כתב סופר יורה דעה צב

ואמרו בקפילא היכא דאינו מסל"ת ומשום ל"מ אומנתו ולמ"ש י"ל דכאן אין מחלוקה לדינא דגם רש"י ורא"ש ס"ל דטעם שאינו נרגש לכל אינו טעם והא דאמר ר"י לטעמי' קפילא משום דאמר לטעמי' היינו טעימ' בעלמא מגמע ופולט לכן אמר קפילא אבל אחר בעי אכילה דווקא כדי שירגיש וקפילא מרגיש אפי' ע"י טעימ' טעם שנרגש לאחר ע"י אכילה אבל טעם שאינו נרגש לכל ע"י אכילה אינו טעם שאסור כנ"ל והא"ש הא דאמר רבא אמרו רבנן בטעמ' בלא קפילא היינו כשאוכל יוכל לסמוך בלא קפילא ואמרו בקפיל' דסגי במגמע ופולט וא"ש ג"כ הא דלא התנה רבא טעים לה כהן קפילא דאפשר גם בלא קפילא כשאוכל הגם דאמר טעים לה כהן הא גם לאכילה מועטת מצינו דקרי לה טעימ' כמ"ש הריב"ש אלא שכתבנו לר"י א"א לומר כן כיון שהורה הלכה הו"ל לפרש שלא יטעה השואל אבל רבא דלא הורה למעשה רק אמר בדרך בשלמא תרומה טעים לה כהן נקיט בקיצור טעימ' דניכלול מגמע ופולט ואכילה מועטת ובקפילא סגי במגמע ופולט ובאכילה אפי' אינו קפילא ולכן נקיט כהן סתם וא"ש ועיין

ולכאורה נראה מדהקשה הרשב"א על רש"י וס"ל דשיטת רש"י דטעם שאינו נרגש אסור ולא רצה לומר כשיטת רש"י כמ"ש ש"מ דס"ל דאין לחלק כהנ"ל בין קפילא לאחר והנה וודאי אין לומר דס"ל לרשב"א דגם קפילא צריך לאכול דבלא"ה אינו מרגיש כדס"ד דריב"ש הרי כתבנו דדוחק לפרש כן ולאמת א"א להעמיס כן בר"י אלא דנראה דס"ל דכל אדם מרגיש במגמע ופולט אלא דעדיין קשה מנ"ל לרשב"א בפשיטות דמי שאינו קפילא סגי במגמע ופולט עד דחידש לרש"י דס"ל טעם שאינו נרגש לכל אסור והקשה עליו לכן נ"ל דקשיא לרשב"א אם ר"י נקיט קפילא דווקא משום דאמר יטעימנו ולזה צריך קפילא דמרגיש בטעימה בעלמ' למה באמת אמר יטעמנו וצריך להדר אחר קפילא הו"ל לומר יאכילנה לנכרי ויבדוק בטעמו ומשום הפסד האוכל גם כשמגמע ופולט יופסד בשלמא לפי דס"ל לתוס' ורשב"א דקפיל' נאמן בלא מסל"ת משום דל"מ אומנתו ונכרי דעלמ' צריך דווקא מסל"ת א"ש דהורה שיטעמנו לקפילא בלא מסל"ת אבל נכרי אחר אפשר שירגיש שצריך לאו"ה ולא יהיה מסל"ת ובקל יותר להטעי' לקפילא שאפי' יודע ומרגיש דצריך לו לאו"ה נאמן אבל לומר דנקיט קפילא משום שאמר יטעימנו הא גופא קשיא יאמר יאכיל לנכרי מזה ס"ל לרשב"א דלרש"י בעי קפילא דווקא דמרגיש בטעם שא"נ לכל וסתר שיטתו מכח קושיותיו שהקשה עליו אבל מודה בעיקר הדין שכתבנו שיש חילוק בין קפילא דסגי בטעימ' בעלמא ובין אחר כשאוכל דווקא

ולרש"י ורא"ש י"ל דס"ל לכן אמר ר"י להטעימו טעימ' בעלמ' ונקיט קפילא להורות דבקפילא סגי בטעימה ועוד ויותר נ"ל דרצה להשמיענו עוד דין א' מתוך הוראתו דטעימה בעלמא אסור לישראל ומלתא אגב אורחי' קמ"ל ואי היה מורה להאכיל לנכרי' ה"א אבל קפילא גם ישראל מותר להטעימו ולכן הורה יטעימנו קפילא היינו טעימ' בעלמא ודווקא קפילא ודווקא קפיל' נכרי אבל קפילא ישראל לא ועיין

והנה הש"ך העלה יישוב לקושי' תה"ד ורא"ה בבדה"ב דמביא הט"ז איך נסמוך על הנכרי מסל"ת בדאוריית' לא סמכינן על מסל"ת והעלה הש"ך דשאני הכא דמרתת וכ"כ הריב"ש ועיין פר"ח סי' צ"ח וביתר ביאור בסי' ס"ט בשם הריב"ש דהוי מדע"ל ומדע"ל כזה דוודאי יתגלה כשיאכל ישראל מהני בדאוריית' ולדידי צ"ע תינח לרשב"א ודעימי' דס"ל דטעם שאינו נרגש לכל מותר שפיר מרתת דעבידא לגלוי כשיאכל ישראל ירגיש הטעם אבל לשיטת רש"י ורא"ש דס"ל דטעם שאינו נרגש לכל אסור ניחוש דלמא מרגיש קפילא טעם קלוש ויודע שלא יורגש למי שאינו קפילא ואינו מדע"ל והא גם לרא"ש קשה קושיא זו כמ"ש הש"ך ובאמת הש"ך כ' שמרתת שמא יטעימנו לקפילא אחר נראה שרצה להשמר מזה לכן כ' שירא שיטעום עוד לקפילא דמרגיש בקלוש כמוהו אלא לפענ"ד אין בזה ומדע"ל לא משקרי דאין וודאי שיתגלה שמא לא יטעים לקפילא אחר וכבר השריש לנו הריב"ש דמדע"ל שאינו וודאי אינו דאוריית' דאינו משקר רק בעגו' הקילו ועוד כאן גם ספק ליכא לקפילא מהיכי תיתי יהיה מרתת שמא ישאל עוד לקפילא אחר והוא אינו יודע דמצטרך לי' לאו"ה כדי שיהיה ספק בלבו שמא לא רצה לסמוך עליו לבדו ועיין ע"ז כ"ז ריש ע"ב סבר שיולי משאיל לי' כי היכי דשיילי' לדידי' משאיל לאחריני ואת' האי גברא לאורועי נפשי' וכ' רש"י מדלא בעי לאיתסו מנאי לא סמך עלי' ושיילינן לי' לנסותו אם אומר לו אמת נראה דווקא כשיש לו הוכחה שאין סומך עליו ירא לנפשו שמא ישאל עוד לאחר אבל בלא הוכחה לא וכאן במטעימי' לקפילא אין לו לקפילא הוכחה שאין סומך עליו כדי שיחוש שמא ישאל עוד לאחר וימצא שקרן וצ"ע

ובחי' לחולין העלתי יישוב לזה דס"ל הא הרשב"א ויתר ראשונים ס"ל דטעם שאינו נרגש לכל מותר, ורש"י ורא"ש לפי שיטתם בקפילא מסל"ת מוכח מר"י דטעם שאינו נרגש אסור, וי"ל וודאי מדאוריית' ליכא איסור, ל"מ בבב"ח דדרך בישול אסרה תורה היינו שדרך בישול שני דברים יחד כדי שיתנו טעם זב"ז, ולכן בפחות מנ"ט מותר, בוודאי אין דרך המבשלים שיתנו טעם קלוש זה בזה שאינו נרגש רק לקפילא, אלא שיתן טעם שנרגש לכל האוכלים אפי' בשאר איסורים אין בטעם כזה איסור דאוריית', דממשרת וגע"נ לא נוכל למילף רק טעם שנרגש לכל, וגם רש"י ורא"ש ס"ל דאין בזה רק איסור דרבנן כנ"ל, והשת' א"ש דסמכינן בקפילא במל"ת דמשום טעם הנרגש שאסור מדאוריית' הוי מדע"ל דסמכינן בדאוריית' במדע"ל כזה בוודאי יתעלה, ומשום טעם שאינו נרגש רק לקפילא טעם כזה אין איסורו רק מדרבנן וסומכין במסל"ת וא"ש ועיין

ובזה מצאתי מקום יישוב לקושי' פלתי העצומה לשיטת רש"י ודעימי' דטע"כ ל"ד ובב"ח לכ"ע דאוריית' איך יליף רבא דסמכי' על קפילא מדאמר ר"י דסמכינן על קפילא דלמא דווקא בדרבנן סמכינן ובב"ח דאוריית' ולמ"ש י"ל דהא פשיטא לי' לרבא דסמכינן במדע"ל כי האי אפילו בדאוריית' ולזה לא היה צריך לדאמר ר"י סמכינן על קפילא, אלא דלא ידע דסמכינן על קפילא שמא יש בו טעם שאינו נרגש לכל וליכא מלתא דע"ל וסבור רבא או דטעם שא"נ לכל דאוריית', או דס"ל גם בדרבנן לא סמכינן על נכרי מסל"ת עד דשמע לר"י דאמר סמכינן על קפילא, וס"ל דטעם שאינו נרגש דרבנן ובדרבנן סמכינן על מסל"ת הגם דאינו מדע"ל, הה"נ בב"ח דטעם שא"נ כ"ש בבב"ח שהוא דרבנן וא"ש נכון

אלא לפמ"ש הפר"ח והרבה בראיות דמסל"ת אפי' בדרבנן אינו נאמן, והחזיק בעד מ"ש ריב"ש דנאמנו' של נכרי במטעימו משום דמרתת עיין פ"ח סי' ס"ט, וזה לא יוצדק לשיטת רש"י ורא"ש דטעם שאינו נרגש אסור, גם לפמ"ש דהוא דרבנן מ"מ לשיטתו גם בדרבנן לא מהני מסל"ת וקושיתו קמה גם נצבה

ומזה סיוע למ"ש בשיטת רש"י ורא"ש דס"ל דטעם שאינו נרגש מותר, והא דבעי קפילא דסמכי' עליו אפי' במגמע ופולט, ולזה א"ש דסמכינן משום דמרתת דמדע"ל הוא דכשיאכל ישראל יהיה מרגיש בטוב טעם מה שהוא מרגיש ע"י מגמע ופולט, ומה שלא ירגיש ישראל באכילה גמורה ומרגיש הקפילא, טעם כזה באמת מותר, וא"ש הכל ואין כאן מחלוקת בין השיטות בטעם שא"נ דכ"ע מודים דמותר כנלפע"ד נכון בעזרת החונן דעת

ובמ"ש נסתרו דברי הפלתי ביישוב קושי' הנ"ל דכשירגיש ישראל שיש בו טעם יהיה פולט, ומשום איסור דמגמע ופולט דאסור מדרבנן סמכי' משום מסל"ת, ולמ"ש א"א לסמוך ע"ז דכ"ז שלא אוכל אכילה גמורה אפשר לא ירגיש במה שהרגיש הקפילא, ונכרי שאינו קפילא ג"כ בעי למיכל דווקא

וזאת העולה מדברינו להלכה דקפילא בוודאי סומכין עליו אפילו בטעימ' בעלמא ע"י מגמע ופולט כאשר הוכחנו, ודווקא מגמע ופולט, אבל ע"י טעימ' ולחיכ' בלשונו לא, עיין ט"ז סימן צ"ב, ועיין פ"ח סי' מ"ב ובתב"ש שם, אבל מי שאינו קפילא אפשר דבעי דווקא שיאכל ויבלע, דבלא"ה אינו מרגיש וכן נראה לנו ע"פ מו"מ של הלכה, הנלפע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פה פ"ב יום ג' לסדר כי תשא תרכ"ו לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה נט

במפתח בבא, מזלא טבא, מאלקא טבא, לה"ה תלמידי י"נ הרבני המופלג מלא פלג כהן שדעתו יפה חרוץ בע"פ יראת ד' אוצרו כש"ת מו"ה ישעיה כ"ץ ני' פאטאק יע"א

יקרתו קבלתי ושמחתי כעל כל הון בראותי מתוכו שיושב עה"ת והעבודה בבית חמיו הרב המופלג ני', הנני מברכו מרחוק מקרב הלב בברכת מז"ט, ולחותנו הרב ני', יעמוד חי לפני ד' יעלה מעלה בקודש לפוץ מעייני חכמתו חוצה, כי אור לו בציון בשערים המצוינים בהלכה אשרו שלו ככה, מאלקיו ישא ברכה

והנה נפשו בשאלתו בשליחות חותנו הרב ני' ע"ד שאלה א' שבאה לפניו שנתבשל תבשיל של בשר שמן בקדירה בלא רוטב של מים אבל היה בו מוהל הרבה מתבשיל עצמו ועירו מן הקדירה לכמה כלים (טעללער) ונמצא בא' חתיכת אווז שידוע לבעה"ב שבוודאי מן אווז טרפה הוא ואין ספק שהיתה החתיכה בקדירה שבשלו בה ולא היה אפשר לשער בשיעור הראויה כי כבר נאכל מן התבשיל ונסתפק בתרתי א') לפי שיטת הרמ"א דבנשפך אזלינן בתר שמא אם חתיכת בשר בהמה וחתיכת בשר עוף מקרי שווה בשמא ב') לפי שיטת הש"ך דעלו בהסכמה עמו רוב גדולי אחרוני' דאזלינן בנשפך בתר טעמא אם בשר בהמה ובשר עוף שווי' בטעמ'