כתב סופר יורה דעה פב

וראיתי לריטב"א בע"ז שכ' ההוא כדא דחטא דנפל עלי' יי"נ י"א ביי"נ גמור ודחי דביי"נ גמור היה אסור ובסתם יי"נ איירי הרי מפורש ס"ל דבדרבנן ג"כ אסור למכור אלא דצ"ע מנ"ל לרבה בר ליואי להקשות על רבא מבריית' הא מבריית' לא מוכח רק באיסור דאוריית' ורבא בדרבנן לא חש וגם רבא דהדר בי' מכח הברייתא קשה כהנ"ל ולכאורה היה מקום לומר דס"ל דמדאוריית' בטל רק מדרבנן ל"ב משום שהוא כטומאת משא דל"ב ואיכא ראיה מברייתא דאפי' בדרבנן אסור או דס"ל דמשו"ה ל"ב דחוט חשיב ולא בטל ועיין רמב"ם פ"י מה' כלאים הלכה ו' ובכ"מ בשם סמ"ג ולא תקשי על רמב"ם וסמ"ג דס"ל דכלאים ל"ב מדרבנן הוא איך אמר ר' יוסף בנדה זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבוא והוא אמר על הבריית' זאת אומרת דלמא רק מצות דרבנן בטילות י"ל כיון דעכ"פ מוכח דמצות דרבנן בטילות ומנ"ל לברייתא הא אי לאו דדריש כר' יוחנן במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי וכו' וכיון דע"כ קרא קדריש מוכח כל מצות גם דאוריית' בטלות לע"ל וא"ש רמב"ם וסמ"ג והבן אלא הריטב"א בעצמו כ' אח"כ כקושי' תוס' ותירוצו משום דהיתר בהיתר ל"ב ושאני בב"ח דגלי קרא א"כ צ"ע כהנ"ל

ולא ידעתי פתר לקושיא זו כי אם לומר דמשמע לי' לרבה ב"ל ולרבא דבריית' סתמא קתני אפי' בגד שאבד בו כלאים דרבנן וי"ל בזה קושי' תוס' בע"ז דבהאי פרכא פריך רבה ב"ל לרבא במעשה דארב' דטבע' בחישת' בפסחים ואיך טעה רבא ב' פעמים ונדחק בי' כי ב' מעשיות היו בפ"א וכ"כ ריטב"א ולמ"ש י"ל דהאי מעשה בפסחים היה תחלה ושם איכא איסור דאוריית' והשיב לו רבה ב"ל מבריית' וחזר בו וסבור היה רבא עדיין דמבריית' זו אין ראיה רק באיסור דאוריית' ולכן כשבא לפניו אח"כ האי מעשה דע"ז בסתם יינם רצה להקל והשיב לו רבה ב"ל מברייתא זו דמשמע לי' מסתימת הברייתא דגם בכלאים דרבנן אסור והודה לו רבא גם לזה וא"ש

ויש לי מקום עיון דיש להוכיח מתוספתא מובא בש"ס חולין ס"ד ע"א אין מוכרין ביצת טריפ' לנכרי מדנקט ביצת טריפה שהוא אסור מדאורייתא ולא נקיט יותר ביצת נבילה שהוא רק דרבנן עיין ב"י יו"ד סי' פ"ז ש"מ דווקא ביצת טריפה אין מוכרין אבל נבילה מוכרין ובאמת ברי"ף שם איתא אין מוכרין ביצת נבילה וכו' אבל לפי גרסא שלפנינו וכן הוא ברא"ש ור"ן ביצת טריפה מוכח לכאורה דדווקא ביצת טריפה דאורייתא ויש לדחות גם לגרסא שלפנינו לא מוכח דהא איכא ביצת טריפה שאסור רק מדרבנן כגון שנטרפה אחר שכבר נגמרה ונקיט ביצת טריפה הכל בכלל טריפה דאוריית' ודרבנן וקמ"ל דאפי' בדאוריית' מוכרין טרופות ול"ח דיטעה ישראל ויקנה ממנו ולא ידע כי מותר למכור טרופות לנכרי כן י"ל

ויש מן הקושיא למה מביא רב"ל בב' מעשיות דע"ז ופסחים מברייתא דבגד שאבד בו כלאים דאסור שמא יחזור וימכרנה, ולא מייתי מתוספת' דאין מוכרין ביצת טריפה, ורבה ב"ל דיש טעמא דברייתא מ"ט לא משום דיחזור וימכרנה וכו' ובתוספתא דחולין מבואר הטעם דקתני אלא א"כ טרופו' לפיכך אין קונין ביצי' טרופות מוכח מתוכו דמה"ט אין מוכרין שלמות לנכרי שמא ימכרנה לישראל והו"ל להביא מהך תוספתא, וביותר קשה לפמ"ש דצ"ל דרב"ל מביא ראיה מברייתא דמשמע לי' דאפי' בכלאים דרבנן איירי, וביותר היה להביא מברייתא דחולין דביצת טרפה אין מוכרין משמע ביותר אפי' טרפה דרבנן, וכ"ש דקשה לפי גרסת הרי"ף ביצת נבילה וצל"ע

ועיין מרדכי בפ"ב דע"ז דפת של נכרי אסור לזבוני לנכרי, ומביא ראיה מש"ס פסחים בהאי ארבא דטבע', וצ"ל מנ"ל דאפי' בדרבנן אסור, וביותר היה לו להביא ממעשה דש"ס ע"ז דמוכח דאפי' בדרבנן דמעשה דכדא דחטא בסתם יינם איירי כמ"ש הריטב"א וכ"כ המרדכי עצמו בפסחים פ' כ"ש סי' תנ"ח לדחות ראיו' המתירים למכור חוץ מחמץ שבו, דבע"ז בסתם יינם קאי ובדרבנן מותר וצ"ע

והב"י ביו"ד סימן קי"ב מביא המרדכי הנ"ל וקבעו להלכה בש"ע והולך לשיטתו בי"ד סי' פ"ו דביצת נבילה אסור למכור לנכרי, וכבר בארנו שכן שיטת תוס' ע"פ באורינו כוונת תוס' דנדה ודע"ז, וכ"כ הריטב"א בע"ז דבסתם יינם אסור למכור לנכרי

היוצא לנו מכ"ז דהראנו לדעת כי אפי' איסור דרבנן אסור למכור לנכרי מהאי חששא שמא יחזו' וימכרנה לישראל ממילא נשמע דכלי שאב"י אסור למכור לנכרי שאין ניכר בו שמושו או שלא שמש בו רק נבלע בו איסור שנפל על הכלי

ועלה במחשבה לפני בכלי שנבלע מאיסור דרבנן והוא אב"י תרתי דרבנן אפשר יש לצדד להקל כ"כ לא מחמירים ואב"י רק לכתחילה אסור משום גזירה ב"י אלא שראיתי בריטב"א חולין ק"י ע"ב גבי פנכא דר"א שכ' אחר שהוכיח מפנכא דר"א דגם באינו ב"י קדירה אסורה דאי לא לשהו עד למחר וישתמש בה אפי' בחמין, כ' עוד וז"ל ובדין הוא שהיה יכול ר"א למוכרה לנכרי כיון דישנה הוא ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנה לישראל אלא דלא חש לה עכ"ל, מדכתב משום דישנה הוא ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנה לישראל, אבל אם היה חדשה דאיכא למיחש היה אסור למוכרה לנכרי, מוכח דאפי' באב"י ס"ל דאסור שמא יחזור וימכרנה לישראל, הגם דאיסו' אב"י רק לכתחילה משום גזירה ב"י הוא, וש"מ דאפי' באיסור דרבנן ואב"י אסור למכור דהא התם משום איסור דם שמלחו קאי, ומ"מ היה אסור למוכרו לנכרי אם היה חדשה שאין ניכר בה תשמישה הרי דריטב"א ס"ל כל כי ה"ג לא חזי לצרופי להתיר למכור לנכרי מ"מ כיון דכבר חתרו גדולי קמאי להקל באב"י באיסור דרבנן ובאמת מהך פנכא מוכח דאסור ועיין תשוב' רלב"ח ועיין פמ"ג סי' קכ"ב וכבר הכינותי תשובה ארוכה בדין זה לכן נ"ל דהמקיל במקום הפסד מרובה בכלים דל"ל תקנה בהגעלה ובלועים מאיסור דרבנן ואינם ב"י למכרם לנכרי הגם שיש לחוש שימכרנה לישראל המקיל לא הפסיד, הנלפע"ד כתבתי וד' יצילנו משגיאות והנני חותם בכל חותמי ברכות אוה"נ פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק וארא תרכ"ד לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה נב

השמים שפעת ברכות יוריקו ויעריפו אף בל יחליפו לה"ה בני מחמד לבי צמידי תלמידי הרבני המופלג בהפלגת חכמים ונבונים חרוץ בעל פיפיות עומד לתלפיות הקצין כש"ת מו"ה יעקב עקיבא סופר ני'

לשמחת לבבי קבלתי שורותיך מע"י אצבעותיך החביבים עלי לראות מתוכם כי החיים והשלום עמכם וכי שוקד אתה על התורה כל האפשר ושלחת לנו מה שהעלתה מצודתך בסוגי' דט"ח שאתה עוסק ובא לע"ע והנה היום קודם שיצאתי מביתי ללמוד סוגי' עמוקה ורחבה תקנת אושא וק"פ לפני בני ישיבה גדולה לאלקים קבלתי מכתבך והיום באתי אל העיון בדבריך והנה דבריך דברים הגונים להלכה המה בפלוגת' שבין רמב"ם שבב"י צ"ט ורשב"א שבט"ז סי' צ' דרמב"ם ס"ל דבדרבנן ל"א נ"נ ורשב"א ס"ל גם בדרבנן נ"נ ומחבר סי' צ' נקיט להלכה כרמב"ם ורמ"א כרשב"א ופר"ח סי' צ' וסי' צ"ב הכריע כרמב"ם והקשית לשאול הא מתני' קתני ט"ח ופשיטא דאין בטיפה שיעור ולרב דס"ל ח"ז בשר וח"ז חלב אין לוקין על אכילתו אא"כ בא מיורה גדולה קשה הא מתני קתני ט"ח, וצ"ל נהי דס"ל לרב אין לוקין ואפי' איסור ליכא מדאוריית' כמ"ש רש"י שם אבל מדרבנן אסור לרב כמו ח"ש לר"ל בכל איסורים ומוכח דגם בב"ח דרבנן אמרי' חנ"נ וכן רב עצמו אומר על מתני' כיון שנתן טעם בחתיכה ח"ע נ"נ ומוכח כרשב"א וקשה על הרמב"ם עכ"ד, ואמרתי אם חכם בני ישמח לבי גם אני כי גם אני עמדתי על קושי' זו ויישבתי בזה קושי' הראשוני' הרי כבר אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה ק' ע"א ומה הוסיף רב במה שאמר שנית על מתני' דט"ח כיון שנתן טעם וגם לעיל לא מייתי ש"ס פלוגת' דתנאי ועיין רשב"א ור"ן ולהנ"ל י"ל דקמ"ל רב טובא דאפילו בט"ח דליכא רק איסור דרבנן מ"מ חנ"נ ואוסרת מפני שהן מינן וזה לא נשמע מלעיל דשם איירי באיסורי דאוריית' וגם לא תלי' דינו דרב דלעיל בפלוגת' דתנאי די"ל עד כאן לא פליגי רבנן רק בב"ח דרבנן ל"ל נ"נ אבל בדאוריית' מודים וא"ש

וליישב שיטת הרמב"ם דס"ל דבדרבנן ל"א נ"נ י"ל בוודאי אפושי פלוגת' לא מפשינן ולרב דח"ש כמו ט"ח ליכא רק בב"ח דרבנן י"ל בדאוריית' כ"ע מודים דנ"נ אבל ללוי דט"ח בב"ח דאוריית' הוא י"ל איפכא ע"כ לא ס"ל לר"י ורבי נ"נ רק בב"ח דאוריית' אבל בב"ח דרבנן כ"ע מודים דל"א נ"נ וכיון דקיי"ל כלוי כמ"ש הרמב"ם ממילא נקטי' בדרבנן לכ"ע ל"א נ"נ דמנ"ל לאפושי פלוגת' והרי חזינן חילוק ורבות' בין דאוריית' לדרבנן מדכפל רב דבריו על מתני' דט"ח מה שכבר אמר לעיל ש"מ שיש מקום לחלק ולשיטתו דרב מוכח גם בדרבנן נ"נ אבל לאמת דלא מוכח דח"ש דאוריית' הדרינן לחלק ולומר בין דאוריית' לדרבנן ומנ"ל לאפושי פלוגת' כנ"ל

והרווחנו עוד ליישב הא דפסק הרמב"ם כלוי ועיין הה"מ ולח"מ ולמ"ש לאו לוי יחידאי הוא אלא רבים הם אשר עמו והם כולהו אמוראי דס"ל אפשר לסוחטו מותר כרבנן דר"י ורבי והנה בוודאי הא דאמרו אפל"ס מותר א"א לפרש דכוונתם באיסורי דרבנן דסתם ורוב איסורים דאוריית' הם וצ"ל מנ"ל להתיר בדאוריית' דלמא גם רבנן דלא ס"ל דנ"נ דווקא בט"ח שהוא פחות מכשיעור שאינו רק איסור דרבנן אבל בדאוריית' מודים דנ"נ ומוכח דס"ל כלוי דט"ח בבב"ח דאוריית' הוא ורב יחידאי הוא ופסק הרמב"ם כלוי וככולהו אמוראי דס"ל כלוי אבל לענין נ"נ בדאוריית' פסק הרמב"ם כאמוראי דס"ל אפל"ס אסור בבב"ח ובדרבנן ס"ל דאפשר לסחוטו מותר כיון דהלכת' כלוי מנ"ל דס"ל לר"י ורבי אפי' בדרבנן דאפשר לסחוטו אסור וא"ש נכון: