כתב סופר יורה דעה פט

להוכיח דחלב כיון דא"א למקלפי לא בעי קליפה, והוכיחו מדמביא ברייתא דבשר שנפל הא טובא איכא למשמע מברייתא בתריית' דאפי' משוקע העליון רותח בתוך הצונן מ"מ תתאה גבר וחדוש זה לא ידענו ולא שמענו מברייתא ראשונה ובאמת שזקני זצ"ל כ' עפ"ז מיושב קושי' תוס' לריב"א, ולדידי קשי' לר"ת שבנה דייק ודן ע"ז מדמביא בריית' בתריית' ללא צורך וצ"ע

ולפענ"ד דמפסחים לא היה קשי' לרשב"א שלא נשקע הבשר בתוכו שהוציא הבשר מיד קודם שנפל ונשקע עד שהחלב מכסהו כולו, והרשב"א דייק וכ' והכמכא צף על בר יונה ומשמ' לי' דבר יונה דנפל לכדא דכמכא שנשקע בתוכו וכמכא צף ע"ש או מדלא מחלק בין צף ללא צף ואמר סתמא אבל צלי בעי קליפה משמע דלעולם סגי בקליפה אבל מבריי' דפסחי' ל"ק לי' די"ל באופן שהוציא עד שלא שקעה או שהיה החלב מועט ולא נשקע הבשר תוך החלב ולא צף ע"פ החתיכה הגם דבריית' סתמא קתני בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, מ"מ י"ל דברייתא כה"ג איירי, ולכן לא קשי' לי' רק מבר גוזלא, כנ"ל לחומר הקושי' וא"ש ג"כ ר"ת כמובן

ומ"מ י"ל בזה שיטת ריב"א דל"ק לי' למה מביא הבריית' די"ל דבריית' סתמא קתני אפי' החלב צף ע"פ וקמ"ל טובא, ור"ת דהוכיח דל"ב ס' בחלב מדמייתי לברייתא ס"ל דע"כ בריית' לא מיירי בחלב צף דא"כ הו"ל תתאה רותח ול"ל כרשב"א ומבר גוזלא לא מוכח דס"ל דצונן הוי כשיטת הרא"ש כנ"ל

אלא לפ"ז לפי דקיי"ל דאפי' בצלי רותח שנפל לחלב דמהני קליפה עיין סימן צ"א סעי' ד' ולא מחלק אם נפל ונשקע או לא, לפ"ז אין ראיה דכל דא"א למקלף כמו חלב דל"ב קליפה והמחבר פסק שם גם הך דין דר"ת דחלב מותר כולה, ולמ"ש לא יתכנו ב' דינים יחד וצ"ע

והנה ר"ת ודעימי' דדייקו מדמביא ברייתא בתריית', עדיין לא הועילו למה לש"ס קמייתא די בבתרייתא, ולמ"ש בשיטת ריב"א דקמ"ל בבתריית' דאפי' משוקע בתוך החלב מותר, י"ל דמבתרייתא ה"א בהא קשה לי אדמיקר לי' בלע כיון שמשוקע הבשר וחלב צף עליו, ומ"מ גבר הצונן שהוא במקומו כ"כ האי בוודאי אדמיקר לי' בלע אבל קמייתא דאיירי בב' גושים שאין משוקע הרותח בצונן ה"א דבהא גם קליפה ל"צ, לכן מביא ברייתא קמייתא, ומקשה קליפה מיהא בעי להורו' גם בזה פשיטא אדמיקר לי' בלע, אלא לר"ת דמביא ראיה מדמייתי ברייתא דבשר וחלב דחלב מותר ולא נכנס ע"כ לרבותא זו דשקוע בתוכו וס"ל דאין ה"נ כה"ג אסור כמ"ש, א"כ קשה קמייתא ל"ל וצ"ע

ונלפע"ד בשנדייק דבברייתא בתריית' קתני בשר שנפל משמע שנפל מאליו, ובבריית' קמיית' לא קתני רותח שנפל אלא רותח לתוך רותח וכו' דמשמע שאיירי אם שמניח רותח לתוך רותח או לצונן, ועכ"פ לא איירי דווקא בנפל מעצמו, דהול"ל נפל כמו ברייתא בתרייתא, ואחר הוצעה זו אומר ע"פ שיטת הגה"מ כל כדי קליפה הולך יותר מכדי קליפה רק שהוא פחות מנתינת טעם ולהכי בחמץ בפסח ל"מ קליפה ורבו החולקים עליו, ומ"מ ס"ד לומר כן, ולפ"ז י"ל אי לא הביא רק ברייתא דבשר שנפל תוך חלב ומקשה ומפרק דבעי קליפה ה"א דווקא בנפל מעצמו מהני קליפה הגם דנכנס יותר מ"מ בטל במיעוטו, אבל במפיל לתוך צונן ה"א דאסור משום מבטל איסור לכתחילה אסור להפיל כדי לקלוף אח"כ והפיל במזיד אסור, ולכן מביא ברייתא קמייתא דסתמא איירי גם בהפיל הוא דמותר בקליפה, ומוכח או דאינו הולך יותר כלל מכדי קליפה אפי' משהו, או כיון שא"א לעולם שיהיה יותר מכדי קליפה בנתינת טעם אין בו משום מבטל לכתחילה, כעין שכ' הרשב"א בכלי שדרכו להשתמש בשפע או אפשר גם להגה"מ דווקא קליפה דעלמא אבל קליפה זו אדמיקר לי' בלע אינה הולכת יותר מכדי קליפה ואפי' בחמץ בפסח מותר דקליפה עצמה חומרא בעלמא, וקילה מכל שאר קליפות, עיין מג"א סי' תס"ז ס"ק ל"ג דלא כש"ך ס' צ"א ס"ק ח', יהיה איך שיהיה טעמא דמלתא רבותא איכא בברייתא קמייתא במאי דשקיל וטרי דבעי ומהני קליפה כנ"ל נכון ועיין

ועד"ז י"ל לעצמינו הא דלא סגי בברייתא קמייתא דמקמייתא

ה"א בהא מקשה אדמיקר לי' בלע ומתרץ דבעי קליפה הוי ס"ד דגם כדי קליפה אינה בולע בכדי נ"ט בקליפה רק פחות מנ"ט וחוץ לקליפה אינה הולך אפי' משהו, והא דבעי קליפה הגם דבטל, משום שביטל איסור לכתחילה והפיל, אבל בברייתא בתרייתא דקתני נפל ה"א דל"ב קליפה דבטל במשהו דקליפה קמ"ל דגם בהא קשה אדמיקר לי' בלע ובעי קליפה דכדי קליפה יש בו נ"ט, כנלפע"ד ועיין, הכ"ד אביך אוה"נ חותם באהבה רבה פהפ"ב יום ה' פ' מקץ תרל"ב לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה נז

הריב"ש סי' רפ"ח העלה דטעימ' באסורים מגמע ופולט אין בו איסור מדאוריית' אפילו איסור בעלמ' דח"ש לית בי' רק מדרבנן אסרוה ונראה פשוט דכוונתו מגמע ופולט היינו שלא הגיע עד סמוך לבית בליעתו דאז אסור וחייב מדאוריית' דקיי"ל כר"י ס"פ גה"נ דעל הנאת גרונו חייב ועיין רש"י שם ד"ה מבפנים לאחר שבא סמוך לבית בליעתו ובד"ה בשל בין השניים שאין אדם טועם עד שיה' סמוך לבית בליעתו והיינו של בין השניים האמור שם וכיון דס"ל לר"י דעל הנאת גרונו חייב פשוט דוודאי אפילו לא בלע כלום רק אחר שבא עד סמוך לבית בליעתו ואפי' חוזר ומקיאו משם חייב ולכן בין החניכיים מצטרף ולא בין השניים וכן חזר והקיאו מגרונו ואכל ח"ז אחר או מזה עצמו חייב מפני שחייב על הנאת גרונו לחוד וא"צ שיכנס למעיו כלל כ"ז נרא' פשוט כיון שעל הנאת גרונו חייב מה לי כולו של זית או מקצתו וכיון מה שנשאר בין, החניכיים מצטרף למה שבלע ה"ה לא בלע כלום עד מעיו

אלא דצ"ל למה פליגו אם בין החניכיים מצטרף למה שבלע הא בלא בלע כלום ולא הכניס רק עד סמוך לבית הבליעה וחזר והקיאו חייב לר"י צ"ל או דקמ"ל רבות' לר"ל אפי' אכל והכניס למעיו רובו ונשאר דבוק בין החניכיים מעט כדרך האוכלים ס"ל דפטור דאפילו לצרופי מעט דמעט דנשאר דבוק בין חכיכ' רוב שנכנס למעיו לא חזי ועוד י"ל דאי הוי פליגי אם לא אכל רק עד סמוך לבית הבליעה ה"א כיון דהוא נהנה ואחשבי' לאכילתו בכך בהא ס"ל לר"י דחייב אבל כשבלע ה"א מה שנשאר בין החניכיי' לא מצטרף כיון דלא אחשבי' ע"י אכילה זו רק ע"י בליעה כדרך אכילת ב"א קמ"ל דמ"מ חייב כן י"ל והא דאמר ר' אסי אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל ח"ז והקיאו אפשר דהקיאו ממקום הסמוך לבית הבליעה או לפי די"ל דווקא ח"ז אחר משום דמעוכל ח"ז שבלע וזה דווקא בבלעו למעיו והקיאו אבל אם הקיאו ממקום הסמוך לבית הבליעה בוודאי לא הוי עיכול ולמסקנא גם במעיו ליכא עיכול ועיין רמב"ם פ' י"ד ממ"א הלכה ג' שהעתיק סוגי' ש"ס ואין מדבריו הוכחה יותר וכמו שכתבנו בכוונת הסוגי' כן יפורשו דברי הרמב"ם וממה שסיים וז"ל שאין חיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור נראה כי החיוב על הנאת גרון בכזית כולו שהוא בגרון עליו החיוב ולא בעי לתוך מעיו כלל וכלל

ולפ"ז מ"ש הריב"ש דטעימ' אסורה מדרבנן היינו טעימ' פה עד בין השניים ובזה אפי' איסור כאיסו' ח"ש ליכא אלא מדרבנן אבל כל שהגיע לגרונו עד סמוך לבית בליעה דאורייתא היא ולוקין אפי' חזר והקיאו ופולט כולו לחוץ וכן מוכח ממה שחקר הריב"ש דיש לדחות ראי' השואל דטעימ' אסורה מיהא דבעי ר"י להטעי' קפילא ארמאי דווקא ש"מ דלישראל אסור והריב"ש דחה דאפשר דווקא ע"י אכילה מרגיש ולכן בעי קפילא ארמאי והא וודאי לא יחלק אדם כי מרגישים הטעם שפיר בהנאת גרונו וקרא אמר חיך אוכל יטעם ואם גם קפילא אינו מרגיש בטעימ' בעלמ' אבל יותר מאכילה עד בית הבליעה וחוזר מקיא ופולט לא צריך ושם כל אדם מרגיש ואין להנאת מעיו תועלת בזה שהוא רק מילוי מעיו ואי ס"ל לריב"ש דהנאת גרונו כשפולט כולו לחוץ מותר מן התורה ור"י לא ס"ל רק דמצטרף מם שבין החניכיי' הדר תקשה למה בעי קפילא ארמאי גם לישראל מותר כה"ג שיכניס עד בית הבליעה ויחזור ויפלוט וע"כ דלישראל כה"ג אסור מדאוריית' וחייב ועיין

וכ"ז היה נ"ל פשוט מאוד מעודי יותר מביע' בכותחא ולא עלה ספק בלבי שכן הוא וכעת יצאתי לברר דבר זה באורך מפני שראיתי אחרי רואי מ"ש בפמ"ג יו"ד סי' צ"ח במשבצות אות ב' ד"ה ובעיקר דין טעימה במ"א וכו' נרא' מדבריו דס"ל דלא כמו שהיה נ"ל פשוט ולזה עוררני בני מחמדי הרבני החריף מלא עתיק כש"ת מו"ה שמחה בונם ני' מדברי פמ"ג הנ"ל ולפע"ד ברור כשמש ופרוש כשמלה כמ"ש מן השכל ומן הראיות שהבאתי

והנה הטעם שאסרו רבנן כ' הריב"ש שגזרו שמא יבוא לאכול מעט ויש מקום לומר דווקא לר"י ולפי דקיי"ל הנאת גרונו חייב ומן בין השניים עד סמוך לבית הבליעה ריווח מעט חששו וגזרו כי קרוב הוא שיכשל ישכח ויבלע עד מקום שחייב בו אבל לר"ל דס"ל הנאת מעיו לחוש שמא ישכח ויבלע עד מעיו כולי האי אפשר ל"ח ולדידי' אפי' להכניס עד גרונו מותר ועוד י"ל לפמ"ש ריב"ש שמא יבלע מעט נראה דחיישינן שיבלע כ"ש ולר"ל דח"ש מותר גם אם יבלע מעט יעבור רק בדרבנן משו"ה לא גזרו ור"י דאמר קפילא ארמאי דווקא לשיטתו דמחייב על הנאת גרונו ויש פנים לזה מ"ש רש"י חולין צ"ח כל איסורים שבתורה בס' דטעמנו' או מב"מ ושביק או דליכא קפילא כמ"ש רבא ב' אופנים או מב"מ או דליכא קפילא ולמ"ש י"ל דמשו"ה שביק רש"י דליכא קפילא