כתב סופר יורה דעה ט

דאית בה טרחא, ה"ה אפי' בעביר' קלה כיון שהוא מומר ודש ומעותד לעבור חיישי' שאינו מדקדק בבדיקת סכין כנ"ל ועדיין צריך עיון, ולפ"ז במומר לאכול א' מדברי' האסורי' והם חמורים משחיט' דלכ"ע חשוד לחמור באותו ענין חשוד לקל ממנו יהי' צריך בדיקת סכי' לכ"ע, אבל מלשון הרא"ש חולין וכן הרשב"א בתה"א דסתמא במומר לא' משאר עבירות א"צ בדיק' סכין חוץ ממומ' לאכול נבילו' נר' דכל שאר האיסור' אפי' באכילה איסור חמור ממנו לא בעי בדיקת סכין ובעי טעמא למה, הלא אפי' חשוד רק פ"א חשוד לקל ממנו במידי דאכילה, ונ"ל דס"ל דכיון דאפשר ליה בבדיקת סכי' ובידו הוא, והרי אינו מומר רק לתיאבון ומשו' דמילי דטרחא היא ס"ל לרבא דבעי בדיק' סכי' הגם שאינו חשוד ולא הוחזק על בדיק' סכי' ודווקא באותו דבר עצמו חשדי' ליה שלא יטריח, אבל בשביל שהוא חשוד או מומ' לד"א לא חשדי' שלא יבדק ס' שבידו משום דטריח' לי' מלתא כצ"ל, וכן מוכח מרמב"ם דכ' דפסול לעדות מותר בלא בדיקת ס' ולדעת הש"ך אפי' לאותו דבר כל ששוחט לעצמו מותר, ולדעת הפר"ח דווקא פסול לעדות מחמת דבר א' ובדבר א' אפי' מחמירתא לקילתא ואפי' בדבר אכילה נאמן גם דחשוד לחמור ממנו, וצ"ל כמ"ש כיון דאפשר לי' בבדיק' ס' ולפניו ובידו הוא לא חשדינן לי' מפני הטורח רק באותו דבר עצמו, אלא במומר לד"א ס"ל לרמב"ם כיון דמורגל באיסור א' כ"כ חסדינ' לי' בבדיק' ס', ורשב"א ורא"ש ורמב"ן לפמ"ש חולקין עליו ואפי' במומר לאכול חמור ממנו כנ"ל לבאר, והפוסקים וגדולי האחרונים קצרו בזה

ונראה לפע"ד עוד הגם דמוכח מסתימ' הרמב"ם דאפי' הוא מומר לקל ממנו צריך בדיק' ס' ואינו מחלק בין איסור חמור כמו מומ' לערלות ולשאר איסור' כמ"ש, מ"מ נר' לי במומ' לא' מאיסור דרבנן לא אמר הרמב"ם דצריך בדיקת סכין ועי' בשמ"ח סי' ב' ודבריו מתשוב' מהרי"ל ונרא' לכאו' דווקא משום דלא משמע להו איסור, אבל כשיודע שאסור רק שהוא איסור דרבנן לא, ואינו מוכרח דדברי' אלו שהזכיר שאמרו ז"ל דאין להם חלק בע"ה בוודאי חמירא משחיטה לולי שבני אדם מזלזלי' ולא ידעו מזה ולא נחשב להם לאיסור, ומזה דן בשמ"ח ה"ה לכל דקילי להו לאנשי ולא משמע להו איסור' אפי' בדאוריי' לא בעי בדיק' ס' אבל כל שרגיל באיסו' א' דרבנן נר' לי להקל אפי' יודע שיש בו איסור דרבנן ובלאו הכי רמב"ם יחידא' הוא בדבר זה ורבו הראשוני' החולקי' עליו ונהי דנקטו שיטת' להלכה ונסתם כוותי' בשמ"ח סי' ב' הבו דלא לוסיף עלי' להחמיר כ"כ אפי' בדרבנן וכ"ש בדיעבד דבלא"ה יש דס"ל דרמב"ם לכתחלה מצריך בדיק' אנו אין לנו לגבב חומר' כל כי האי כנ"ל

ואחרי הדברי' אלו תבנא לדינא בנדון שלנו באופן שהי' כאן עדי' כשרי' שחבק ונשק ושחק ג"פ עם א"א לפי דקיי"ל להלכה כרמב"ם במומ' בא' לשארי עביר' וכתבו הש"ך והאחרוני' דשיעורו ג"פ שעשה מעשה א' מקרי מומ' ולא חשוד, א"כ בנדון זה שעשה מעשה מכוער זה ג"פ אבד נאמנותו לעני' בדיק' ס', והיינו לפי שיט' של רמב"ם דחיבוק ונישוק בא"א דאוריי' הוא ומלקין עליו, עיי' שיטות אלו בב"י יו"ד ססי' קצ"ה ובש"ך שם ובסי' קנ"ו ס"ק י', אבל לרמב"ן ודעימ' אינו רק מדרבנן ולפמ"ש בדרבנן לא אבד נאמנותו, א"כ ע"י חבוקו ונשוקו לא אבד נאמנתו בבדיקת הסכי', ונפלינ' ברברבתא בשיטו' רמב"ם ורמב"ן הנ"ל ומסקנ' הש"ך דעיקר כרמב"ם ועיי' ב"ש רסי' כ' דמשמע מדבריו דבעושה לחיב' גם רמב"ן מודה, ואינו מוכרח, מ"מ נ"ל כיון דאפשר למתלי דסבור הוא דאינו רק איסו' דרבנן ולאו כ"ע דינא גמירי דהלכ' כרמב"ם וכל שאפשר לאחזוקינ' לאדם בחזקת כשרות מלמדין עליו זכות לדונו בקילת' ועיי' ש"ך סי' קי"ט ס"ק י"ב

וכל זה אי הוי כאן ב' עדי' כשרי' אבל בנידון דידן, שאין כאן עדים רק איש מפי אשתו, ופשיט' שאין עדות ע"א כלום להוציא השוחט המוחזק בחזקת כשרות מחזקתו, ואפי' אינו עומד לפנינו להכחיש העד ואפי' לרמב"ם בסוף הלכו' פסולי מוקדשי' דכ' במקום שאין ע"א נאמן מ"מ הרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח וכ"כ בסו' פי"ב מהלכו' מעשר נ"ל דווקא לאסור ע"ע הקרבן או המאכל, אבל להוציא גברא מחזקתו לא אמר הרמב"ם, דווקא באיסורין דע"א נאמן, ובמקו' חזק' איכ' פלוגתא וספיקא בש"ס נהי דקיי"ל להקל במקום חזק' או היכי דאיכא הוכח' דאשכחי' ול"א לי, מ"מ ראוי להחמיר לבעל נפש והוא משובח, משא"כ להוציא גבר' מחזקתו דליכא מאן דמאמינו, גם הזריז א"צ להחמיר, ועוד הרי בש"ע סי' קכ"ז לא כת' מזה כלום דהמחמיר ה"ז משובח, ובכ"מ כ' דנפקא לרמב"ם הא מלשון דר"א בגיטין פ' הנזקין דאמר שורת הדין אינו נאמן מדאמ' שורת הדין משמע דראוי להאמינו לחומרא אע"ג מצד הדין אינו נאמן ובש"ע לא חש להא דרמב"ם וצ"ל הראיי' זו שכ' הכ"מ לכאור' מוכרח וצ"ל כמש"כ חי' ר"ן בגיטין דמפרש לישנא דשורת הדין דס"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק ולכן בין שהוא שוגג בין מזיד אינו נאמן אבל עכשיו שתקנו חכמי' שחייב במזיד שלא יה' כ"א הולך, אם מזיד הוא נאמן מתוך שנאמן להפסיד לעצמו והיינו שורת הדין מעיקר ד"ת אינו נאמן אפי' מזיד, אבל עכשיו אחר תיקון חכמי' אם מזיד הוא נאמן אלו דברי' ז"ל ומה מתקו לחיך, ולפ"ז אזדא ראיי' כ"מ. וע"ד פלפל קצת עשיתי סמוכי' לדברי חי' ר"ן דמובן בדבריו הא דאמר ר"א רבי אתה אומר כך הא אמר ר"י וכו' הלשון זה רבי אתה אומר כך, שפת יתר וכמובן ולחי' ר"ן י"ל לפמ"ש פנ"י בגיטין נ"ג דהוכח' זו מכה"ג ביה"כ לא אתי שפיר רק לר"י לטעמ' דס"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היז' דלמ"ד שמיה היזק ואח' שוגג ואח' מזיד חייב מדאורי' לכן נאמן כה"ג מתוך שנאמן להפסיד לעצמו עיי' בו ולפ"ז אין קושיא כ"כ על רב אמי י"ל ס"ל שמיה היזק וליכא ראי' מכה"ג אלא מדאמר האי לשנא שורת הדין אינו נאמן היינו כמ"ש חי' ר"ן דס"ל ל"ש היזק ולכן משורת הדין א"נ הקשה לו שפיר מדאמר ר"י כה"ג ביה"כ יוכיח דהוכח' זו גם לדידי' דס"ל ל"ש היזק איתא וזה שאמר לו, רבי אתה אומר כך בהאי לשנא שורת הדין וכו' והא אמר ר"י וכו' ופלפלת כ"ש למאי חזי כי יש פני' לפירוש' לחי' ר"ן יותר מפירושו של הכ"מ בשיט' הרמב"ם ועכ"פ הרי לנו דלא חש המחבר להביא הא דרמב"ם וכ"ש בנידון שלנו דנ"ל מסבר' דגם הרמב"ם יודה כמ"ש, דא"צ לחוש לעדות האשה כלל אפי' לזריז ומשובח כנלפע"ד

ואלו דברי' הנאמרי' רק לאלו שאין נאמני' עליה' כב"ת, אבל הבעל שאמר שמאמין לה כבי תרי וכן אחרי' שנאמנת עליה' ומאמינים לה בלבם לדידהו לכאור' עליהם נאסר' שחיט' השוחט מעת שעשה מעשים המכוערים הללו ולפי הכרעת תב"ש סי' א' אפי' למפרע יצא מחזקתו עיי"ש. ויש לנו אריכות בהך דינא דלמפרע ולא אאריך כי א"א צריכי' לו למסקנתינו, ויש לחקור אם אלו שמאמינים לה בלבם אם הוא משום שנאמנת עליה' בדברי' שלא תשקר בכל דבר או שנאמנת עליה' רק בענין זה שלא תשקר לבזות עצמה שעלל ושחק בה ועיי' זה שלהי נדרי' ואי מאמיני' אותה משום הא, יש לצדד נהי שבלבם מאמינים לה שאמת בימינה על עסקי הענין אבל לא במנין כמה פעמי' אולי מגזמ' דג' פעמי' עלל בה ונשקה ובמנין כמה פעמים לא יאמינוה שאין בזיון לנפשה ביותר כ"כ בב' או ג"פ, וא"כ לענין לפוסלו ע"י שנעשה מומ' לד"א לשיט' הרמב"ם הרי בעינן ג"פ והיא בוודאי אסור' שאסר' על נפשה שחיטתו שיודע' בעצמה כי כן הוא ועיי' ססי' א' מתשוב' מהרי"ק ובתב"ש ובח"ס יו"ד סי' י"א כן היה נראה לכאורה

ולאמת נלפע"ד שלא להחמיר גם על האשה עצמה לאסור מה שכבר שחט מן מה שכתבנו לעיל, דנ"ל במומ' לד"א באיסו' דרבנן לא החמי' הרמב"ם, ובאיסו' זה יש לדונו לזכות שסבור הוא, דאיסור דרבנן הוא כיש ראשוני' דס"ל הכי וכהא דמצינו בש"ס גיטין פ' הנזקין שס"ד לומר כן, וכל דאפשר לאוקמי' אחזקת כשרות ולתלות שלא עבר לדעתו אדאוריית' תלינן שסבור כי דרבנן הוא בפרט שהמערער בעצמו מעיד כי זולת הגדת אשתו בזה לא ראה ממנו רק התנהג בחסידו' לכן נלפע"ד שלא לאסור על שום אדם שחיטתו דמעיקר', ומ"מ טוב עשו למיחש מיה' בעי שסלקוהו ודחוהו משירותו, שילך למקו' דאין מכירי' אותו, ומעלת תלמידי שי' אשר פעל כל אלה אצל מנהיגי מקומו ועדתו ברוך יאמר לעומתו. הנלפע"ד כתבתי בחפזי ותלמידי האהוב וחביב שי' ישים עין עיונו על כל האמור, ואם כבר בא החכם הרב על מקומו והורה ועשה מעשה חס לא להזכיר ולפרס' דברינו זולת להרב עצמו, וזה תלי' ברצון תלמידי שי'. הכ"ד חותם בברכה מרובה אוה"נ חפץ בהצלחתו. פ"ב כאור בוקר יום ה' ט' שבט תר"כ לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ה שלום וישע רב לידידי הרב המופלג המפואר מורג חרוץ בעל פיפיות עומד לתלפיות כש"ת מו"ה אנשיל נ"י

שבוע העבר הגיעני יקרתו, ע"ד כהן שקידש אשה גרושה מאשה בלי פקפוק חשתי ולא התמהמהתי וצויתי לידידי הצדיק הרבני המופלג מהר"מ כ"ץ נ"י לכתוב פסק כדין וכדת בגופן שלהם, ומ"מ נתאחר הדבר עד היום, וממני לא היה כי מהרתי על החפץ לאפרושי מאיסורא, וגם הבד"צ באו על החתום כבקשת מעלתו נ", וע"ד השוחט הרע שמעללים אשר סידר להם קידושין דעת מעלתו נ"י להעבירו לגמרי מטעמים אשר אמורים עם הספר במכתבו אלי, ובדבר זה קשה לי להכניס עצמי, כי כבר כ' היש"ש שהדור פרוץ וא"א להעמיד הדת על תלה, ומביאו הט"ז ס' קי"ט ס"ק י"ו וצריך להיות מתון מאוד בענין הזה, ומה דפשיטא לי' כי הוא