כתב סופר יורה דעה צא

דעתו לגמרי מלבלוע לכן לא חיישינן משא"כ בקערה וכדומה שיש צד שמותר לו לא מזדהר בספק כ"כ והבן

וי"ל משו"ה מותר לטעום אחר שכבר בדק כשעודו חי ולא הרגיש הגם שאח"כ ליכא רוב אדרבא רוב הוא שאם לא נרגש מרירות כשהוא חי לא ירגיש גם אחר צלי' היא הנותנת כיון שקרוב יותר צד האיסור מצד ההית' יהי' נזהר מבלוע ולפ"ז י"ל מטעם שכ' הש"ך דרוב לא היו מתירי' לטעום אלא בצירוף שכל שהוא חי אין חשש כ"כ שיבלע ולכן טוב לטעום קודם צלי' מלטעום אחר צלי' אבל אחר שבדק וקרוב הדבר שאין בו טעם מרירו' מותר לבדוק שנית הגם שכבר נצלה וראוי' לאכילה נגד זה כיון שקרוב צד האיסור יותר ולבדוק בא ל"ח שישכח ויבלע ולפ"ז כשלא בדק כשעודה חי' אסור לבדוק אחר צלי' כיון דרוב להיתיר' חיישי' יותר כן י"ל ועיין ויותר נראה דברי התב"ש וע"פ שהסברתים נכון

והנה בתשובת צ"צ סי' נ"ז כ' דבאיסור דרבנן לא אסרו טעימ' מגמע ופולט כיון דכל טעם האיסור שמא יבוא לאכול בדרבנן ל"ג כולי האי והפר"ח ובנו של הצ"צ בהגהותיו בסוף הספר השיגו עליו מש"ס חולין קי"א ע"ב בקערה שמלח בה בשר משום דא"א למטעמי' וכ' הרמב"ם דאסור לעולם ומשמע אפי' כלי דאב"י דנטלפ"ג ג"כ אסור ועיין נב"י תנינא חלק יו"ד סי' נ"ג הסכים עם השואל דראיה זו דחויה מעיקרא דהא האי א"א למטעמי' קאי על הבשר ואם הכלי אב"י בלא"ה הבשר מותר והנב"י כ' דראי' זו דחוי' אבל מ"מ איכא ראיה משם דהא דם שמלחו ושבשלו דרבנן מוכח דאפי' באיסור דרבנן טעימה אסורה ולשיטת רש"י ורי"ף ורמב"ם דס"ל דם שבשלו דאוריית' אין ראיה משם אבל נ"ל ראיה אחרת מדאמר ר"י לטעמי' קפילא ארמאי דווקא ארמאי אבל לישראל לא ומשום דטעימ' אסורה לו ולרש"י ודעימי' דטע"כ לאו דאוריית' וכן ס"ל לר"י ורבא כמ"ש רש"י חולין סוגי' דזרוע בשלה והא לטעום התבשיל במגמע ופולט סגי כמשמעות לשון לטעמי' וכמ"ש ריב"ש סי' רפ"ח ומוכח אפי' איסור דרבנן טעימה אסורה ויש לדחות דבאמת גם לישראל והא דהורה ר"י לטעמי' קפילא ארמאי להורות דאפי' על קפילא ארמאי סומכין או משום מסל"ת כמ"ש רש"י

ומובן בזה לשון רש"י שם קמ"ל ר"י דמותר לסמוך עליו וצ"ל הא ר"י הורה הלכה למעשה שבא לפניו מה זה שכ' רש"י ואשמועינן הא הורה למעשה ולמ"ש י"ל דקשה לרש"י למה הורה לטעמי' לארמאי גם לישראל מותר ולזה כ' רש"י דאשמעינן בהוראה זו דגם על ארמאי נוכל לסמוך וא"ש ועיין

והא"ש בזה מ"ש רש"י אח"כ שם דאסור' דאין ב"י יוכל לטעום כגון בב"ח וצ"ל למה פרט בב"ח כמה איסורים איכא ולמ"ש א"ש דבשאר איסורים דטע"כ דרבנן אפי' ב"י יוכל למטעם לכן נקט בב"ח דטע"כ לכ"ע דאורייתא כן י"ל לכאורה

אלא מדאמר רבא דהתיר' בטעמ' דאיסור' בקפילא וכ' רש"י דהיתיר' כגון תרומה מדאמר דהיתיר' נראה דווקא דהיתיר' בטעמ' דטעים ישראל אבל מה שאינו היתר דווקא בקפילא נכרי אבל ישראל אסור הגם דרבא ס"ל לשיטת רש"י טע"כ לאו דאוריית' ומ"ש רש"י כגון בב"ח נ"ל דלרבות' נקיט הגם בב"ח דטעכ"ד מ"מ סמכינן על קפילא במסל"ת ועיין פלתי סי' צ"ח שהקשה לשיטת רש"י איך יליף רבא דמהני קפילא בבב"ח מדר"י דאמר סמכינן אקפילא הא בב"ח טעכ"ד משא"כ דר"י בטעם דרבנן ותי' דבכלים גם בב"ח דרבנן ורבא דאמר דאיסור' בקפילא בוודאי א"א להעמיס דקאי בטעם כלי וכ' רש"י כגון בב"ח דטעכ"ד מ"מ מהני קפילא וקשה מנ"ל לרבא הא מדר"י כקושי' הפלתי ואני הכינותי יישוב אחר לקושי' הפלתי א"ש גם זה ואכ"מ

ולשיטת רוב הפוסקים דס"ל דטעכ"ד ג"כ איכא ראי' דרבא דאפי' בדרבנן טעימ' אסורה דהא אמר דהיתי' בטעמ' אבל כל דליכא היתירא בקפילא ואפי' איסור' דרבנן בכלל דיצא מכלל דהיתיר' דאמרו בטעמא ש"מ דאפי' איסור' דרבנן אסור לישראל למטעמי' ומכ"ש לפי גרסת הרי"ף מב"מ כגון שמנוני' דגה"נ וכו' אי נמי מבשא"מ דליכא קפילא הרי איירי רבא באיסור' בשמנוני' דגיד ואמר מב"מ דליכא למיקם א"נ דליכא קפילא בס' אבל בטעמ' לא מוכח אפי' בדרבנן כל דליכא קפילא א"א למטעמי' ובעי ס' וזו ראיה ברורה לפענ"ד נגד הצ"צ אם לא שנאמר דטעימ' להבחין בטעמ' בתערובת היינו אכילה ממש ובזה נדחה הראי' מלקמן קי"א ג"כ ועיין פמ"ג סי' צ"ה במשבצות שדחה כן אלא כבר כתבנו לעיל והארכנו במק"א דהעיקר דלא בעי קפילא רק טעימא בעלמא ובזה א"ש גרסת הרי"ף כגון שומן הגיד למה פרט רבא שומן הגיד להורות לנו דגם בדרבנן בשא"מ אסור לישראל לטעום אפי' הוא קפילא ומבחין ומגרסא זו ראיה דסגי בטעימ' ולא בעי אכילה והבן ועכ"פ קמה וגם נצבה ראיה שלי לכל השיטות ועיין

ומ"מ נלפע"ד דהוראה זו של הצ"צ בקדושה היא לענין טעימ' הבורי' ולא מטעמי' אלא מטעמ' דידי דבורית זו הנעשה מסיד ומי אסר כירה וחלב ומלח זה דבר שאין ראוי' לאכילת שום אדם והוא מידי דקץ. בי' בכה"ג ובכיוצא בה בוודאי אין לחוש שישכח איסורו ויבלע דמזהר זהיר בי' טובא דמידי דקץ ומאיס עליו הוא לבלוע דברים כאלו וזה כעין מ"ש התב"ש בטעימת הכבד משום מרירו' נזהר בי' כ"ש וקו"ח בטעימת בורית ואפי' באיסור דאוריית' כה"ג דלאו מידי דאכלי אינשי יש להתיר כ"ש במידי דרבנן כנלפע"ד נכון וברור לדינא הכ"ד ג' כ"ח שבט תרכ"ו לפ"ק פה פ"ב יע"א: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה נח

ראיתי בפמ"ג סי' צ"ח במשבצות אות ב' כ' על שמו של הריב"ש דאין סומכין על קפילא רק באכילה גמורה, וכ' ונמצא למדין מדבריו דטעימת נכרי היינו לאכול ולבלוע, אבל מגמע ופולט לא מהני, ונ"מ לדידן לפמ"ש הש"ך ס"ק ה' דסומכין על ישראל דווקא ע"י אכילה ממש, ואחר עיוני בפנים בריב"ש נ"ל דלאמת לא ס"ל לריב"ש הכי, דהריב"ש כ' לדחות ראי' השואל דמגמ' ופולט אסור באיסורים, ומביא ראיה מדאמר ר"י לטעמי' דקפילא ארמאי דווקא ש"מ דטעימ' לקפילא ישראל אסור, ודחה הריב"ש מזה ליכא ראי' די"ל באפשר דקפילא בעי למיכל דווקא וע"י מגמע ופולט אינו מרגיש, והא דקרי לי' טעימה משום שבא לטעום המאכל ולהכיר הטעם, ועוד גם אכילה מועטת קרי לי' טעימה כלשון הקרא טעמתי מדבש הזה, ושוב כ' מיהא שינוי' דחיקא לא משנינן לך, אבל האמת דטעימ' אסורה באיסורין והאריך בראיות דטעימת מגמע ופולט אסור, והנה מ"ש דשנוי' דחיקא הוא נ"ל כוונתו כיון דסתם טעימ' היינו מגמע ופולט הגם שמצינו ג"כ טעימה על אכילה מועטת, מ"מ ר"י שהורה הלכה למעשה, הו"ל לפרש הוראתו דיאכיל לקפילא שלא יטעה השואל דסגי בטעימת מגמע ופולט, וכמעט אין לסבול להעמיס דר"י אכילה ממש בעי דהו"ל לפרש, אם לא שנאמר דסמך עצמו שנדע דאכילה ממש קאמר מדאמר לטעמי' קפילא ארמא' ואי במגמע ופולט סגי גם לקפילא ישראל יוכל להטעימו, ונדע דע"כ אכילה ממש בעי כן י"ל, אלא דבכ"ז דוחק הוא שסמך ר"י ע"ז דיותר הו"ל לפרש הוראתו ויאמר יאכילנו לקפילא ארמאי, ומשו"ה כ' הריב"ש דשנוי' דחיקא היא אלא דיטעימנו היינו טעימ' בעלמ' מגמע ופולט דלא כמ"ש הפמ"ג דמסקנת הריב"ש כן הוא דבעי דווקא אכילה

ועוד נ"ל דלפי מסקנת הריב"ש דטעימ' אסורה ומביא ראיות ע"ז מוכח דהא דאמר ר"י יטעימנו לקפילא ארמאי טעימה בעלמא מגמע ופולט קאמר, דבס"ד דטעימ' אסורה מותר יש מקום לדחוק דאכילה ממש בעי וסמך ר"י עצמו שנדע דאכילה ממש קאמר מדאמר לקפילא ארמאי ואי טעימה בעלמא גם לקפילא ישראל אפשר להטעים, ומ"מ דוחק הוא כמ"ש, אבל באמת דאסור טעימ' בעלמא לישראל אם ר"י אכילה ממש קאמר על מה סמך שאמר לטעמי' מהיכן נדע דבעי אכילה ממש ונתן מכשול בדבריו ולכן לפי האמת מוכח דטעימ' מגמע ופולט קאמר ר"י ואין להעמיס בדבריו טעימ' בעלמ' אפי' על צד הדוחק כנ"ל ברור

וכ"ז בקפילא אבל אחר דאינו קפילא עדיין י"ל דבעי דווקא אכילה ממש בלא"ה אינו מרגיש הטעם בטוב דווקא קפילא הרגיל ביותר מהני טעימ' בעלמ' ולא אחר שאינו קפילא כעין שס"ל לרש"י ורא"ש דקפילא מרגיש בטעם שאינו נרגש לכל מפני שהוא רגיל בטעימ' ודבר זה למדתי מתורתו של ריב"ש כשדחה ראי' השואל דאפשר לומר דקפילא בעי דווקא למיכל כדי שירגיש כ' וז"ל וכי תימא ל"ל קפילא כל אדם יכיר הטעם באכילה אפשר לפי שאין סומכין על אחר דלא מהימן לן או שהוא בקי יותר בהיכר הטעמי' עכ"ל למדנו מדבריו דיש לחלק בין קפילא שמרגיש אפי' במגמע ופולט ומי שאינו קפילא דווקא ע"י אכילה והיה ניח' לי' לריב"ש דמשו"ה נקיט ר"י קפילא דווקא משום דאמר לטעמי' טעימ' בעלמ' ואחר בעי אכילה אבל כשדחה ראיית השואל דאפשר לטעמי' היינו אכילה גם בקפילא בעי אכילה הוקשה לו למה נקיט ר"י קפילא והוצרך לומר דאחר אינו נאמן ודווקא קפילא דלא מרע' אומנתו או דאינש שהוא בקי יותר בטעימ' וזה כשיטת רש"י ורא"ש ומינה לפמ"ש דלאמת מתפרשו דברי ר"י לטעמ' קפילא היינו טעימ' בעלמ' דמגמע ופולט י"ל דווקא בקפילא סמכינן שמרגיש במגמע ופולט אבל שאינו קפילא דווקא ע"י אכילה ועיין

ואם כנים דברינו אלו רוויחא לן טובא ומצאנו מקום יישוב שיטת רש"י ורא"ש דצ"ל דס"ל דלהכי בעי קפילא מפני שרגיל ומרגיש טעם שאינו נרגש לכל והרשב"א חולק דטעם שאינו נרגש לכל אינו טעם ומביא ראיה מדאמר רבא תרומה טעים לה כהן ולא התנה כהן קפילא והיותר קשה מדאמר רבא אמרו רבנן בטעמ' ואמרו בקפילא משמ' הא דאמרו בטעמ' לאו קפילא הוא