כתב סופר יורה דעה ח

דיעבד כמו דמהני לדידן באינו יודע הלכו' שחיטה, הגם דצרי' לדקדק בכל הלכות שחיטה אחריו, אבל במי שידיו מרתתי' דאיכ' למיחש לשהה ודרס דע"י נענועת ידיו בוודאי יש לחוש לשהה, ואם מאמץ ומחזק ידיו שלא ירתתו יש לחוש לדרסה כנ"ל, כולי האי אפשר ל"מ אחרים רואים, ומידי ספיק' לדינא לא נפק' לן בדיעבד אבל לכתחלה וודאי לא, דלא עדיפ' בוודאי ממי שדרכו להתעלף דכ' התב"ש דווקא דיעבד מהני אחרים רואים ועע"ג ולא לכתחלה כנלפענ"ד

והנה שיעור דרתיתת ידים אינו מפורש ומדסתמו נר' דלא נתנו הדברים לשיעור' וראיתי בספר לחם הפנים ס"ק למ"ד בשם ס' בית יעקב, דאם תש כחו אפי' מבן חמשים שנה ישוב מצבא השחיטה ולא ישחוט, ובנדון שלו שכ' דהוא כבן חמשים שנה ומרתיתות ידיו נר' תשות כחו, לדעתי לא יכשר לעמוד לשרת לטבוח טבח ואין לתת שיעור' בזה והכל לפי ראות עיני המורה ואומדנא דילי', ולכן אם לעצתי ישמע יצרף עמו עוד רבנים מופלגים בקיאים ומורגלים בהוראה וביראת שמים ויצא ידי שמי' ובריות וכל העם על מקומו יבא בשלום, ובתוך עמו ישב שקט ושאנן, הנלפענ"ד כתבתי בחפזי, ועל מש"כ עוד בענין גביות כתובה א"א לעיין אפי' עיון מעט כעת, הכ"ד דש"ת חפץ בהצלחתו אוה"נ. פ"ב כאור בוקר ליום ה' וי"ו שבט תרכ"ד לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ד

שובע שמחות ורב ברכות, לתלמידי האהוב לי הרבני המופלג מלא עתיק, חרוץ ושנון יפה פרי תואר יראת ה' היא אוצרו כש"ת מו"ה יעקב יצחק מארגענשטערן נ"י בשבת תחכמוני בקהל לוק יע"א

מכתבו הגיע לידי על נכון ונהניתי בראותי מתוכו, כי יושב באהל תורה והעבודה יהי כן ה' עמו צלח ורכב ע"ד אמת וענות צדק ויהי מכירך ברוך ממקור הברכות שובע שמחות נצח

והנה נפש תלמידי שי' יודעת מאוד כי עמוס הטרדות אנכי מכל צד ומתוספי' והולכים ובשעה שבא מכתבך לידי לא היה לי פנאי לעבור בין בתרי דברי' אפי' כקורא באגר' בעלמא, לראות ענינו, רק ראיתי כי ערך לפנינו מגלה מזה ומזה היא כתובה והנחתי' מן הצד ובלילה זו בחפשי באמתחת המכתבים הנוגעים לדינא הגיע מכתבו לידי וקריתיו וראיתיו שואל בהלכה במקום שיש רב ומורה מרא דאתרי', ונאמן עלי התנצלותו, כי בעת ההיא הרחיק הרב נדוד ממקומו ויראי ה' אלצוהו לשאול פי עד"ז והנה לא אמנע מלהגיד דעתי בעיון מעט מזעיר איזהו שעות כפי מסת הפנאי. והוא ע"ד המאורע במקומו שקבלו שוחט א' ואומן באומנתו ומוחזק בחזקת כשרות ותהלוכותיו בנתיב היראה וקם מערער א' מב"ב בערער דחד ע"פ אשתו, זאת אומרת כי שחק עמה וחבקה ונשקה לאנסה זה שלוש פעמים ונאמנ' עליו כב"ת ויותר וע"פ הדברים האלו ועוד עניני קלות שערער עליו סלקוהו מיד והלך לו, אבל יש ויש שחששו לנפשם אולי יש לחוש לשחיטתו ששחט עד עתה מפני הגד' האשה הנ"ל ועוד עדות שהעיד עליו המערער והנה מה שנאמר בכתב עדות שלו לא אטריח עצמי כי הבל המה כולם ישא רוח ויפה כ' מע"ת נ"י, אבל אם אמת עדות האשה יש מקום לעיין אם פסול משחיטתו עי"ז כאשר אגיד

הנה הרמב"ן בתשובה סי' ק"ע והיא בתשוב' רשב"א ס"ד ומובא בב"י יו"ד סי' קי"ט ובש"ך ס"ק י"ב דחשוד לדבר חמור אינו חשוד לקל ממנו והב"י הקשה עליו מש"ס בכורו' פ' ע"כ דף ל' ע"א דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות וכו' ויהיב ש"ס טעמא דמעשרות חמירא משמע הא על הקל חשוד ונדחק תחלה דקושטא קאמ' דיש בכל א' חומרא וה"ה מחמור לקל אינו חשוד ולי צ"ע איך אפשר לדחוקי כן, הא מבואר שם אבל חכמים אומרי' חשוד על השביעית חשוד על המעשרות מאן חכמים ר"י דבאתרי' חמיר' להו שביעית הרי מפורש כל דחשוד על החמור חשוד על הקל ממנו וצל"ע והעיקר העלה הב"י לחלק בין דברים שהם מענין א' לב' עניני' וכן נקיט הש"ך לדינא

והנה ראיי' רמב"ן מדמצינו דאפי' מומר לערלות נאמן על השחיטה שהיא חמורה, ובדג"מ סבור הי' דש"ך מדיליה הביא ראי' זו ובאמת ראיית רמב"ן ורשב"א היא, ומה שפקפק הדג"מ, דאולי קילא מילה לו דאפשר שימול עצמו לבסוף ולא עבר באיסור כרת, נ"ל דלאו דחי' היא דאזלינן תמיד בתר חמור לבני אדם והרי ידוע דמצוה זו חמיר' טובא לכ"ע ואפי' לפושעי' בכל מצות החמורים לא יעברו על מצוה זו למול בזמנו וחמיר' טובא לכל עלמא ומחללין עלי' שבת בוודאי ראוי לחושדו בכ"מ ומ"מ נאמן על השחיטה, כ"ש שלא נעשה חשוד מא' מכל שארי עבירות חמורות שבחמורות חוץ ע"ז ומחלל שבת והוא פשוט, ועוד נ"ל לחזק ראיי זו מדס"ד בש"ס ריש חולין לפרש מומר דבריי' כר"ע במומר לע"ז ונהי דר"ע ל"ל מומר לע"ז מומר לכל התורה וכנכרי יחשב מ"מ לא יכחיש שהוא חמור' שבחמורו' בעיני ב"א וגם עונשה חמור מאוד ומ"מ ניחא לש"ס דלא נחשד על השחיטה ש"מ דחשוד על החמור לא חשוד אפי' לקל ממנו כשהם בשני ענינים כנ"ל

אלא אי קשיא הא קשי' לי על ראיי' זו דלמא ברי' איירי ע"י בדיקת סכין קאמר כמו דמפרש לאמת ישראל מומר דבריי' במומר לאותו דבר וכדרבא בודק סכי' ונותנו לו וקמ"ל דכשר ותו לא חשדינ' לי' דמקלקל בידי' כן ערל מתפר' ונהי דס"ל לרשב"א בתה"א מובא בב"י סי' ב' דמומר לד"א נאמן גם על בדיקת סכין היינו לאמת דס"ל לדינא דחשוד לחמור לא חשוד לקל ס"ל גם בבדיקת סכין נאמן, הגם דמלתא דטרחא הוא, אבל מנ"ל להוכיח דאינו חשוד לקל דלמא בבריית' ע"י בדיקת סכין קאמר ופשיטא דלא גרע חשוד לחמור לד"א מחשוד על א"ד לאכול נבילות לתיאבון דסומכין ע"י בדיקת סכין וצל"ע

ועוד צל"ע גם אם נדחק דרמב"ן לאו לראי' כ' זה דבאמת אין ראיי' מבריי' כמ"ש אלא שכ' מדנפשי' כפשיטו' כן דמומר לערלות נאמן על השחיטה דכן מעשים בכ"י להלכה וכן בכל דבר, מ"מ צל"ע לפי שהעלה הב"י והוא חילוק מוכרח, אם הם מענין א' או מב' ענינים הא ש"ס יוכל לפרש הבריי' ערל וישראל מומר, הך ישראל מומר היינו שמומר הוא במידי דאכילה שהוא חמור משחיט' כמו אכילת חלב ודם וכדומה מ"מ כשר לשחיט' והיינו ע"י בדיקת סכין ואיכ' רבות' ולא זו א"ז קאמר לא מבעי' ערל אפי' מומר כעין אותו דבר כשר וע"י בדיקת סכין דע"כ גם כדמוקי כרבא בריי' הכי מתפרשת ועדיין מנ"ל במומר לאותו דבר עצמו, ורגיל בה טובא שכשר לשחיטה בלי עומד ע"ג והלא זה רבותא דרב' כמ"ש רש"י ומנ"ל כ"כ מבריי' וצ"ע

והנה מדכ' רמב"ן ורשב"א בתשובה בפשיט' דמומר לערלה דחמיר' נאמן עה"ש וה"ה כל החשוד עהח"מ לא חשוד לקל נר' דס"ל דגם בדיק' סכין א"צ כמ"ש וכן שיט' רשב"א בתה"א אבל הרמב"ם בהלכ' שחיט' כ' דמומר לא' מכל העבירות כשר לשחיטה על ידי בדיקת סכין וקבע המחבר שיטתו בש"ע, ודין זה במחלוק' שנוי' בין רא"ש ורשב"א ורמב"ן, ורמב"ם יחידאי הוא וכ"כ בתשו' רדב"ז ח"ר ס' כ"ד דשיט' רוב ראשוני' חוץ מרמב"ם, דאפי' מומר לא' משאר עבירות א"צ בדיק' סכין אלא בשיטת הרמב"ם עצמו חלוקי דיעות יש דס"ל שרמב"ם רק לכתחלה קאמר ודעת ש"ך דאפי' דיעבד ומשמע ליה כן מלשון צריך שכ' הרמב"ם ובתשובת בית יעקב סי' – דחה משמעות זה מלשון צריך אבל אין לו רא' דרמב"ם לכתחלה אמר ובתב"ש כ' דכן משמע מרא"ש דכ' דהא דאמר רבא מומר לאכילת נבילה לרביתא נקיט אפי' לאותו דבר כשר, ואי ס"ל לרא"ש בשיט' רמב"ם דווקא לכתחלה בפשוט ל"ק דהא במומר לאותו דבר בדיעבד אסור וע"כ גם במומר לא' משאר דברים ס"ל לרא"ש בשיטת רמב"ם דאפי' דיעבד אסור בלא בדיקה וזו ראיה נכונה, ולפענ"ד להביא עוד ראיה עפמ"ש הכ"מ דיצא לו לרמב"ם דבר זה מדכייל הברייתא ערל ומומר ומוקי מומר כרבא לאותו דבר מסתמא ערל דומי' דמומר ושניה' ע"י בדיקה מצאתי ראיי' זו ברדב"ז ח"ר הנ"ל ומינה אי ס"ל לרמב"ם דלא בעי בדיקת סכי' רק לכתחלה הדר לא דמי' למומר דרבא דאפי' בדיעבד מעכב וע"כ דס"ל דמדמי' לגמרי אפי' דיעבד כנ"ל, ועוד נרא' לי ראי' יותר מן הרמב"ם עצמו דלא העתיק דינא של רבא במומ' אוכל נבילות, ולא כ' רק מומר לא' מן העבירות וס"ל דרבא לאו דווקא מומר לאותו דבר אלא לרבות' בא ורמב"ם כללם יחד, ואי יש חילוק לדינא, דבמומר לאותו דבר הבדיקה מעכבת ובזה א"א לומר דיעבד כשר כמבואר בסוגי', ובמומר לדבר א' רק לכתחלה וצריך שכ' הרמב"ם לכתחלה, למה לא כ' במומר לאותו דבר מעכב דיעבד וע"כ דצריך שכ' היינו דיעבד ולעולם אפי' מומר לד"א אפי' דיעבד פסול ומשמע לי' כן מדתנא בריי' וכייל ערל ומומר לאותו דבר להדדי וראיי' זו נ"ל ראיי' ברורה

ויש לעיי' לפי דנראה לעין מסתימ' לשון הרמב"ם דכל שהוא מומר לא' מעבירות צריך בדיקת סכין משמע אפי' ל"א מן העברו' הקלות, מנ"ל הא מבריי' דלמא דווקא ערל שחשוד והוא מומר לעבירה חמורה כזו כייל הבריית' עם מומר לאותו דבר שצריך בדיקה וחשוד בבדיקת הסכין שהוא מילי דטרחא, אבל מנ"ל במומר לעבי' קלה משחיטה בעונשה או לעיני הבריות דנחשד על בדיקת סכין וצ"ע לכאורה

ונראה לי מכח זה דס"ל לרמב"ם כשיט' תשוב' רמב"ן ורשב"א דחשוד לחמור שבחמור' חוץ מע"ז ומחלל שבת לא חשוד לקל ממנו, ומ"מ מוכח מבריי' דבעי בדיק' סכי' דחשוד על מידי'