידה וקיום בקץ הימין שהוא התחלה מתמדת:

ויבא קין מפרי האדמה כד"א ומפרי העץ יבאר כי כל כ"כ אמרו מפרי האדמה כאומרו מפרי העץ והכוונה לדמות חטאו לחטא אביו כי במה שקצץ אביו קצץ הוא במקום הנקרא פר"י שנאמר ותקח מפריו ותתן גם לאישה וכבר נתבאר זה. א"ר אלעזר מפרי האדמה כד"א מפרי מעלליהם יאכלו דכתיב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וסמיך ליה אוי לרשע רע וכו' זאת היא הגירסא האמתית. והנה כל יודע ספר עמד לא ענה דבר בביאור דברי ר' אלעזר אלה כי יראה מדבריו שהוא מפרש פרי מעלליהם על הרשעים שכן כתב פרי מעלליהם דא מלאך המות יאכלו דאתמשך עליהו וזה אי איפשר לפרשו על הצדיק וקשה מאד שהכתוב מדבר בשבחו של צדיק שכן כתיב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו שפירושם כי פרי מעלליהם של כל צדיק וצדיק יאכלו שכן דרך הכתובים לדבר פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים והכתוב כלו מדבר בצדיק והסמוך לו מדבר ברשע כי גמול ידיו יעשה לו וא"כ איככה ידרוש רבי אלעזר כי פרי מעלליהם ידבר בתגמול הרשעים על יד מלאך המות. האמנה כי חזרתי בכל המקרא וראיתי כי בכל מקום שנזכר בכתוב לשון מעלל או עלילה הוא ענין גלגול דברים ועקושים כמו ושם לה עלילות דברים מפני רוע מעלליך אשר עזבתני ממעלליהם ומדרכם הקשה וידעו אותה ויתעללו בה ולא שבו ממעלליה' השחיתו התעיבו עלילה ויכעיסו במעלליהם הסירו רוע מעלליכ' וכן כל ענין מעלל או עלילה הנזכר בכתובים בכל המקרא איש לא נעדר מהיות משמעותו ענין גלגול דברים ועקושים ונתפשט הענין הזה כ"כ עד שייחס הכתוב לאל יתברך העלילה כשהוא מתנהג עם הבריות כדרכם וכעלילותם על דרך גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורות' אביא להם ומזה הודיעו בעמים עלילותיו כי פירושו שמתגלגל עם הבריות כדרכם וכעלילותם להענישם ונקרא נורא עלילה על בני אדם ודרז"ל בעלילה באת על אדם הראשון וכו' ונתבאר א"כ שבכל מקום שנז' לשון מעלל אין כוונתו על יושר המעשה רק על ענין עיקוש וגלגול ולפי שרבי אלעזר הוקשה לו היאך יזכור הכתוב לשון מעלל בענין שבח הצדיק וכמ"ש ז"ל אמרו צדיק כי טוב כשאתה זוכר את הצדיק הזכירהו לטובה ע"ד זכר צדיק לברכה וא"כ היאך יזכור בשבחו מעלל והיה ראוי לכתוב כי פרי מעשיהם יאכלו ולא פרי מעלליהם שהוא ענין גנאי לזה הוכרח לבאר כי פרי מעלליהם יאכלו יחזור למאי דסמיך ליה ושיעור הכתוב אמרו צדיק כי טוב כי כל טוב העולם אליו יאות כי פרי מעלליהם של רשעי' יאכלו דא מלאך המות דאתמש' עליהו ואתדבק בהו לקטלא לון ולסאבא לון ואמר כי כן הענין בקין כי הביא מסטרא דיליה שהוא פרי האדמה ולשם היתה כוונת קרבנו. והבל גם הוא לאסגאה סטרא עילאה דאתיא מסטרא דקדושה. צריך אתה לדעת כי סוד הקרבן הוא לקרב הכחות ולקשרם אחת אל אחת ולהמשיכם אל מקודם כי בזה תמתק מדת הדין וזהו סוד את קרבני לחמי לאישי שפירושו לאנשי או לאיש. המזבח כי הכל כוונה אחת ואמר להקריב ולא כתב לקרב כי הכוונה להקריב ולקשר האישים אל מקורם בסוד סמכוני באשישות והבן. ואמר לי לשמי שלא יהיה נקרב הקרבן לאישים מופלג כי אם לשם יי' שאם תהיה ההקרבה לאישים בלא שם יי' הנה הזובח ההוא נקרא זובח לאלהים וזהו סוד אש"ה ליי' להקריב מדת הדין לשם יי' יתברך והנה קין קצץ בהביאו מפר"י האדמה לבדה והבן. אמנם הבל הביא גם הו"א כלומר לרבות גם הוא כי עלה וחבר את האהל אל מקורו והוא אמרו לאסגאה סטרא עילאה דאתיא מסטרא דקדושה כי הוא העיקר בקרבן להקריב מדת הדין אל מקורו אש"ה ליי' ובג"כ וישע יי' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה כי לא הביא ג"כ הו"א והבן אבל הפריד והביא החול שהוא פר"י האדמ"ה וקצץ. וע"ד ויחר לקין מאד ויפלו פניו ביאר שמרה לו על שראה שנפלו פניו למעלה שהיה פונה אליהם והוא ע"ד משז"ל כשם שנפרעים מן העובד כך נפרעים מן הנעבד והוא סוד אפקוה למטט"רון ומחיוה ס' פולסי דנורא לפי שטעה בו אלישע אחר ושיעור הכתוב ויפלו פניו ויחר לקין מאד ובג"כ כתיב ויהי בהיותם בשדה יבאר כי כמעשהו למטה בתאומתו של הבל כך מעשהו למעלה בשד"ה של תפוחים דא אתתא ומבואר הוא:

הלא אם תטיב שאת כמה דאתמר כמו שביאר למעלה ביתר שאת דהא בוכרא שבחא אית ליה. אבל שאת כדאמר ר' אבא שפירשו מלשון עליה בכתוב מי יודע רוח בני האדם העולה וזהו תסתלק לעילא ולא תחות לתתא. א"ר יוסי האי מלה השתא אתמר ויאות הוא על מה שפי' ר' אבא הוא אומר שמעולם לא נשמע הפי' ההוא ודבר חדש הוא שחידש ר' אבא. אבל הכי שמענא שאת יסלק מינך וישבוק לך אתדבקותא דא דרוח מסאבא אמר כי שאת הוא מלשון סליחה וכפרה כמו ונשאתי לכל המקום בעבורם ובעבור כי מצאנו הפך זה בכתוב כמו ונשא עונו שהוא הפך הסליחה ע"כ ביאר באיזה אופן משמע שאת לשון סליחה ושלשון נשיאות לא יזוז ממשמעותו ואמר כי בהרים משא העון מעל החוטא ישאר החוטא סלוח ומכופר כענין והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים כמ"ש רש"י ז"ל אהרן נושא את משא העון נמצא מסולק העון מעל הקדשים הוא שאמר ר' יוסי שאת יסלק מינך וישבוק לך כלומר ירים משא העון מעליך ותשאר סלוח. ואי לאו לפתח חטאת רובץ מאי לפתח דא דינא עילאה דאיהו פתחא דכלא פי' שהיא פתח לשכר ולעונש כי הכל יוצא מהפתח ההוא וכמו שהיא פתח לעונשים כך היא פתח לרחמים שנאמר פתחו לי שערי צד"ק ת"ח בשעתא דקטל קין להכל אחוי לא הוה ידע הוא מ"ש רז"ל בקול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה אמר ר' יהודה בריה דר' חייא מלמד שעשה קין בהבל אחיו פצועות פצועות חבורות חבורות שלא היה יודע מהיכן הנשמה יוצאה עד שהגיע אל צוארו ודייק זה מאמרו קול דמי אחיך שהוציא דמים רבים מכמה מקומות. בה שעתא לייט ליה קב"ה הגם כי ארז"ל שנתקלל בשלשה קללות האמורים בכתוב ארור אתה מן האדמה וכו' לא תוסף תת כחה לך הגדולה שבכלן נע ונד תהיה בארץ לדעת רבי יצחק ולא כמו שפירשו קצת המפרשים שנתחייבה קללת נע ונד מקללת לא תוסף תת כחה לך כי תמיד ילך נע ונד בארץ לבקש מקום שתתן כחה לו הוא שאמר והוא אזיל לכל סטרא דעלמא ולא הוה אשכח אתר דמקבל ליה שהיה מתגרש ממקום אל מקום והיה גולה כדין הרוצח. עד דאטפח על רישיה כי זה יורה שנתחרט ושב בתשובה שלימה. וקבילת ליה במדורא דלתתא כאשר יבאר בהדיא בהן גרשת אותי מעל פני האדמה גורש אבל לתתא לא ורבי יוסי סובר שאחר שעשה תשובה היה מתהלך בארץ לארכה ולרחבה בלא פחד שנאמר וישם יי' לקין אות ולמה יצטרך אות בבואו אל ארץ מאפיליה כי האות לא תועיל רק בארץ נושבת מחיות רעות. ורבי יצחק סובר כי גם שם בחלק הנקרא ארקא היה צריך שמירה מן המזיקין וכמו שנתב' הכתוב ההוא למעלה בפ' יאבדו מתחות שמיא אלה אמרו כי שם הוא מדורת השדים ושם שני ממונים עפרי"רא וקסטי"מון הוא שאמר רבי יצחק וכל אינון דדיירין תמן עליהון כתיב יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה ותמן שוי מדוריה וכו' ואמר ר' יצחק מההוא שעתא דקטל קין להבל אתפרש אדם מאתתיה וכו' ולא תקשי לך אם הדבר קשה כפי הציור הטבעי שיתהוה מזרע האדם צורה רוחנית בלא גולם שהוא איפשרי. דהא בר נש כד איהו בחלמיה אתיין רוחין נוקבין וכו' אמת הענין מפאת השכל וזה כי כבר ידעת כמה הזהירו רז"ל על האדם שלא יסתכל בדבר עבירה ביום כדי שלא יבא לידי הרהור בלילה וכוונתם לומר כי גם כי המחשבה פועלת באדם הנה לא תספיק המחשבה או ההרהור להוציא כלי למעשהו אם לא בהמצ' שם עם המחשבה מניע במעשה להוציא מן הכח אל הפועל המחשבה ההיא וא"כ בהיות שאנו רואים בעינינו כי הישן והחולם תנועותיו נחים ומתים ועכ"ז פעולותיהם כבהקיץ לא ימנע מהיות ומהמצא שם מניע חיצוני אחר יעוררהו אל התנועה ההיא והוא המוציאה אל הפועל אחר אשר במחשבתו ובהרהור לבבו אדוק בדבר ההוא והוא כח ממונה על הפועל ההוא כי לא על ריק יוציא זרעו בחלומו אם לא שיזדמן שם הממונה ההוא המעורר התנועה ההיא והכח ההוא יתצייר לעיניו בדמיון האשה אשר חשק שהיא נחקקת במחשבתו ושניהם הרהור והמניע יוציאו הדבר לפועל והוא אמרו ולא תקשי לך דהא בר נש כד איהו בחלמיה כלומ' שהוא כמת ועכ"ז עושה מעשהו כבהקיץ ואי איפשר זה אם לא דאתיין רוחין נוקבין וחייכאן עמיה כלומר מתעסקות ומשחקות עמו כדרך שהאשה מצחקת עם בעלה לעוררו אל התאוה שאם לא כן לא תספיק המחשבה לבדה בזולת מניע מבחוץ וזה דבר שאין ספק בו. ואם האמת כי הרוחות או השדות האלה לא יקחו מהזרע ההוא מאומה הנה יקחו ממנו הכח הנפשיי הנמצא בו בטבע ויתהוה ממנו שדה או שדות כפי תגבור' המחשבה והוא אמרו ומתחממן עמיה ולא אמר ונטלין מניה זרעא. ואלין אקרון נגעי בני האדם שהם כלי משחיתו כי מפרי פ"י אי"ש ישבע בחרפה. ולא מתהפכן אלא לדיוקני בני נשא אמר זה לפי שהשדים נדמים לשעירים ולחתולים וזולתם מתהפכים לתמונות הרבה כשהם נראים לבני אדם אמנם הכת הזה המתהוים מקרה לילה אינם מתהפכים כשנראים לאדם כי אם בצורת אנשים או נשים ולית בהון שער ברישא אבל ראשם חלק אמר זה לפי שיש בהם בעלי שער כי על כן נקראו שעירים והנה אלה הם חלקים לפי שבאים מכח האדם החלק והסוד בזה הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק ואמרו רז"ל הן עשו אחי איש שעיר גבר שיידן פי' בעל שדים כי השער מיוחס לבעלי הדין כד"א ושעירים ירקדו שם ואנכי איש חלק כמד"א כי חלק יי' עמו ואל טעם זה נצטוו הלוים שבאים מכח שמאל הטהרה להעביר תער על כל בשרם להחליש כח הדין. ואפילו בהאי גוונא רוחין דכורין אתיין לנשי עלמא ומתעברן מנייהו הגידו לנו מגידי אמת ובאזנינו שמענו ועינינו ראו נשים מעוברות ובטנם צבה ואומרות שהם מרגישות העובר בבטנם ובעת הגיע תור הלידה בצירים וחבלים תקראנה למילדות והרו עמל וילדו רוח וזה דבר שאין ספק בו. בתר ק"ל שנין אתלבש בקנוייא זה הענין מיוסד על מ"ש רז"ל במ' סנהדרין אמר רבי חמא בר חנינא י"ב שעות הוי היום שעה א' הוצבר. ב' נעשה גולם. ג' נמתחו איבריו. ד' נזרקה בו נשמה. ה' עמד על רגליו. ו' קרא שמות. ז' נזדווגה לו חוה. ח' עלו למטה שנים וירדו ארבעה וכתבו בתוספות אדם וחוה וקין ותאומתו. ואמרו זה לפי שיש מדרש שאומר וירדו ז' אבל הבל לא נולד באותו פעם כדכתיב ותוסף עוד ללדת ושתי תאומות נולדו עמו מדכתיב את אחיו את הבל. ט' נצטוה שלא לאכול מן העץ. י' סרח. י"א נדון. י"ב נטרד. נראה שבו ביום שנברא נזדווג עם חוה והוליד והוא מה שכתב רש"י והאדם ידע את חוה אשתו ידע כבר קודם ענין של מעלה שחטא ונטרד מן ג"ע והנה מאז שנטרד עד שהוליד את שת היו ק"ל שנה שכן כתיב ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו בצלמו וכל אותם השנים לא היה נזקק לחוה כמו שקבלו עליהם השלום והקדמתי לך זה לפי שדעת רשב"י ע"ה לא היו רק מאה ועשר כאשר יתבאר אמנם דעת רבי יצחק הוא כי הוא מונה מיום הבראו ק"ל שנים ואחר עבור השנים האלה נתקנא בחוה על מה שעשה בה נחש ונזדווג עמה ואוליד בר וקרא שמיה ש"ת רזא דסוף דאתוון זה יתבאר לפנים בסוד האלפא ביתא ואותיותיו שי"ן תי"ו על הסדר ועל כן נקרא שמו ש"ת לדעת רבי יצחק כי שמא גרים. אמנם רבי יהודה נתן טעם אחר לשמו ואמר כי הוא לשון יסוד ובנין כמו כי השתות יהרסון והכוונה שנשמתו של הבל נתגלגלה בגוף שת כי היה גופו יסוד ובנין לנשמתו של הב"ל הה"ד כי שת לי אלהים זרע אחר והוא הגוף תחת הבל כי הרגו קין ובא חליפתו בשת. ואמר ר' יהודה כתיב ויולד בדמותו כצלמו משמע דבנין אחרנין וכו' הרמז על קין והבל לא הוו כדמותו כצלמו והביא ראיה מקבלת רשב"י ע"ה מר' יבא סבא שאמר בנין אחרנין באתדבקותא דזוהמא דנחש ירמוז כי נבראו שניהם בשכונה אחת והגיעו להבל משכונת קין חלקו ובגיני כך לא הוו כדיוקנא דאדם שלא היו נדמים אליו בצורה שהיו משונים בצורתם. ולפי שיקשה עלמה שהונח כי קין היה מחלק הנחש והבל היה מחלק אדם לזה אמר ואי תימא הא אמרת דהבל מסטר' אחרא כלומר הפכית לסטרא דקין הוה. והשיב הכי הוא כי הבדל יש בין שניהם אבל תרוויהו לא הוו כדיוקנא דלתת' כלומר כדמות אדם וכבר ידעת ההבדל שיש בין צלם ובין דמות כי הצלם נאמר על הצורה הרוחנית והדמות על הצורה הגשמית אשר היא כסא אל הרוחנית והוא הדיוקן התחתון אמר רבי יוסי והא כתיב והאדם ידע את חוה פי' הטבע יכריח כי יוליד בדמותו וחזק טענותיו שכשם שנאמר בשת וידע אדם עוד את חוה אשתו ויולד בדמותו כצלמו כן נאמר בתולדות קין והבל והאדם ידע וכו' וא"כ מה בין האי להאי. והשיב הכי הוא ודאי כי מכח הידיעה שידע אדם את חוה אשתו נולדו כלם שאי איפשר מבלעדי זה אמנם הכתוב יפרש ההבדל הרב שביניהם וזה לפי שכתב בלידת קין והבל ותלד ולא כתיב ויולד כמו שנאמר בשת ויולד בדמותו כצלמו וגם כי מצינו ג"כ בשת ותלד בן ותקר' שמו שת הנה השוו כלם לענין לידת אמם כי היא אפשר בלעדיה ואח"כ פרט הכתוב בשת ואמר ויולד בדמותו בצלמו וכאלו רמז הכתוב כי ענין קין והבל היה עיקר חוה בזוהמת הנחש ואדם הראשון טפלה כאלו לא הוליד הוא מאומה אמנם בשת הוא היה העיקר וחוה כלי לבד אליו והוא אמרו ודא הוא רזא דמלה אבל בהאי מה כתיב ויולד וכבר ידעת כי ההזרעה באדם נקראת הולדה כשם שההמלטה נקראת באשה לידה: