כתב סופר יורה דעה צ

משום דלר"ל טעימת ישראל באיסורים מותר ויוכל ישראל לטועמו ולכן שביק הך אופן דתלי' בפלוגת' דר"י ור"ל אלא לרש"י דס"ל דבעי דווקא קפילא דמרגיש ורגיל בטעימ' א"כ הי' יוכל לומר דליכא קפילא ישראל ולפמ"ש במק"א דס"ל לרש"י דבטעימ' בלי קפילא שמרגיש בטעימ' בעלמא ואינו קפילא באכילה היינו עד הגרון לפ"ז א"ש ועיין

ומבואר בריב"ש שם דווקא באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה אסור מדאוריית' שהרי נהנה דכך כתב שם כד מייתי ראיה דטעימ' אסורה מהא דבת תיה' לפי' ר"ח דשואף בפיו חזינ' דטעימ' אסור ודחה ראיה זו דשאני התם שאסור בהנאה ונהנה מגוף האיסור והיה זה בהעלם מן הפלתי סי' צ"ח ביישובו על הקושי' איך נסמוך בדאורייתא בנכרי מסל"ת וכ' דכשירגיש ישראל טעם בו יפלוט ומשום טעימ' ליכא רק איסו' דרבנן סומכים על מסל"ת עיין בו וכבר תפסו עליו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס בחלק א"ע ח"ר סי' צ"ד בבב"ח דאסור בהנאה טעימ' מדאוריית' אסור והוא מדנפשי' פשיטא לי' כן ואני מצאתי כן מפורש בריב"ש ויש לקיים דברי הפלתי עפמ"ש הר"ן חולין סוגי' דריח' מלתא דכיון שאין מכוין להנאתו רק לבדוק היין הוי דבר שא"מ ומשום פ"ר ליכא בהנאה ומותר ולזה י"ל בטועם כדי להבחין אם יש בו טעם אסור או לא אינו מכווין להנות ומותר ואינו אסור רק משום איסור אכילה דטעימ' אסורה מדרבנן ועפ"ז א"ש דברי הפלתי אלא דמ"ש הר"ן דמשום פ"ר ליכא בהנאה כבר תפס עליו בטורי אבן ר"ה כ"ח משם מוכח דלא כוותי'

ומדי דברי הרמב"ן פסחים כ' דהא דב"ת הוא שלכדה"נ ועוד דהוא דשא"מ, לכאורה נראה דס"ל ג"כ כר"ן הנ"ל דפ"ר ליכא בהנאה וקשה עליו כהנ"ל, ונלפע"ד בכוונתו דתרתי קאמר משום שלכדה"נ ומשום דשא"מ וצריכי להדדי דמשום שלכדה"נ עכ"פ מדרבנן אסור, ונ"ל הטעם משום דהוא אחשבי' להנאה הגם מהתורה בטלה דעתו רבנן אסרו' כיון דאחשבי', וכ"ז כשמכווין אבל כשאין מכווין הגם דפ"ר הוא ובע"כ בא לו הנאה זו ואסור בכ"מ, מ"מ כיון דשלא כדה"נ הוא ורבנן אסרו' משום דאחשבי' וכיון דהוא אינו מתכווין ולא אחשבי' גם איסור דרבנן לית בי' כנ"ל נכון מאוד בכוונת רמב"ן

ולשיטת רמב"ן לא א"ש דברי הפלתי דגם אם נאמר דמגמע ופולט כי האי שלכדה"נ הוא של המאכל דאין דרך אכילה והנאה בכך שלא להכניס אפי' סמוך לבית הבליעה הא בב"ח גם שלכדה"נ אסור

נחזור לדברי הריב"ש דבאיסור הנאה טעימ' מדאוריית' אסור, ובאיסור אכילה מדרבנן משום שמא יבוא לבלוע מעט, ונ"ל מסברא די"ל דלא גזרו ואסרו רק לאכול איסורים ע"י מגמע ופולט שמא יבוא לבלוע מעט שמא ישכח שהוא איסור ויבלע כדרך האוכלים, אבל מי שבא לטעום התבשיל אם הוא אסור אם יש בו טעם איסור הרי נכנס לבית ספק זה וזכור הוא איסורו ולהכי מעיקרא בא לטעום טעם, רחוק לחוש שמא ישכח בתוך כך ויבלע ממנו כנ"ל מסברא

אלא דלמעיין בריב"ש יראה דס"ל דמה"ט אמר ר"י לטעמי' קפילא ארמאי דקפילא ישראל אסור משום דטעימ' אסור ומזה הביא השואל ראי' דטעימ' אסור, ותחלה דחה הריב"ש ראי' זו דאפשר דקפילא צריך דווקא לאכול ולבלוע בלא"ה אינו מרגיש ושוב כ' דשנוי' דחיק' לא משנינן דהא דאמר ר"י לטעמי' משמע טעימ' בעלמ' והאמת דטעימ' באיסורים אסור ומסיק ובא דמדרבנן אסור נראה דמשו"ה אסור לישראל למטעמי' בספק איסור אם יש בו טעם וצ"ל או דגזרו גם בכה"ג שמא ישכח ויבלע מעט או כיון שהטילו איסו' על טעימת איסורים שוב לא חלקו להתיר בכה"ג

והנה ביש"ש פ' כהב"ש ומובא בב"ח סי' צ"ו ס"ק ג' מוסיף איסור דאפי' ללחך ולטעום בלשון אסור וכ' הב"ח וכבר פ' הריב"ש דאסור לטעום דבר איסור אף שאינו אוכלו נראה דמדמה הב"ח לחיכה בלשון לטעימה בפיו ופולט ובאמת אין דומה זה לזה דלחיכה בלשון עדיפ' מטעימ' בפה וכ"ש לפי טעמ' דנתן הריב"ש דאסרו משום שמא יבוא לאוכלו זה ל"ש כ"כ בטעימ' בלשון כמו בנוטל בתוך פיו דחשש קרוב הרבה יותר שיבוא לבלוע וכ"ש לפמ"ש דחששו שיכניס עד סמוך לבית הבליעה שאסור מדאוריית' משא"כ בטעימ' בלשון רחוק חשש זה וגם הוא מעט דמעט מה שנדבק על הלשון בלחיכה בעלמ' ומדברי הריב"ש לא שמענו רק טעימ' בפה דומ' דטעימ' לענין תענית וברכה דמיני' מייתי ראי' דאסור וטעימ' בלשון לא שמענו לענין ברכה ותענית

והנה המהרש"ל הוציא דינו מחולין קי"א ע"א בקערה שמלח בה בשר דא"א למטעמי' וכ' רש"י משום דאסור' הוא וכ' מהרש"ל מזה יש ללמוד דבאין ידוע אם הבשר מלוח אסור לטעום בו בלשונו ועיין ט"ז ריש ס' צ"ח שמביא בשם דרישה הך דינא ומביא ראיה מדאסור לישראל לטעום התבשיל אם יש בו טעם איסור ודחה הט"ז דלטעום התבשיל בעי אכילה אבל לטעימ' בלשון מנ"ל דאסור עיי"ש והנה מ"ש הט"ז דבעי דווקא אכילה להרגיש טעם שנתערב משמע קצת דבעי אכילה ממש וכן כ' בריב"ש הנ"ל דיש מקום לומר כן אבל לאמת אינו כן והארכתי בזה לדינא בתשובה ומ"מ נדחה ראי' הדרישה דאסור לטעום בלשונו דוודאי טעימ' ולחיכה בעלמ' בלשון ל"מ להבחין הטעם בתערובות וטעימ' דאסור היינו בפה אבל בלשון מנ"ל ועיין פר"ח סי' מ"ו שדחה ג"כ ראי' מהרש"ל מחולין קי"א דשם בעי שיאכל ממנו ובלשון אינו מרגיש ולכך א"א למטעמי' אבל לטעום בלשון אם הוא מלוח דנרגש שפיר וכן טעימ' בכבד בלשון ליכא איסור והנה מ"ש לחלק בין טעימ' להבחין אם יש בו טעם ובין לחיכה בלשון נכון אשר דבר הגם שגם להבחין בטעמ' לא בעי אכילה ממש רק מגמע ופולט כמ"ש מ"מ אינו דומה ללחיכה בלשון כמ"ש, אבל מ"ש עוד שם להבחין בטעמא צריך אכילה הרבה לא נראה נכון דהא אמר ר"י לטעמי' קפילא ולשון טעימ' לא משמע אכילה הרבה רק דבר מועט וגם ריב"ש כשכ' דאפשר דווקא ע"י אכילה ממש מרגיש הטעם כ' הא דאמר ר"י לטעמי' משום דאכילה מועטת טעימ' קרו לי' ולאמת גם זה דחוק לו לפרש לטעמי' אכילה ממש למעיו אלא מגמע ופולט

שוב ראיתי בתב"ש סי' מ"ב שכ' ליישב ראיית מהרש"ל דבוודאי בקערה שמלח בה נרגיש יותר בתבשיל שנתבשל בה טעם מלח מטעם דם, ומלח בוודאי נרגש בלשון יותר משנרגש טעם דעלמ' בתערובת ע"י אכילת פה ויפה הוכיח מהרש"ל מדלא אפשר למטעמי' לרותח ע"כ דטעימ' בלחיכת הלשון אסור ודברי התב"ש נכונים ומוכרחים בדעת מהרש"ל דאלת"ה למה מביא ראיה מש"ס קי"א ולא הביא מן המוקדם מפרק גה"נ דאמר ר"י לטעמי' קפילא ארמאי דווקא ולא לישראל ש"מ דאסור וע"כ דמשם אין ראיה רק דלטעום ולהכניס בפיו אסור ובלשון א"א להרגיש בטעם המעורב ולכן מביא ראיה מקערה שמלח בה דוודאי מרגיש בלשון טעם מלח מוכח דגם לחיכה בלשון אסור ודן מיני' שאסור לטעום בלשון בשר שלא נמלח ומשוה"נ לא מביא ראיה מהא דאמר רבא דהיתיר' בטעמא דאיסור' בקפילא וכ' רש"י דאיסור' דא"א לב"י למטעמי' הרי מוכח דינו ומה לו להביא מדרבא לקמן קי"א וע"כ דמכ"ז ליכא ראיה רק דטעימ' אסור אבל לחיכה בלשון לא מוכח רק מקי"א, ודברי תב"ש בכוונת מהרש"ל מוכרחים דכך דעתו ועיין

ובכל זאת לולי שמביא מהרש"ל ראיה מזה לאסור לטעום בלשון בשר חי ספק אם נמלח היה נ"ל דיש לחלק דווקא בדבר מבושל אסרו טעימ' בפה משום חשש שמא יבלע כדרך האוכלים ואסרו גם דטעימ' בלשון הגם דרחוק לחוש שמא יבלע כמ"ש מ"מ לא נכנסו לחלק ואסרו הכל משום סחור סחור וכו' אבל בבשר חי שאין דרך לאכול והוא בא לטעום אם נמלח או לאו מנ"ל דאסרו כ"כ ואפשר אפילו ליטול בפיו ולגמע מותר וכ"ש לחיכה בלשון שחשש רחוק הוא שיבלע ועוד דחי שלכדה"נ הוא וגם כשיבלע לא יהי' רק דרבנן שלכדה"נ ובש"ס קי"א אחר שנתבש' אסור

והנה הש"ך סי' מ"ב ס"ק ד' הקשה איך טועם בלשונו לפמ"ש המהרש"ל וב"ח אסור למטעם ספק איסור ותי' דע"פ הרוב טועם בו טעם מרירות משו"ה לא אסרו ובתב"ש הקשה כיון דעכ"פ איכא בטעימ' זו דררא דחשש איסור למה התירו תרי טעימו' שיטעמנו חי ואם י ירגיש יצלה ויטעמנו אח"כ דהול"ל שיצלנו מיד ויטעמנו עיין בו ולפע"ד י"ל דכל שאפשר לטעום חי עדיף דבחי אין חשש כ"כ שיבלע משא"כ אחר הצלי' חשש קרוב יותר כמ"ש בסמוך ונ"ל להוסיף דברים ולהמתיק יותר דנ"ל מ"ש הש"ך דרוב טעם מרירות אית בהו נ"ל דווקא כ"ז שלא טעמו חי איכא רוב אבל כל שטעמו חי ולא הרגיש בו מרירות שוב ליכא רוב דאחר צלי' נמצא טעם מרירות דכבר יצא מן הרוב דרוב שנבלע המרה בתוך הכבד נרגש חי כנ"ל מסברא ישרה

ולפ"ז אחר שבדק בעוד הכבד חי לתי' הש"ך דמשו"ה מותר לטעום דרוב נרגש בהם טעם מרירות אם בדק חי ולא הרגיש יהי' אסור למטעם אחר צלי' דהרי ליכא תו רוב שירגיש טעם מר אחר צלי' יותר מכשהי' חי אלא דנגד זה י"ל ע"פ מה שהערותי לעיל היכא שעומד לבדוק אם יש בו טעם איסור אין לחוש כ"כ שישכח ויבלע דהא כל עיקרו בא לבדוק אם אסור או מותר הוא ואיך ישכח ויבלע כיון שעוסק ובא בדבר הזה וצ"ל דכיון דספק הוא לו לא מסיח דעת מיני' דשקול גבי' צד היתר כצד איסור ועפ"ז מובנים דברי תב"ש שכ' לתרץ משו"ה מותר לטעום דאם נבלע המרה ויש בו טעם מרירות לא יבוא לאכול והוא תמוה לכאורה הלא אנו חוששי' שמא לא ירגיש טעם מרירות והוא אסור ויבוא לבלוע ולמ"ש י"ל דבריו דכיון דבין אם ירגיש בו טעם מרירו' ובין לא ירגיש מסיח דעתו לבלוע דלצד ש שירגיש טעם מרירות נזהר מלבלוע מפני מרירותו ואם לא ירגיש יזהר משום איסור שבו ומסיח