כתב סופר יורה דעה צח

דמלתא מחלק בין דאוריית' לדרבנן לפ"ז לק"מ על ר"ח וס"ד דרבא במנחות מה יענו אמתני' דכהנים שפגלו י"ל ס"ל להוציא ממון ל"ק ר"י אפי' בדאוריי' שוגג אטו מזיד ופשוט

והנה הרשב"א חידש חילוק זה מדמסיק אתי לערומי שיאמר שוגג אני והקשה א"כ במטמא נמי אתי לערומי ועל זה נכנס לחלק בין מפסיד שלו כמו במבטל איסור ובין להוציא ממנו ממון כמו במטמא וכ' דבאמת היה יוכל ש"ס לחלק כן בין מבשל בשבת למטמא ולא אבין דעיקר חסר מן הספר דמה שמתרץ שם דאתי לערומי שייך גם במטמא ובכ"מ ולחלק בין להוצי' ממון למפסיד שלו מלבד שהחילוק קשה להסביר סוכ"ס מפסיד שלו גם בתי' ש"ס אין זכר מחילוק זה וצ"ע והנכון פרושו של מהר"ם שי"ף במבטל תמיד אתי לערומי ויאמר שלא כוון לבטל אלא לערב בא וא"א לעמוד על מחשבתו אם התכווין לבטל משא"כ במטמא וכדומה כאלו עכ"פ היכא שיתברר שמזיד הוא שידע שהוא של חבירו ונאסר ועשה במתכווין ואמת נכון הדבר

ומ"מ מה שהקשה ש"ס ר"י אדר"י ממבשל בשבת דקנס וממטמא דלא קניס צ"ע דמבשל בשבת לא מפסי' מידי רק שלא יאכל בשבת דלמ"ש מותר גם לו משא"כ במטמא וצ"ל לרווחא מתרץ כן כמ"ש רשב"א וזה דוחק דמה שמתרץ דבדאוריית' קנס ובדרבנן לא קנס וצ"ל ע"ז חמירא להו ובדילי ל"ק ור"מ בע"ז קנס יותר משום דחמירא ופליגו בסברות הפוכות בוודאי איכא רווחא יותר לתרץ דבמבשל ליכא פסידא דלמ"ש מותר משא"כ במטמא וצ"ע

והנה בפ"י הקשה דהא ש"ס יוכל לתרץ דלהכי ל"ק ר"י שוגג במטמא כדי שיודיעו והיא קושיא עצומה לכאורה ובחידושי לסוגי' אמרתי ביישוב הקושי' ע"פ קושי' הראב"ד ומובא ברשב"א סוגי' דכהנים שפגלו מדחזקיה דס"ל שוגגים פטורין כדי שיודיעו מוכח דע"א נאמן דאל"ה גם אם יודיע לא נאמן ש"מ דע"א נאמן ורשב"א בקידושין די"ל דהועילו כשיודיע אם יאמין לו כבי תרי וזה דחוק כמובן ואם נסבול כן לחזקי' או נאמר דלחזקי' דס"ל שמי' היזק מוכרחים לומר ע"א נאמן אבל לפי שיטות כמה פוסקים דהלכתא דאין ע"א נאמן ליכא משום כדי שיודיעו והא"ש דש"ס לא רצה לומר דבשוגג ל"ק ר"י משום כדי שיודיע דהא קיי"ל אין ע"א נאמן וליכא משום כדי שיודיעו וא"ש ומיושב קושי' תוספות מכהנים שפגלו דדאוריית' הוא ולא קנס י"ל משום כדי שיודיעו דהא כהן המפגל לכ"ע נאמן או משום שבידו וכדי שיודיעו כשעדיין בידו או כשהוא בידו ושפיר י"ל משום כדי שיודיעו ל"ק כקושי' פ"י ובחידושי הארכתי עוד ע"ד פלפול ואכ"מ

נחזור לתחלת דברינו דלכאורה יש ראיה לט"ז דאומר מותר עדיפ' מכל שאר שוגגים מדמקשה ש"ס תחלה ממעשר וכתבנו דהיה מקום לומר דבאומר מותר איירי ולכן מקשה ממעשר תחלה דכייל לי' עם מבשל בשבת הגם שכתבנו דדחוק ורחוק מאוד לומר שוגג דווקא אומר מותר ומשו"ה מקשה מדם שנטמא מ"מ עדיין י"ל דמקשה ממעשר תחלה דחזקה הקושיא יותר שא"א לדחוק כלל דבאומר מותר איירי מדכיילינהו עם מבשל בשבת ואלימא הקושיא ממעשר מקושי' ממטביל ויש ראי' לדינא של ט"ז ועיין

אלא דקושי' תוס' זו קשי' גם על סוגי' דביצה י"ז דמקשה תחלה ממעשר והדר ממטביל ומה דהקשה לבסוף ממבשל בשבת לק"מ דידע דקושיא זו חלושה היא דמבשל חמירא דדאוריית' היא ומקשה ומפרק לבסוף הפשוט דרך שקלא וטרי' כן סגנון ש"ס בכ"מ אבל מדמקשה ממעשר תחלה צ"ע ומהתימא שלא הקשה תוס' שם כמו שהקשה בגיטין

והנלפע"ד ביישוב דסוגי' דביצה וממילא תתיישב גם סוגי' דגיטין, דלכאורה יש להקשות בסוגי' דביצה דרצה להוכיח דעבר ואפה קנסי' כמזיד ולא אמרי' משום עונג שבת לא קנסו מדקתני במעשר דמזיד לא יאכל י"ל בוודאי קנסא לא קנסינ' משום עונג שבת אבל במעשר שהעבירה היא שתיקן פירות ואם נאסור עליו שצריך לעשר שני' ולא פעל במה שעישר באיסור ממילא לא עביד עבירה לכן גזרו אומר שאסור כדי להצילו מעבירה ולא משום קנס משא"כ בעבר ואפה אם נאסר עליו מ"מ מה שעשה עשה ולא ניצל מן העבירה וכעין זה כ' הרמב"ן בחי' ליבמות גבי סנדל של חליצה של אה"נ ועיין טורי אבן ר"ה כ"ח גבי התוקע בשופר של ע"ז וצ"ע

ואחר העיון קצת נראה דלק"מ תינח אי אסרו עליו המעושר לעולם עד שיעשר שנית וי"ל מזיד אסור היינו לעולם ושוגג מותר מיד דבשוגג לא עבר ולא צריכי' לאסור עליו כדי להציל מעבירה דהרי שוגג הוא כן י"ל אלא הא כייל מעשר ומבשל בשבת מזיד אסור וסתם מתני' ר"מ דס"ל בשבת במזיד מותר למ"ש ואיך נפרש מזיד במעשר לעולם והא כללינהו יחד וע"כ מזיד דמעשר ג"כ עד מ"ש וא"כ הא תיקן בעישורו ולא מרוויחי' מידי רק קנס הוא מפני שעבר ופשט שפיר ה"ה בעבר ואפה וא"ש, והא"ש דלא פשיט תחילה ממטביל די"ל מזיד אסור היינו לעולם עד שמטביל שנית אבל ממעשר פשיט שפיר והדר פשיט ממטביל דמסתמא מזיד דרישא כמו דסיפ' עד מ"ש ומיושב סוגיא דביצה

וע"פ דברים הדברים האלו מיושב ג"כ סוגיא דגיטין די"ל הא דלא קניס ר"מ שוגג אטו מזיד משום עונג שבת ל"ק, ואפי' מזיד וכ"ש שוגג, והא דמזיד אסור לא משום קנס כמו בכל מקום כדי לקנוס ע"ע רק כדי להצילו מן העבירה שעבר ולכן אמרו אסור ולא תיקן מידי אבל בשוגג אין מקום לאסור עליו כדי להצילו דבלא"ה שוגג הוא אבל בכ"מ דאסרו מזיד משום קנס קנסי' גם שוגג שלא יאמר שוגג הייתי, וזה לא שייך במעשר ומטביל דל"ק רק להצילו ואם יאמר שוגג הייתי ישא את עונו, ואנן לטובתו באנו והבן, ולק"מ קושי' ש"ס אלא כ"ז אם אסרו עליו במזיד לעולם והא קתני מעשר ומבשל כמו מבשל למ"ש מותר כן מעשר ושפיר הקשה, והא"ש דמקשה ממעשר תחלה והדר ממטביל ע"ד שיישבנו סוגי' דביצה, ומיושבים הסוגיות ע"ד חידוד נכון וישר לפע"ד

אלא דיש להקשות מאי מקשה מדלא קנס שוגג אטו מזיד, י"ל דמשום עונג שבת לא רצו לקנוס כ"כ שוגג אטו במזיד ודי שקנסו במזיד ולא חששו לו לעונג שבת אבל לקנוס שוגג ולבטלו מעונג שבת לא, ונ"ל דא"כ נפשוט דבמזיד קנסו ולא חששו לעונג שבת ובש"ס ביצה נשאר באיבעי' דלא איפשיטא אי קנסו במזיד ומתרץ הא דמעשר באית לי' פירי אחרינא, וכן הא דמטביל, לולי דהיה משני דכאן לא קנסו שוגג אטו מזיד משום עונג שבת הוה צ"ל דאיירי בל"ל פירי וכלי' אחריני ונפשוט דבמזיד קנסו וזה לא רצה לכן מתרץ תי' אחר וכן היא סגנון סוגי' דש"ס בדוכתא טובא ועיין

מ"ש בח"ס על הרמב"ם הלכות תרומות הקושיא על הרמב"ם כבר אמורה במל"מ פט"ו מה' מ"א הלכה כ"ה ועיין בחו"ד סי' צ"ו מ"ש

תבנא לדינא בהא דקנסו שוגג אטו מזיד קיי"ל כר"י דבדאוריית' קנסינן ובדרבנן לא קנסינן והפר"ח סי' צ"ט ס"ל במבטל איסור דאורייתא קנסי' בשוגג ודחהו כבר הפר"ת ופלתי ופמ"ג ניהי דעיקר איסור דאורייתא, מ"מ הא דאין מבטלין לכתחילה דרבנן הוא ויצא לו לפר"ח זה מדמקשה ש"ס לר"י והא מדאוריית' מבטל בטל משמע אי מדאוריי' לא בטל הוי א"ש, והפלתי דחה ראיה זו בדוחק ודיחוי בעלמא, והפר"ת הביא ראיה מזה לשיטת הראב"ד דאין מבטלין דאוריית' והקושיא על החולקים, ולפע"ד יש מזה ראיה למה שהעלה הנב"י תנינא סי' י"ד בחלק יו"ד דביבש לכ"ע אין מבטלין דאורייתא וא"ש, ולפ"ז במבטל יבש ביבש חד בתרי קנסינן שוגג אטו מזיד, אפי' בלח אפי' איסור דאורייתא ל"ק שוגג ובדרבנן אפי' ביבש לא

והנה הטור בסי' צ"ט פסק במבטל איסור ל"ק שוגג ובסי' ק"י גבי נפל א' מהם כ' אבל הפילה אפי' שוגג, והב"י כ' דצריך לחלק בין דסי' צ"ט לסי' ק"י והרבה חילוקים נאמרו על זה, ולפע"ד דהחילוק פשוט דבנפל א' מהם זה קולא גדולה דבאמת יש לנו לומר דמרובא פריש אלא שהקילו בדבר יען הא דדבר חשוב ל"ב רק דרבנן, לכן כל שיש לחוש שיבטל בידים ויאמר שנפל או שוגג לא התירו ולא הקילו אפי' שוגג, דבלא"ה לומר איסורא נפל קולא יתירה היא, אבל במבטל איסור לכתחילה דמדינא בטל וביטול גמור מדינא הוא וקנסא קנסו כיון שעבר ובטל לכתחילה בזה ס"ל די שקנסו במזיד ולא בשוגג אטו מזיד כולי האי לא אסרו כיון שמזיד עצמו חומרא וקנס הוא כנ"ל נכון ופשוט, ועיי' תי' נכון בספר טהרת הקדש ר"פ התערובת וקיימתי מעצמי

ובאומר מותר לבטל נקטו האחרונים דג"כ לדידן כשוגג מתוס' בכורות הגם דתוס' כ' רק דרך אפשר ולא במוחלט מ"מ כיון דרבנן הוא נקטינן לקולא כ"כ פרמ"ג, אבל לא עדיפא משוגג, והיכא דעבר אדאורייתא דקנסו שוגג אטו מזיד אומר מותר ג"כ קנסינן דלא כט"ז והבאנו ראיה דלא כוותי' מדקתני במתני' ובלבד שלא יתכווין ללקט שסבור שכבר בטל דווקא בכה"ג דסבור שאין כאן איסור כלל, אבל באומר שמותר לבטל עכ"פ לא עדיפא משוגג, ולר"מ דקניס בדרבנן שוגג אטו מזיד קנס גם בזה ולדידן בדאוריי' ולכן מבטל יבש ביבש וסבור שמותר לבטל קנסי' שוגג אטו מזיד חוץ באומר מותר שסבור שאין כאן איסור או שסבו' שכבר בטל כנ"ל

ובעושה ע"פ הוראת חכם עיין מג"א סי' שי"ח, ועיין א"ע סי' י"ג סעי' יו"ד וח"מ וב"ש שם, ובתשובה הארכתי בדין דרמ"א שם, ועיין מג"א סי' רמ"ח ס"ק י"ח, וסי' ק"ד ס"ק ו' ומג"א סי' ק"ח ס"ק י"א אי שכחה מקרי אונס, ולאפס הפנאי פה תהא שביתת קולמסי כעת, ולאשר ידעתי כי נפשך שוקקה לשמוע דברינו יצאתי מענין לענין באותו ענין בפלפלא טבא בין בתרי דברינו והיה זה שלום כנפשך היפה ונפש אוה"נ, פ"ב כאור בוקר ליום א' פ' נח תר"ל לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: