כתב סופר יורה דעה צה

הנלפע"ד כתבתי ומעכ"ת ישים עין עיונו על דברינו וד' יאר פניו אתנו סלה הכ"ד אוה"נ חותם בברכה פ"ב נגהי ליום ו' עש"ק י"ז טבת כת"ר לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ס

יראהו ה' בנועמו, איש צדיק הולך בתומו, שואל כהלכה ידיד נפשי תלמידי ה"ה מע"כ הרב החריף הוותיק מלא עתיק לוחם במלחמתה של תורה, קולע אל השערה כש"ת מו"ה אברהם פאפער נ"י אבן פינה בקהלה קדושה טאב יע"א

ארכו לי הימים אשר לא הראני תמונת אות לטובה, ואין טוב אלא תורה, והנה במה דשאל לן במבטל איסור לכתחילה דאסרו לי' חכמים משום קנס, אם מת אי קנסו בנו אחריו או לא, ולא מצא לא' מן גדולי אחרונים שהתעורר בספק זה ותמוה בעיניו, ואחד אני יודע שרמז על זה הוא המג"א סי' תקל"ו ועשה ציון לעיין ביו"ד צ"ט ולא גילה לנו דעתו דעת תורה אם להקל אם להחמיר, ונחזה אנן, הנה לפי מושכל ראשון אין כאן ספק דלא קנסי' בנו אחריו דמ"ש ממכוון מלאכתו ומוכר עבדו לנכרים דאיפשט' האיבעי' מנטייבי' דשביעית והא דלא מבעי' לי' במבטל איסור אי קנסי' בנו אחריו מלבד שס"ל דלא העמיד האיבעי' רק על דבר דקתני במתני' דקנסוהו רבנן בבכור ומכוון מלאכתו במועד ומוכר עבדו כולהון קתני במתני' אבל במבטל איסור לכתחילה לא נמצא במתני' דאסור בעבר וביטל רק בברייתא (עיי' תרומה פ"ה מ"ט ור"ש שם) גם י"ל במבטל איסור שהוא דרבנן ואין בו נדנוד דאוריית' ולא נמצא דכוותי' בדאוריית' פשיטא לבעל האיבעי' דלא קנסו כ"כ, ולא מבעי' לי' רק בג' אלו, בבכור הוא דאוריית' ממש ובמכווין מלאכתו במועד איכא קנס כשעבר ועשה מלאכה בחו"המ כשאינו אבוד למ"ד דחו"המ בדבר שאינו אבוד דאורייתא, ובמוכר עבדו משום דמפקע לי' ממצות, ופשיט לי' כולהו משביעי' לתוס' מקו"ח דנטייבי' דאורייתא ולרש"י עכ"פ עיקרו דאורייתא, משא"כ במבטל איסור, ולראב"ד דס"ל דאין מבטלין דאוריית' הוא, צ"ל כמ"ש תחלה משום דלא קתני במתני' ולאמת דנפשוט אפי' בבכור שהוא איסור, דאוריית' נפשוט ג"כ במבטל א"ל דלא קנסו בנו אחריו

אבל יש לי מקום עיון לשיטתו של הרי"ו בשם מפרשים שבב"י או"ח סי' תקל"ו דאם עשה מלאכה שאינה אבוד במועד למאן דס"ל דחו"המ דאורייתא הוא קנסי' בנו אחריו כמו צורם אוזן בכור הה"נ מבטל איסור לכתחילה, ל"מ לשיטת הראב"ד דמדאוריי' אסור לבטל ואם עבר וביטל מדרבנן הוא דקנסוהו עיין פר"ח ונ"ח ריש הלכו' חלב דמי' לעושה מלאכה שאינה אבוד בחו"המ דקנסי' בנו לשיטה זו גם לרוב שיטות לבטל איסור לכתחילה אינה רק איסור דרבנן, הלא כייל לנו השעה"מ פ' ט"ו הלכה מ"א ונוב"י תנינא חיו"ד סי' מ"ה דיבש ביבש לכ"ע אסור לבטל לכתחילה מדאוריית' ואם מבטל יבש לשיטת ר"א קנסי' בנו אחריו וכיון דביבש קנסו בנו גם בלח בלח לא התירו לבנו אחריו דמחזי כחוכא לחלק באיסור זה עצמו בין אותו ובין בנו, והא דבחו"המ חלקו בין עושה דבר שאינו אבוד לדבר שאבוד כגון דלא שכיח מי שיעשה מלאכתו במועד בדבר שאינו אבוד א"א חוטא ולא לו וגם חו"המ עצמו אינו רק ב"פ בשנה, משא"כ ביטול איסור דשכיחי טפי לטובתו ולהנאתו, ובכל יומא אית' לכן השוו מדותיהם ואפי' נכרי שבטל על דעתו ורצונו של ישראל לא אמרו בו חוץ דאסור לדידי' ולבנו אחריו באפשר

אלא דב"י דחה שיטה זו בשתי ידים מדהתפלא עליו הא בסוגי' דבכורות מבואר אפי' בכור דאיכא איסור דאוריית' לא קנסי' בנו אחריו, ולכן השמיט שיטתו בש"ע, ונלאו כל חכמים ליישבו על נכון, ומ"ש הט"ז הוא דחוק ורחוק מאוד ממטרת כוונת הרי"ו ודעימי' עד שבא הפנים מאירות חלק ב' סי' ס"א והראה לנו פנים מסבירו' ליישבו על מכונו, וגם יישובו אינו מיישב הדעת במ"ש דאיבעית הש"ס קאי רק לר"א דאוסר לעולם אפי' נפל בו מום אחר ע"ז סובב והולך האיבעי' כיון דאינו רק קנס במה דלא עבר שאסור במום אחר עיי"ש, והוא רחוק לומר כל ג' סוגיות אזלו לר"א דלא כהלכתא, ומ"ש ליישב קושי' תוס' גיטין מ"ד ע"ב על רש"י, דמשו"ה כ' רש"י דהאיבעי' לר"א ג"כ רחוק הוא מה"ט והפשוט רצה להשמיענו דגם לר"א איכא ספק ונפשט הגם דמחמיר טובא דאסור לעולם וה"א אפי' לבנו קניס כדי שלא ירוויח מידי במעשיו אפי' לאח"מ ולבנו ור"א דחשש כ"כ ואוסר אפי' במום אחר יש מקום לומר דקניס ג"כ לבנו קמ"ל רש"י דהאיבעי' קאי אכולה מתני' גם לר"א ונפשנו גם לר"א כן

ואשר חנני ד' בזה לא אכחד מתחת עטי דצל"ע על שיטת תוס' בכורות ל"ג ע"ב וכן הוא שיטת הרא"ש ב"מ צ' ע"א דהטלת מום בבכור בזה"ז דרבנן דעדיפ' וכ"ש הוא ממטיל מום בבעל מום דקיי"ל דשרי כ"ש מטיל מום בבכור בזה"ז והוכיחו כן משטיחות לשון רבא בע"ז י"ג ע"ב איך יפרנסו סוגי' דמ"ק י"ג וגיטין מ"ד דקאמר בבכור עביד אסורא דאוריית' וכי איבעי' להו בזמן שבהמ"ק קיים דאיכא איסור דאוריית' הלא איבעי' להו לדינא בזה"ז והוא דרבנן ונ"ל מזה נראה לו לרמב"ם שיטתו שבפ"א מהלכ' איסורי מזבח הלכה ז' דבזה נהי דמלקות ליכא אבל איסור דאוריית' איכא ועיין לח"מ שם דרמב"ם נדחק בלשון רבא ומנ"ל לדוחק כזה ולמ"ש י"ל דמב' סוגי' דמ"ק וגיטין נפקא לי' או אפשר דס"ל כר"י ור"א דאיבעי' לי' ופשיט ל' ס"ל דלא כרבא בע"ז ופסק כוותי' ויובן בזה הא דאמר רבא נקטי' המטמא וכו' לא קנסו בנו וכו' והא. מטמא וכו' למ"ד לא שמי' היזק לא עשה רק איסור דרבנן כדמוכח בסוגי' דמטמא דקאמר דר"מ קניס שוגג דס"ל בדרבנן קנסי' שוגג ועיין רש"י שם דליכא רק איסור דרבנן ובמק"א עמדתי בתמיה קיימת הא חייב לשלם לצאת י"ש כמבואר שם בפרה שהכניסה לרבקה עיי"ש וגם במושכל הוא שיש עבירה מדאוריית' בידו דהא מזיק לי' מ"ש ניכר ומ"ש אינו ניכר ומ"ד דל"ש היזק דלא חייב' תורה בתשלומין היינו להוציא רק איסור דרבנן ולמה לא קמ"ל רבא בניכר דאפי' בצורם אוזן דעשה איסור דאורייתא דלא קנסי' בנו אחריו ולמ"ש א"ש דרבא לשיטתו דס"ל דמטיל מום בבכור בזה"ז אינו אלא דרבנן והוא דינא קאמר דנהוג בזה"ז לכן אמר דנקטינן להלכתא בידינו דמטמא וכו' ל"ק בנו אחריו וקמ"ל שזה הגם בוודאי יש בו נדנוד ועונש דאוריית' דמפסיד לחבירו מ"מ לא קנסי' בנו אחריו וא"ש ועיין

ולשיטת תוס' ורא"ש צ"ע מסוגי' דמ"ק וגיטין ולומר דס"ל להלכ' כרבא דהוא בתרא זה דוחק וגם היה להם להביא סוגי' אלו דלא ס"ל כרבא וגם כיון שאפשר לדחוק דרבא ג"כ כוותי' ס"ל כמ"ש הלח"מ מנ"ל דרבא פליג וכל דאפשר למעוטי בפלוגת' עדיף וצ"ע

ונ"ל דמפרשי' הא דקאמר בכור דאורייתא היינו כיון בזמן דהוא דאורייתא בזמן שבהמ"ק קיים ואז קנסו בנו אחריו וכן כשיבנה בהמ"ק ב"ב אפשר גם עתה החמירו וקנסו בנו אחריו ואין ללמוד זה ממכוון מלאכתו ועבד דליכא זמן מן הזמנים שהי' דאוריית' כן י"ל ומיושב בזה קושי' תוס' גיטין על רש"י איך פשיט בכור שהוא דאוריית' משביעית שהוא דרבנן עפמ"ש תוס' בשביעית ראוי' להחמיר יותר דקיל לי' לאינשי וכ' מהרש"א י"ל דנגד עבד דמפק' לי' ממצות י"ל דשביעית איכא טעמ' אחרינא ומ"מ אין ללמוד בכור דאיכא איסור דאורייתא משביעית עיין בו

לזה י"ל לפמ"ש דבבכורות בזה"ז ליכא רק דרבנן אלא שיש לו עיקר מדאורייתא בזמן שבהמ"ק קיים ויש מקום להחמיר נגד זה ראויה להחמיר בשביעית משום דמלזלי' בי' וכמו דפשיט לי' משביעית בעבד ושקל במשקולת טעמא דעבד וטעמ' דשביעית דשני' דרבנן כן שקל בכור בזה"ז לשביעית וכ"ש הוא וא"ש

והא"ש שיטת רי"ו דבמלאכת חוה"מ בדבר שאינו אבוד דדאוריית' הוא קנסי' דזה לא נפשט משביעי' וכ' כמו צורם אוזן בזמן שהוא דאוריית' דבוודאי קנסי' בנו אחריו וזה מוכח מדקאמר בכור דאורייתא הוא והא בזה"ז דרבנן עכצ"ל משום דבזמן שבהמ"ק קיים דאוריית' הוא ואז פשיטא לי' שהי' קונסי' בנו לכן איבעי' לי' בזה"ז דיש בו צד חמור ופשיט לי' משביעית בבכור בזה"ז אבל בזמן המקדש נשאר בפשיטות דמעיקרא של בעל האיבעי' דקנסי' וה"ה בעושה מלאכה שאינה אבודה בחוה"מ למ"ד איסור מלאכה שאינה אבוד דאוריית' דקנסי' ב"א וא"ש כל דברי רי"ו לשיטתו ע"ד נכון ומרווח בעזה"י

והיתה לבאר לפי פי' נטייב חרישה שהוא דאוריית' גם לשיטת תוס' והרא"ש דהטלת מום בזה"ז דרבנן מ"מ מוכח מנטייבי' דאפי' בדאוריי' לא קנסי' אלא דקשה על תוס' דהקשה הא בכור דאוריית' לשיטתו לק"מ לכאורה דהא בזה"ז דרבנן אלא דלק"מ דעד דלא ידע מ"ש ר"ת דבשביעית דקיל יש להחמיר ביותר הקשה שפיר הא בכור מיהת עיקרו דאוריית' בזמן שבהמ"קק ומשו"ה קאמר את"ל במכווין ובעבד לא קנסי' ב"א בכור שאני ואיך פשיט משביעית לפ"ז כד מייתי לר"ת ל"צ לומר נטייבה חרישה דבלא"ה א"ש וצ"ל ר"ח דמפרש נטייב' חרישה והא עכצ"ל כר"ת משום קושיא אחרינא דעבד ולא צ"ל תו נטייב' חרישה צ"ל דר"ח ס"ל כרמב"ם דהטלת מום בזה"ז דאוריית' מפרש הא דבכור דאוריית' כפשוטו אבל לפי שיטת תוס' ורא"ש דהטלת מום בזה"ז דרבנן לא צ"ל נטייב' חרישה ואין להוכיח דאפי' בדאוריית' לא קנסי' מי הגיד לנו דנטייב' חרישה דלמא כפי' רש"י

המורם מדברינו לשיטת תוס' בכורות ורא"ש ב"מ דהטלת מום בזה"ז דרבנן לא מוכח דאפי' בדאורייתא ל"ק ב"א וכתבנו דמוכח איפכא דבדאוריית' פשיטא לבעל האיבעי' דקנסי' עד דמבעי' לי' דנקנוס גם בזה"ז בזה יותר מבכ"מ בדרבנן כיון דבזמן המקדש