כתם פז על ספר הזהר קו

ויגרש את האדם א"ר אלעזר לא ידענא מאן עבד תירוכין למאן. הנה השאלה הזאת כפי הנראה לכאורה כפי הפשט קשת ההבנה וזה כי ידוע הוא כי האל יתברך הוא גירש לאדם כי מי הוא אשר יגרשהו זולתו. ועוד כי לשון מאן עבד תירוכין למאן ענינו ענין ההקדמות המתהפכות וזה לא יפול בשום פנים בין האדם ליוצרו וא"כ איך יאמר לא ידענא מאן עבד תירוכין למאן אמנם תואר השאלה הזאת היא על זה האופן והוא כי כבר נזכר בכתוב גירושיו של אדם הא' בכתוב שלמעלה מזה שנאמר וישלחהו יי' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם והשלוח הזה הם הם גירושיו ולמה הוצרך עוד לכתוב ויגרש את האדם ועוד היה צריך לכתוב וישל יי' מג"ע או ויגרשהו אם היתה הכוונה לזכור גרושו שנגרש בלשון גירושין ולא בלשון שליחות וגם כי מצינו לשון שלוחים בענין גירושין כמו הן ישלח איש את אשתו וא"כ למה הוצרך לכתוב ויגרש את האדם ומפני זה הוכיח רבי אלעזר לומר כי הכתוב הא' של וישלחהו יי' אלהים הוא מדבר למטה באדם הראשון והכתוב השני הכופל הענין מדבר למעלה באדם העליון והיה ראוי א"כ לרמוז בכתוב מי ממדותיו האל יתברך הוא אשר גירש את מי לפי שחסר בכתוב מי הוא המגורש כילא נזכר בפירוש ואף שכבר נודע מהקבלה כי לא יפול שם גירושין כי אם בעטר' שהיא כנסת ישראל וכת"ש ובפשעכ' שולחה אמכם הנה עכ"ז גם בבחינת כל המדו' יפול שם זה כפי קבלתם והשפעת' זו לזו ולפי זה לא נדע עד היכן הגיע פגימתו של אדם למעל כדאיתא בשאלת רבי אלעזר לר"ש אביו שתיקון ס"ט בארוכ' עיין שם אר"א לא ידענא מאן עבד תירוכין למאן כלומר מהמדות אי קב"ה אי לא כלומר עלת העלת ששם הגיע הפגם כפי שנזכר בתיקונים כי הגיע עד האין אי לא כלומר או אם לא נפל השלוח בעבור הפגם רק במדות וזה וזה לא נרמז בכתוב כי יחסר המגרש בכתוב וא"כ במאי נוקים למעלה במדות שגירש זה את זו והבן עתה תוכן השאלה על נכון כי זהו כוונתו בהתחיל השאלה בהקדמה מתהפכת באמרו מאן עבד תירוכין למאן כלומר במדות ולא היפך ההקדמה לומר אי קב"ה עבד תירוכין לאדם או להפך והבן.

והשיב אבל מלה אתהפך ויגרש את דייקא ומאן גירש א"ת האדם ודאי גירש א"ת אמר כי בכתוב עצמו נרמז מי גירש במדו' את מי במלת א"ת וזה כי כבר נודע מדרך הקבלה כי העטרת נקראת א"ת מטעמים רבים ואחת מהנה לפי שהיא צורת כל האלפא ביתא מאל"ף ועד תי"ו בסוד אני ראשון ואני אחרון וא"כ בכתוב רמוז כי היא המגורשת מהא"דם העליון ובסוד ובפשעכם שולחה אמכם. ומ"ש מלה אתהפך לא לבד כיוון שהכתוב מסורס שהוא כאילו כתב ויגרש האדם את אמנם כיוון ג"כ כי ענין שני כתובים של וישלחהו יי' אלהים ושל ויגרש את האדם סדרם מהופך כי הכתוב המאוחר הוא היה ראוי להקדים והקודם הוא המאוחר וזה לפי שקבלה בידינו כי לא יעשה פועל מה למטה בתחתונים עד שיהיה רישומו קודם למעלה על דרך יפקוד יי' על צבא המרום וא"כ ענין הכתובים כן ראוי שיובנו ויגרש את ומי הוא שגירש את האד"ם ודאי ובג"כ כתיב וישלחהו יי' אלהים מג"ע כי כשעשה פגם למעלה שולח למטה ודוק ותשכח בלשון המאמר.

וישכן איהו אשרי לון באתר דא דאיהו גרים אמר זה לפי שארז"ל מכאן שהכרובים קדמו לכל מעשה בראשי' שנאמר וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים שהם המלאכים כמו שהביאו ראיה מהכתוב היא החיה אשר ראיתי ואדע כי כרובים המה והמלאכים נבראו ביום ב' וא"כ למה יזכור עתה אתר הגירושין שכונת הכרובים ולהם החרב המתהפכת אשר מפני זה פירש רש"י ז"ל הכרובים אלו מלאכי חבלה ולא קראם בשם מלאכים סתם. ור"א אלעזר יסבור כי פי' הכתוב כי הכרובים כבר נבראו מקדם לג"ע כמו שאומרים רז"ל ועתה שחטא אדם וגורש מג"ע השכינם שם בשביל אדם לשמור את דרך עץ החיים שלא יכנס לג"ע כי הוא גרם להשכינם שם. ואחר שפי' ענין הכתובים חזר לבאר מהו המובן מהגירושין הללו הנזכרים למעלה כי הדברים נאמרים בדרך השאלה וכי ענין הגירושין הוא סתימת הצנורות והנתיבות מהשפיע למטה ובהמשיך הדין לעולם והוא אמרו סתים אורחין ושבילין ואשרי דינין על עלמא ואמשיך לווטין מההוא יומא ולהלאה כי זהו סוד מה שאומרים בגירושי אשת חיל ושפחה כי תירש גברתה ועבד כי ימלוך והדומה לזה בהתגבר הדין על הרחמים והבן זה מאד:

ואת להט החרב המתהפכת כל אינון דשריין בקוזפי דינין על עלמא פי' שהשכין שם ממונין בעלי קלע הקולעים דינין ועונשין בעולם לסבות חטאות ועונות בני אדם והם מיוחסים ללהט החרב כשהיא מלהטת כאלו יורקת חיצים ממנה כן אלה הממונים זורקים הדין בעולם כמו הקולע האבנים בקלע וע"ז אמרה אביגיל ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע כי תמסר נפשו ביד הקולעים הללו דמתהפכין לגוונין סגיאין בגין לאתפרעא מעלמא כפי מעשי בני אדם הם מתהפכים בעונש הראוי להם.

לזמנין גוברין לזמנין נשין כנוי אל הרחמים והדין כלומר לפעמים מענישין אבל ברחמים ולפעמים בדין גמור. לזמנין אשא מלהטאו כאשר יבאר בהדיא על ראש רשעים תחול. לזמנין רוחין כשבאים בשליחות לבני אדם ע"ד ורוח על פני יחלוף תסמר סערת בשרי. דלא אית מאן דקאים בהו כי יתהפכו כפי שליחותם.

וכל דא לשמור את דרך עץ החיים הכתוב נדרש על אדם הראשון שהשכינם האל יתברך שם כדי שלא יכנס לג"ע ונדרש ג"כ על בני העולם כי עשה האלהים אלה הממונים על העונשים ליסר בני אדם בהם שלא יוסיפו לחטוא.

החרב דא חרב ליי' כד"א חרב ליי' מלאה דם המדה הזאת כשמתמלאת בדין נקראת חרב נוקמת נקם ברי"ת.

א"ר יהודה להט החרב אפילו כל אינון קסטירין דלתתא דמתהפכין מדיוקנא לדיוקנא וכו' כי יש ממונים עליונים בעלי דין ותחתיהם אחרים למטה מהם ועושים מעשים העליונים ומתהפכים כמוהם לכמה גוונים וכלם נקראים להט החרב להעניש בהם החטאים בנפשותם העוברים על מצות בוראם. וכבר זכרנו למעלה כי כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן למטה בארץ כי יש ג"ע למעלה ויש כנגדו ג"ע למטה וכרובים למעלה נקראים שומרי הפתח וכן למטה וחרב המתהפכ' למעלה וכן למטה וכבר העידו שנשרפו כמה פעמים אנשים שרצו לעבור לשם בברק להט החרב.

ת"ח כיון דחב אדם אמשיך עליה כמה זיינין בישין וכו' יבאר כי בהיות האדם בצלם אלהים עליון כל הבריות היו יראים ממנו ואפילו הרוחניים כמו שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה ובסור צל"ו מעליו בעבור נטייתו למטה הנה הוא מזומן לעונשים המסורים לבעל הדין ושב הוא מתירא מהפחות שבבריות. והראיה מאדם כמו שיתבאר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא וכן בענין שלמה שהיה מושל אפילו ברוחין ושדין כמו שנתבאר בענין אשמדאי ואחר שנטה אל תענוגי העולם היה מתירא מפח"ד בלילות ומבואר הוא בלשון המאמר. ועוד יביא ענין הרוח רעה השורה על האדם במותו גם בחייו בידים העסקניות וכמה צריך האדם ליזהר מגשת אל הטומאה כי היא מחלק הנחש ומבואר הוא: