כתב סופר יורה דעה צז

אוסר, וע"כ דקושיא ש"ס דאי נשאר בו משהו אסור משום מבטל א"ל

ומדי דברי בענין זה, הנה הפלתי סי' צ"ו מביא הוראה בשם זקינו זצ"ל שאם זב חלב תחת הפת מותר לחלק לבתי' לכל א' מעט כמו שאם מתחלה יוכל ללוש ולאפות דבר מועט והפלתי כ' במקום שיש עוד צירופי' להתיר כדאי לסמוך עליו, ולפע"ד נראה מלשון הברייתא, ואם לש כל הפת כולו אסור, כל כולו אסור מיותר דהוי סגי בדאמר ואם לש הפת אסור, נראה דהשמיענו דכולו אסור ואפילו מעט ממנו אסור לאכול כיון שלש הרבה לעצמו נאסר הפת ואין מותר אפי' מעט ממנו, ולחלק לבתי' אחרים כמו שאסור לאכול אפי' מעט עם בשר כן אסור לאכול מעט ממנו עם חלב או במלחא והיינו כל הפת כולו אסור, ואין היתר במעט ממנו, ואין לומר איפכא דקמ"ל דווקא כולו אסור ומעט מותר דהא עם בשר אפי' מעט אסור, וא"א לומר דבריית' לחצאין קאמר לאכול עם בשר מעט אסור, ולאכול עם חלב או מלחא מעט מותר, וע"כ דאיסורא קאמר כמ"ש ועיין

ואפשר דווקא כשלש מתחלה הרבה לאכול בעצמו וב"ב אסור דיעבד אפי' מעט לביתו ולחלק או למכור לאחרים אבל בזב תחתיו במקרה אפשר כהוראה שכבר הורה הזקן וכן נ"ל שמותר לנחתום ללוש הרבה כדי למכור להרבה בתים לכ"א מעט כיון שדרכו בכך למכור לבתים הרבה, הכ"ד אביך אוהבך ומנשקך פה מ"ב כ"ג תמוז תרל"א

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה סב

ה' ישפות שלומך תלמידי חביבי הרב המאור הגדול חרוץ ובקי המהולל עומד לתלפיות גן הדסים חתן אחותי כש"ת מה"ו אברהם גלאזנער נ"י אבדק"ק קלויזענבורג יע"א

מכתבך קבלתי בעת שאני עמוס, בטרדות רבות, מ"מ להשיב פניך ריקם לא בעינא, והנני בקיצור אומר ע"ד הט"ז חי"ד סי' צ"ט ס"ק ט' דמביא ראי' מתוס' בכורות דאומר מותר עדיפא משוגג דעלמא, ואפי' למ"ד קנסי' שוגג אטו מזיד כה"ג לא קנסינן, כבר תפסו עליו הפר"ח והפלתי שם דכוונת תוס' רק דאפשר דלענין זה אומר מותר כשוגג, ואיפכא נרא' דלא פשיטא לתוס' שיהי' כשוגג דאפשר קרוב למזיד הוא, ובפר"ח שם נתקשה הלא מתני' היא במס' ערלה ומייתי לה ש"ס פ' הנזקין נ"ג ע"ב, נטע של ערלה וכ"כ שנתערבו וכו' ובלבד שלא יתכווין ללקט ופי' רש"י דהו"ל שוגג דלא נתכווין לבטל דסבר שכבר בטלו במחובר אלמ' דטועה בדין מקרי שוגג עיין בו שנכנס לחלק בין אומר מותר דהתם דלא כ"ע דינא גמירא דלא בטל במחובר משא"כ אין מבטלין איסור לכתחילה אפי' נשים ידעי' ליה אפשר דקרוב למזיד הוא, ולפע"ד נראה חילוק פשוט דהתם שלא ידע שיש כאן איסור כלל דסבור שכבר נתבטל ולדעתו אינו עושה מעשה ביטול אומר מותר כזה שוגג הוא משא"כ ביודע שיש איסור ומכווין לעשות מעשה ביטול רק שסבור שמותר לבטל אפשר קרוב למזיד הוא, וכן חילקו לקמן סי' ק"י בהפילו בין נודע לקודם שנודע התערובת ועיין פלתי סי' צ"ט ס"ק ו' ביאורו בתי' האו"ה בין נודע ללא נודע דדמי' להא דסי' ק"י כנ"ל

ולכאורה נרא' מפי' רש"י דמפרש ובלבד שלא יתכווין ללקט היינו שסבור שכבר בטל ולא פי' שסבור שמותר לבטל נראה דס"ל דבכה"ג מקרי מזיד רק כשסברו שאין כאן איסור שכבר נתבטל דמי' לשוגג אלא דרש"י הוצרך לפרש כן דלשון ובלבד שלא יתכווין ללקט אינו סובל רק לפרש שלא יתכווין ללקט כדי לבטל שסבור כבר בטל הוא, אבל כשיודע שצריך ביטול ומתכוין לכך רק שסבור שמותר לבטל איסור, א"א להכניס בלשון ובלבד שלא יתכוין ללקט דהא מכוין ללקט כדי לבטל, אלא סבור שמותר לבטל, ולכן הוצרך רש"י לפרש שלא יתכווין ללקט כדי לבטל, ומשום דסבור שכבר בטל הוא ושוגג הוא בזה, אלא דעל מתני' גופא קשה למה נקיט האי לישנא הול"ל באופן שמתכוין לבטל רק שסבור שמותר לבטל ורבותא יותר איכא, ומוכח לכאורה דכה"ג אומר מותר קרוב למזיד ויש לדחות דסתם מתני' ר"מ דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן, ולכן גם שוגג באומר מותר לבטל קניס, ולכן נקט דווקא בשלא יתכווין ללקט דאמר מותר שסבור שכבר בטל ואינו עושה מעשה ביטול כלל בכה"ג לא קניס, אבל למאן דס"ל דלא קנסי' בדרבנן שוגג אטו מזיד אולי גם זה מקרי שוגג וזהו ספיקת תוס' בכורות כנ"ל

ויש להקשות קצת כדמקשה לר"י דאפי' במזיד לא קניס מדאמר אפי' מכווין ללקט יש לומר הכי כוונתו לטעמי' דס"ל ל"ק שוגג אטו מזיד אמר אפי' מכווין ללקט, לאפוקי דר"מ דס"ל דווקא דאינו מכווין ללקט שאינו יודע שיש כאן איסור בהא לא קנס אטו מזיד, אבל כל שוגג אחר חוץ מזה קנס, וע"ז אמר ר"י אפי' מכוין ללקט היינו שיודע שלא ביטל כבר והוא אומר שמותר לבטל איסורים מ"מ מותר דס"ל ל"ק שוגג אטו מזיד, אבל מזיד ממש דלא קניס מנ"ל, מזה יש להוכיח דפשיטא לש"ס דשוגג דאומר מותר קרוב למזיד הוא, ואפי' למאן דל"ק שוגג אטו מזיד מ"מ בכה"ג קניס דקרוב למזיד וצ"ע

והנה בח"ס יו"ד סי' פ"ח הקשה על הט"ז דס"ל דאומר מותר קיל משוגג דעלמא מדמקשה ש"ס ממעשר וממטביל בשבת, דל"ק ר"מ שוגג אטו מזיד בדרבנן, והלא צ"ל מתוס' באומר מותר עיי"ש ולי בנו היה נראה דלק"מ דהא קתני המעשר ומבשל בשבת בשוגג יאכל, והא שוגג דשבת בכל שוגג ס"ל ר"מ דלא קניס דהא בדאוריית' ל"ק, וכך יתפרש שוגג דמעשר דהא נקיט מעשר ומבשל בחדא בקתא וכללניהו יחד, דאין לומר שוגג דשבת ג"כ באומר מותר דא"כ לא מקשה ש"ס מידי דר"מ אדר"מ ממטמא ומדמע י"ל בשבת באומר מותר אלא דהא ל"ק חדא דמבשל בשבת בוודאי באומר מותר לבשל קרוב למזיד הוא דכ"ע יודעים דאסור לבשל בשבת ואופים ומבשלים מע"ש וגם אם אומר מותר הוא דלט"ז עדיפא משוגג מ"ט דר"י דקנס וע"כ בשוגג דעלמא קאי וכן המעשר ושפיר מקשה ובזה י"ל קושית תוס' דמקשה תחלה ממעשר והדר ממטביל דקדום במתני' ולהנ"ל י"ל דממטביל היה אפשר לומר דשוגג היינו אומר מותר ולכן מקשה תחילה ממעשר דכייל בהדי מבשל ומוכח דלאו באומר מותר והדר מקשה ממטביל דמסתמא דשוגג דרישא כשוגג דסיפא דמעשר ומבשל בשבת ועיין כעין זה בפ"י גיטין שם וא"ש ויש מזה ראיה להטו"ז ועיין

אלא בכ"ז לא נתיישב ממה דמקשה ש"ס מדם שנטמא בשוגג הורצה י"ל באומר מותר וכן הקשה בח"ס גם מהך קושית ש"ס והנלפע"ד ביישוב הקושי' דבאמת דחוק ורחוק לומר דשוגג היינו באומר מותר דהא יש כמה מינים שוגגים בוודאי דחוק לפרש שוגג פטור דווקא באומר מותר וגם הא קתני מזידים חייבים משמע דווקא מזיד ולא שוגג דל"ק שוגג אטו מזיד אלא דח"ס מביא ראי' מש"ס מנחות מ"ט דמתרץ אביי למתני' דכהנים שפגלו שוגגים פטורים באומר מותר הרי דניחא לי' לאוקמי מתני' באומ' מותר דווקא ולפע"ד במתני' דכהנים שפגלו אין שום דוחק לפי דס"ל ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה ולא הוי אופן מפגל בשוגג רק באומר מותר ומתני' דקתני הכהנים שפגלו מזידין חייבין הא שוגגין פטורי' וכיון שתני שפגלו ותנו עלה פגולם פגול ליכא אופן שיהי' שוגגי' ויהי' מפגלים רק באומר מותר שפיר קתני שוגגים פטורי' באומר מותר דהא ליכא אופן אחר שיהיה שוגג ויהי' מפגלי' רק באומר מותר ומתני' לאו בדין פגול איירי רק בדין ממונות מי במזיד חייב ובשוגג פטור היינו באופן שיוכל לפגל בשוגג ועיין כעין זה בתוס' תמורה ל"א ע"א סוף ד"ה טרפה אינה יולדת אבל בדם שנטמא ומטביל ומעשר בשבת רחוק ודחוק לפרש שוגג תשלומיו תשלומין ויאכל היינו באומר מותר דווקא דהא יש כמה מינים שוגגים ואיך נפרש שוגגים פטורים דווקא בכה"ג וגם מזידים חייבים משמע כל שאינו מזיד פטור ולכן לא בעי ש"ס לתרוצי מתני' בהכי כנ"ל נכון וברור

ובמאי דכתיבנא נתיישב ג"כ מה דהקשה השואל שם מתוס' גיטין שהקשה מכהנים שפגלו דאוריית' היא ואתי' כר"י ל"ק שוגג אטו מזיד י"ל מתני' באומר מותר וכדמוקי אביי שם ובתחלה הי' נ"ל דקושי' תוס' לרבא דאמר שם ומותבינן אשמעתתא ממתני' דכהנים שפגלו וסבור דמתני' בשוגג שהוא שלמים איך אפשר דמתני' בהכי איירי תקשה מתני' למה לא קניס שוגג אטו מזיד בדאוריי' וע"כ באומר מותר כן י"ל ולדברינו א"ש ביותר דקשה לאמת לר"ח דס"ל עקירה בטעות הוי עקיר' א"כ שוגג דמפגל כמה מינים שוגגים איכא כסבור שהוא שלמים וכדומה תו א"א לפרש דפטו' דווקא באומר מותר ואביי שפיר מתרץ באומר מותר כיון דליכא שוגג אחר במפגל משא"כ לר"ח ומשו"ה לא מתרץ ג"כ הך דמעשר ומטביל ודם שנטמא באומר מותר כדכתיבנא ושפיר הקשה תוספות כנ"ל

ולפי שבארנו קושי' תוס' י"ל קושי' תוס' ע"פ שיטתו של רש"י בחולין סוגי' דשוחט בשבת דטעמא דר"י בשוגג לא משום דקניס שוגג אטו מזיד אלא משום שלא יתהנה עיי"ש ובמהרש"א דסוגי' דגיטין פ' הנזקין פליג על רב בהא וס"ל משום דקנסינן שוגג אטו מזיד לפ"ז י"ל ר"ח במנחות ורבא בס"ד דמתני' לאו באומר מותר ס"ל כרב ולק"מ מכהנים שפגלו וא"ש, אלא תוס' לשיטתו בחולין ובגיטין דל"ל כרש"י חולין ולכ"ע טעמא דר"י משום דקניס שוגג אטו מזיד הקשה תוס' שפיר הא כהנים שפגלו דאוריית' הוא ובפשיטות י"ל קושי' תוס' עפמ"ש הרשב"א דש"ס היה יוכל לחלק בין מבשל בשבת דאין מוציאים ממון רק אוסרים שלו למטמא ומדמע להוציא ממון בשוגג אטו מזיד לא ס"ל לר"י וש"ס לרווחא