כתב סופר יורה דעה י

בכלל חשוד על חמור חשוד על קל שיכשיל אחרים בבדיקת הריאה שהיא מדרבנן וכדומה, נעלם ממנו מ"ש הב"י סי' קי"ט מתשובת הרמב"ן דוקא מענין א' היינו מאכילה על אכילה ולא משני ענינים כמו מומר לערלות לא נחשד על השחיטה, ומביאו הט"ז והפר"ח לדינא, וכן בנידן דידן, ומ"ש כיון דנוטל הלשון וכרכשת דינו כמוכר בשלו שצריך שיהי' מוחזק בכשרות כמבואר בסי' ס"ה מה דקשה על שיטת הרא"מ דצריך להיות מוחזק בכשרות א"כ צ"ע על הא דרבא דאמר מומר בודק סכין ונותן לו כבר העיר בזה הפמ"ג סי' ב' במשבצות זהב, ומ"ש מעלתו נ"י לדחות הקושיא די"ל דכל עיקר קושי' רא"מ היינו לענין בדיקת סכין איך נסמוך על ע"א, אבל לחוש לשהי' ודרסה וכדומה ל"ח כיון שהוא מומחה ולא חיישינן שנולד מעשה חדש, עדיין לא יצא ידי חובת ביאור דעדיין למה צריך רבא לאוקמי במומר יאמר נא בחשוד דהיינו בפ"א ומ"מ צריך בדיקת סכין דעכ"פ אינו מוחזק בכשרות, ולשאר פוסקים ניחא די"ל דלא שחט לעצמו ולהרא"מ צ"ע, וצל"ע ג"כ על הש"ך סי' ב' ס"ק כ' שמסקנתו לחלק בין שוחט לעצמו בין שוחט לאחרים, דלעצמו גם בפ"א אינו נאמן ולאחרים דוקא מומר, ובזה מיושב הכ"מ והב"י ע"ש, וא"כ בחשוד לדבר אחר גם לעצמו שוחט וצ"ע דהא עכ"פ לאו מוחזק הוא, (שוב ראיתי מ"ש הפמ"ג ריש סי' א' די"ל גם בחשוד לד"א מ"מ מוחזק לענין שחיטה וזה דוחק, עוד כ' י"ל דוקא בחזקת איסור אינו נאמן וזה הולך קצת ע"ד שכתבתי ביישוב קושי' הש"ך רס"י קי"ט עי"ש) ובסי' ס"ה פסק דצריך שיהי' מוחזק בשוחט ומוכר לעצמו, ועיין ש"ך ריש סי' קי"ט שכ' טעמא דמלתא כיון דהרבה דיני שחיטה שהי' דרסה וכדומה לכן אינו נאמן לעצמו, ובאמת למעיין בהג"א דרא"מ ל"א דבריו אלא בשלא ראינו כלל שנשחט ולא ראינו בה"ש אז איכא חזקת שאינו זבוח אלימא, דלמא לא נעשה כלל מעשה שחיטה והרי פירש הקושי' בשלמא כשראינו ששחט אנו אומרים, רוב מצויים מומחים הם, אבל בלוקח בשר מן המקולין וכדומה קשה וע"ז חידש דינו, וא"כ ל"ק מהא דרבא דבודק סכין דאנו רואים ששוחט ורואים בה"ש ורוב מצויים מומחי' הם או שאנו יודעים שהוא מומחה רק אנו חוששין שלא יטרח לבדוק וזה אין אנו חוששים רק במומר ולא במי שאינו מוחזק בכשרות כיון שאנו רואין מעשה שחיטה שעשה ויעיי' פ"י חולין שכ' ביותר גם בלא ראינו כלל בה"ש מ"מ כיון שמתה לפנינו וראינו השתנות ממה שהיתה קודם רק אין אנו יודעים איך ובמה מתה ונאמן ע"א שמתה ע"י שחיטה והאריך שם בדברים נכונים ועכ"פ גם רא"מ לא נתקשה רק בלא ראינו ולא הכרנו מעשה שחיטה כלל ולא פסקינן כוותי' רק בש"ע סי' ס"ה במוכר ושוחט לעצמו, ושם סתם אין לוקחין בשר מכל טבח ששחט ומכר לעצמו, י"ל ג"כ דווקא באופן הנ"ל דאיכא חזקת שא"ז כגון הלוקח בשר מן המקולין וכדומה דבזה מחמיר כשיטת הרא"מ והלשון ששוחט לעצמו לא מתנגד לדברי דכוונתו ששוחט תמיד לעצמו ומוכר לעצמו אין לוקחין בשר ממנו דאינו נאמן וכו' שחט בהמה שממנה בשר זה, ויעיין ד"מ סי' א', ואנו חוששין כשלא נשחטה הבהמה כלל אלא מתה מאליה או בקופץ הרגה, אבל כשראינו מעשה שחיטה לחוש שלא בדק הסכין כהוגן או שאר פסולי שחיטה אולי לא צריך מוחזק בכשרות כמו בכל נאמנות שבסי' קי"ט וזה יותר נכון ממה שנדחק הש"ך ריש סי' קי"ט הנ"ל, ויעיין ב"י סי' א' שיטת ר"ח שבמרדכי דנראה דאפי' לענין בדיקות טריפות צריך מוחזק בכשרות דוקא, גם דליכא חזקת טריפות אדרב' רוב בהמות כשרות מ"מ סובר שלא להאמין, וכ' הב"י כי זה שיטת הרמב"ם יעיי"ש. אבל שיטת הרא"מ אינו כן אלא כמ"ש

תבנא לדינא דבשוחט ששוחט במקולין, ואינו מוכר הבשר אלא יש לו חלק בכרכשות אין צריך מוחזק בכשרות באפשר ואין לחוש שקלקל השחיטה או לא בדק הסכין כדחזי, ואין ראי' מש"ע סי' ס"ה כמ"ש, אבל מה נעשה כמה כרכורים כרכרו, וכבר צווחו קמאי דקמאי על השוחטים הנוטלים מכשרות ולא מטריפות, דאפי' למוחזק בכשרות לא נכון הוא, ונדחקו לקיים מנהגן של ישראל כמבואר בסי' י"ח ובאחרונים שם, ועכ"פ במי שכבר ראינו שעבר איסור מחמת חמדת ממון וסימא עיניו, בוודאי יש לחוש אם נוטל שכר מכשרות היינו הכרכשות והלשון כדומה וזה עיקר פרנסתו כמ"ש מעלתו נ"י ואין להוסיף על קולת הראשונים ומנהגן של ישראל בשוחטים הכשרים ומוחזקים אבל לא באיש רע ובליעל, ולכן לפע"ד אם בכחו ויש לאל ידו לעשות יגדור פרצותיו כל האפשר ובפרט כפי מ"ש מעלתו נ"י השוחט המסדר כבר יצא עליו קול רינון בדבר עבירה ומעשיו מקולקלים, ראויים להעבירו על זמן ההוא, מבלי עע"ג, עד יראה לכל כי שב בלב שלם ובנפש חפצה מתקן דרכיו כדחזי וכבר הבאתי בתחלת דברי דברי היש"ש וחכם המורה, עיניו בראשו כפי המקום והזמן, וד' יעזור ויגדור פרצת עמו ישראל ברחמים, הנלפע"ד כתבתי בחפזון רב בעיון מעט מזעיר, וסמכתי על רוחב בינתו, ולא שמתי הדברים בכור הבחינה, ורק לעורר באתי ולא לפסוק הלכה ולמעשה כי אמרתי בחפזי והיה זה שלום כנפשו ונפש ידידו דש"ת פ"ב כאור בוקר ליום ויו עש"ק פ' תשא תר"ג לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ו

שמחת יום טוב, ביום טובה היה בטוב, וגמר חתימה טובה לבני תלמידי מחמדי כלי יקר שפתי דעת הרבני המופלג בתורה חריף ובקי בע"פ אוצר בלום ירא ה' מרבים כש"ת מו"ה שמחה בונם סופר ני' בשבת תחכמוני בע"מ וויען יע"א

בלילה ההוא ליל עי"כ קבלתי לשמחת לבבי מע"י אצבעותיך אמירה נעימה בתורת ד' תמימה, ומובן מאליו כי לא היה עוד שעת הכושר להשיב לך קודם יוה"כ, ולהיות כי מוכני' טרדות רבות כיום ע"ד ויהי ממחרת וישב משה לשפוט ואמרו מחרת של יוה"כ היה, ורגיל אני לפרש להיות כי ביוה"כ חזרו בתשובה והסכימו בלבם מחר לבקר משפט בין איש לרעהו, והשיב ע"פ הדין למי אשר בכפו מחבירו לכן ישב משה לשפוט העם מערב עד בוקר, וכן אנחנו היום להוצי' לאור משפט צדק בדברים העומדים ברומו של עולם אשר הוכחתי עליהם בדרושותי מן כל דין נדדתי שינה מעיני וקדמו עיני אשמורות חצי שעה אחר חצות לילה לעסוק בענינים ממק"א אשר לפני ותחלת עסקי בד"ת גם על זה פקחתי עיני לשום עין על דבריך החביבים עלי ואשיבך בקיצור אומר לפי מסת הפנאי

והנה עשית לנו מעשה חדודים עד"פ מה שכתבת ביישוב קושי' תוס' על רש"י חולין מ' ע"א שכ' דר"ה רבותא קמ"ל ל"מ הגביה דקני' בהגבהה מדמקשה ש"ס על ר"נ ממנסך הא מנסך מכי אגבהה קני', ונראה לך להעמיס בכוונת רש"י במה דקשי' לך לכאורה למה ס"ל לר"נ דאמרינן לצעורי ואינו נאמן דלאו לצעורי קמכוון נאמר מתוך שחייב לשלם נאמן שלא כיוון לצעורי כהא דאיתא פ' הנזקין מתוך שנאמן להפסיד שכרו, וצ"ל דחזקת כשרות דלא עבד ע"ז אלימא, וי"ל דר"ה קמ"ל רבותא ל"מ הגביה דכבר קנאה בהגבהה ומחויב לשלם דל"א לצעורי דנאמן מתוך שמחייב עצמו לשלם אפילו לא הגביה דא"מ לשלם משום קלבד"מ מ"מ לית לי' לצעורי קמכוון ומיושב קושי' תוס' מדמקשה לקמן הא קנאה בהגבהה לפי דבריך בכוונת רש"י לא קנאה בהגבהה שיהי' כשלו ממש אלא שעל ידי הגבהה חייב לשלם יותר יש להאמינו דל"מ לצעורי, והרגשת בעצמך מדמקשה אח"כ ממנסך נימא לצעורי י"ל דקושי' ש"ס משוגג עפמ"ש הפלתי סי' י"ד דגם בשוגג שייך לצעורי דלא כפ"י גיטין סוגי' דהיזק שא"נ, אלו דבריך. ולהיות כי חביבים עלי דבריך העתקתים אמנם יש לדחות כי מ"ש כי יש להעמיס בכוונת רש"י דקני' בהגבהה דחייב לשלם לא נראה כן מלבד כי רחוק להעמיס כן בכוונת רש"י, גם לשונו לא דייק כן שכ' דכשהגביה' והרביצה קנאה והיינו שיהיה חייב בתשלומין, מאי האי דכ' עוד ונעשים שלו לדבריך לא צריך שנעשים שלו אלא שמתחייב בתשלומין שקנאה לדבר הזה ואיכא רבותא, מזה נראה שכוונת רש"י שנעשית שלו כולו עיין חי' הר"ן דהוא כאוסר דבר שלו, ומ"ש דקושי' שני' דש"ס ממנסך הוא משוגג וע"פ דברי פלתי שכ' גם בשוגג אמור יאמר לו שאינו מאמינו, דברי פלתי רחוקים בעצמותם, וגם לדבריו לא א"ש קושי' ש"ס י"ל מתני' בידוע שהוא שוגג שלא ידע שהוא של חבירו, או שידוע לנו שסבו' היה דאינו נאסר בכך דלא קנאה בהגבהה, וא"ש קושי' ש"ס משוגג דפטור אבל אסור, ע"ד שכתבתי לפי דבריך, וי"ל בזה מה דמקשינן בסוגי' דגיטין דמתרץ לחזקי' השתא לאזוקי קמכוון אודוע לא אודע לי' הא במנסך אפשר להנאתו קמכוון, ועיין תב"ש סי' ד' שנשמר מזה, עיי"ש ס"ק ט"ז, ולמ"ש י"ל ע"פ שהרגיש חי' הר"ן שם מזיד נמי הא יוכל לומר שוגג אני, וכ' דמ"מ מקשה דהיה לנו לפטרו גם בזה דלמא יירא שיתוודע והוא דוחק, ונ"ל דקושי' ש"ס כיון שכבר פטרו בשוגג כדי שיודיע שלא כדת של תורה גם במזיד לא היה להו להניח על הדין כיון דאפשר שלא יודיעו ולכן מקשה מזיד נמי אחר שכבר פטרוהו בשוגג ומעיקר הדין אין חילוק בין שוגג למזיד, והא"ש ממנסך לא קשה כלל מזיד נמי דבשוגג שאינו של חבירו או שנאסר פטור מן הדין משום קלבד"מ דלא מתכוין לגזול ולאסור, ולא מקשה רק על מטמא ומדמע מזיד נמי דנמנו לפוטרו בשוגג מזיד נמי לא יאמרו בו חוץ, ומתרץ שפיר השת' לאזוקי קמכוין. ויש להאריך בזה עד"פ ותן לחכם. וגוף קושית חי' הר"ן יישבתי ע"ד נכון לעצמי

וכשאני לעצמי יישבתי מאז קושי' תוס' על רש"י במה שצל"ע במ"ש רש"י דקמ"ל רבות' דה"א בהגבה' דקני' ושלו היא