כתב סופר יורה דעה ז

אפי' איכא מגו דמסייע לדבריו הראשונים, וכ"ש היכא דליכא מגו דיש לסמוך כשאינו עומד בדיבורו להתיר לדידי' כיון אפי' בעומד בדיבורו יש מקום להקל, וכתבנו כשיש עוד צד להקל יש לסמוך ולהקל וכשחוזר מדבורו ד' לצרף שניהם יחד דליכא מגו וחוזר מדבריו ועי', ד) היכא דנסמך על ב' עדים שאמרו לו או שיודעים שכך הוא ומכחישים אותו שבארנו דפליגו מהריב"ל ותשב"ץ לענין איסור דעלמא דלא צריך עדים אין להקל לסמוך על התשב"ץ, די"ל גם התשב"ץ מודה למהריב"ל כיון דאינו צריך לעדים ולא בדידהו תליא מלתא כמ"ש, אבל במלתא דקדושין וכדומה דצריך לעדים בוודאי פליגו תשב"ץ ומהריב"ל ואיכא חד נגד חד ובשעה"מ מביא הרשב"א חפשתי בו ולא מצאתי וטעות הדפוס הוא, "ר" תחת "ת" והוא בתשב"ץ ח"ב סי' רע"ט, כמו שמציין השעה"מ, והראיה שמביא תשב"ץ דחוי' היא מעיקרא כמו שדחאה השעה"מ דהוצרך ש"ס לומר והלכו למדה"י משום דעשה צריכותא ואי בשעדים מכחישים פשיטא דהיא מותר בקרובותיה עיי"ש, והיה יוכל לדחות ביותר דמרישא עצמה דקתני והיא מותרת בקרוביו פשיטא כיון דעדים מכחישין וע"כ דליכא הכחשה, והפרמ"ג כ' דמשמע לי' מתשובת הרשב"א חלק ג' דאיירי דליכא עדים אחרים לכן אין להקל אפי' בדבר שבערוה ונקטי' כחומרת מהריב"ל, וה"מ כשעומדת בדבורה, אבל כשחוזרת בה גם מי שלבו מהסס להקל ולסמוך על חילוקו של המל"מ, מ"מ כה"ג בנסמך ע"פ עדים ומכחישים וחוזר בעצמו סמוך לבי לא ירא להקל ולהתיר, הנלפע"ד כתבתי, ד' יצילנו משגיאות, ויעשה עמנו לטובה אות. הכ"ד דודך אוה"נ חותם באהבה רבה פ"ב כאור הבוקר ליום ד' י"ב מרחשון תרכ"ט לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ג

ה' ישפות שלום תלמידי הרב הוותיק מלא עתיק חרוץ בעל פיפיות בן צדיק מפורסם כש"ת מו"ה מרדכי פריעד נ"י רב בק"ק אסאכפאל יע"א

מכתבו קבלתי שבוע זו בעידנא דמקיפנא בהקפת כל הראש בטרדות רבות דעדו עלי במילי דשמיא ואותיו' שאלוני ודחקוני להשיב מהר ע"ד השוחט במקומו דמרתתו ידיו עד כל מה שבידו מתנועע בתנועת ורתיתת ידיו ונפשו בשאלתו אם יכשר לעמוד לשרת בתמידי' לזבוח את הזבח באמרו ברי לי שאיני מקלקל בשחיטה בשום דבר ואם על כל פנים מותר לו לשחוט באחרים רואים אותו

הנה בהגהו' רמ"א יו"ד סי' א' ס"ק ג', במי שדרכו להתעלף ואנו יודעים שאינו מוחזק לשחוט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שיודע הלכות שחיטה ע"כ, ובש"ך הוסיף להקל אפי' בשתק, ובאורח מישור ובתב"ש כ' הבו דלא לוסיף על מה שכ' הרמ"א, באומר ברי לי דגם דברי מהני ליכ' ראי' מסוגי' ש"ס דהא דנאמן לרבינא י"ל דווקא באינו רגיל ופשיט' דגרע רגיל מאינו רגיל להתעלף והיינו להקל באומר ברי לי, ולפע"ד יש ראי' דברי מהני מדמקשה ש"ס לל"ב, אלא בשאין מוחזקין בברי לי סגי ולא מתרץ סיפ' ברגיל להתעלף ול"מ ברי וצרי' דווקא אחרי' רואים אותו ש"מ דפשיט' לש"ס דברי ג"כ בכה"ג מהני ואפי' לרבינא דחייש לעלופי כ"ש לדידן דל"ח לעלופי בליתא קמן דמהני ברי אפי' ברגיל להתעלף, ויש לדחות לכאור', אולי פשיט' לש"ס דברגיל אפי' אחרים רואין ל"מ, ול"מ אחרי' רואים רק באינו מוחזק כיון דרובם אינם מתעלפי', וכמ"ש תוס' ד"ה דלית' קמן דסוגי' זו ס"ל דבאינו יודע אפי' אחרי' רואים ל"מ, וצ"ל דגרע מחשו"ק דמפורש במתני' דמהני אחרי' רואים מ"מ בא"י ס"ל לסוגי' זו דגרע דע"פ הרוב מעשיו מקולקלי' יותר מחשו"ק וחיישינ' דלא דייק שפיר, כן י"ל ע"פ סוגי' זו דחולקת על סוגי' דלקמן י"ב, וס"ל דברגיל להתעלף ל"מ אחרי' רואי' כן יש לדחות, אלא נ"ל דאין בזה דחי' דעדיין היה יכול לפרש סיפ' כה"ג ואחרי' רואי' דמהני היינו בצירוף ברי שלו וזה וודאי רחוק לאפושי פלוגת' בין סוגי' זו לסוגי' דלקמן י"ב דאפי' אחרי' רואים וברי ל"מ, וסוגי' דלקמן ס"ל אפי' אחרים רואים לחוד פשיט' דמהני ומ"מ מקשה שפיר לל"ק אי באינו מומחה בברי סגי ולא מוקי באינו יודע ואחרי' רואים בצירוף ברי מהני דבאינו יודע ברי שלו לא כלום הוא ואפי' למ"ד אח"כ דמלתא דלא רמי' עלי' הוא, ואפי' לצרופי לאחרי' רואי' לא חזי משא"כ ביודע רק דרגיל להתעלף בוודאי אחרי' רואים וברי מהני, ומדלא מוקי סיפ' בהכי ש"מ דפשיט' לש"ס דברי לעולם מהני אפי' ברגיל

והנה בפמ"ג ס"ק י"ג בש"כ הקשה לדלא חיישי לעלופי הי' יכולי' למוקמי מתני' ברגיל להתעלף דמהני ברי, ובליתא קמן אחרי' רואים אותו אלא ע"כ מאן דלא חייש לעלופי אפי' רגיל להתעלף מ"מ סגי בשתק כמ"ש הב"י וכש"ך כן כוונתו

ולפמ"ש בבכור שור ביישוב קושי' תוס' מסוגי' דלקמן י"ב דלא ניחא לש"ס לומר באינו יודע דמלתא דפשיט' דמהני אחרי' רואי' אותו כמו בחשו"ק, וע"כ דקמ"ל מתני' דל"א רוב מצויין א"ש מומחי' הם, כן י"ל ביישוב קושי' פמ"ג דפשיט' ואצ"ל ברגיל להתעלף דמהני אחרי' רואים אותו, ולא מתוקמי מתני' רק באינו רגיל וקמ"ל דחיישינ' לעלופי בלית' קמן ולדס"ל דל"ח לעלופ' ל"ל אוקימת' אחרינא וא"ש, אלא לפ"ז הפסדנו ראי' שלנו לדינו של רמ"א, דברי מהני מדלא מתרץ לרבינא מתני' ברגיל, י"ל דקשי' לי' פשיט' דמהני אחרים רואים כדפשיטא לש"ס לקמן י"ב לר"נ באינו יודע

אלא דיפה דחה הראש יוסף דברי הבכור שור דס"ל דמתני' קמ"ל דווקא דיעבד אבל לכתחלה לא, ולדברינו אתי' לנו שפיר מאי דנקטה מתני' אחרים רואים שנים הא בחד סגי כדלקמן י"ב ראה א' וכ"כ הרמ"בם ופוסקים דבא' סגי וכבר התעוררו ע"ז, ולהנ"ל י"ל דקמ"ל מתני' אפי' ברואים שנים דווקא דיעבד כנ"ל, וא"כ הדרא בריא ראי' שלי ועיי'

וכד דייקת בלשון רמ"א דכ' מי שדרכו להתעלף ובב"י שממנו מקור דין זה כ' מי שרגיל ולא כתב מי שמוחזק להתעלף היינו דמתעלף תדיר, נ"ל דבמוחזק שמתעלף בכל פעם ששוחט ל"מ ברי שלו שבפעם הזאת לא התעלף ודווקא במי שדרכו ורגיל להתעלף ולפעם אינו מתעלף נאמן בברי הגם דשכיח ורגיל שמתעלף, אבל במוחזק לנו שמתעלף בכ"פ ששוחט אינו נאמן עכשיו לא התעלף, ובזה יש להבין מש"כ הרמ"א עוד תוספת דברי' ואנו יודעים שאינו מוחזק, וצ"ע מאחר שכ' שדרכו להתעלף מה יתן ויוסיף ואנו יודעים שאינו מוחזק פשיט' שאינו מוחזק אדרב' הרי מוחזק לנו שמתעלף, ואי או קאמר מי שדרכו וכו' או שאנו יודעים שאינו מוחזק הוי זו ואצ"ל זו, כמובן, ולפמ"ש אפשר י"ל כוונתו שדרכו להתעלף אבל אינו מוחזק בכך שמתעלף תמיד והיינו ואנו יודעים שאינו מוחזק, היינו שאנו יודעים שאין מוחזק בכך דלפעמים אינו מתעלף, בכה"ג דווקא נאמן בברי כנ"ל ועיי'

ואחר שבארנו דינו של רמ"א נבא לנדון שלנו הלא כבר שוטטו עיני תלמידי הרב ני' בבאר היטב סי' א' שכ' בזקן ומי שידיו מרתתי' מחמת חולשה או מחמת טבעו שג"כ ידיו כבדים ששחיטתו רובא דרוסה אע"פ שאומרים ברי להם שלא דרסו אינם נאמנים שעלולים לדרוס, והוא מספ' לחם הפנים, ובנ"בי תנינא חי"ד סי' א' מודה לו במקצתו דוודאי יש להעבירו שלא ישחוט עוד, אבל מה שהחמיר דאפי' ברי שלו ל"מ לאסור למפרע חולק עליו דלמה יגרע דבר זה ממה דמתי' רמ"א ברגיל להתעלף דמהני ברי שלו, ולפע"ד יש לחלק בין הענינים, דברגיל ודרכו להתעלף, דבר זה תלי' ברגילות וכל ששוחט יותר מתמעט העילוף, ולכן למאן דחייש לעילופ' בעי' שיהי' מוחזק בפעמי' הרבה שאינו מתעלף שע"י ריבוי הרגילות אינו מתעל' ולכן גם מי שרגיל להתעלף, נאמן בברי שבפעם הזאת לא התעלף הגם שבשחיטה שלפני זה התעלף, מ"מ בשחיט' זו בנקל יש להאמינו שלא התעלף מאחר ששחט כל שחיטות שלפני זה, וגם ידוע שאין כל הכחות ועתים שוות באדם בזה כי ברכות הלב תלי' מלתא, ואין כל הזמנים שווים באדם, אבל במי שידיו מרתתים נאמנה עדות של לחה"פ דרוב שחיטות אלו דרוסות ומועדים לכך מנ"ל דנאמן בברי שלא דרס ושחט כהוגן, ועוד לפמ"ש במוחזק שמתעלף תמיד אינו נאמן רק בשידענו שלפעמים רחוקים אינו מתעלף דווקא בכה"ג נאמן, וכן דייק לשון רמ"א כמ"ש בוודאי בידיו רותתים דמוחזק בכך וידוע שרוב רותתים שחיטתם דרוסה דא"נ לומר ברי שאינו דורס כנ"ל

ומינה דאפי' אחרים רואים אותו אנו אין לנו ראיה דמהני, דבדרכו להתעלף אין מפורש בראשונים דמהני אחרים רואים אלא התב"ש בסימן א' סעיף כ' כת' בפשיטו' דברגיל להתעלף מהני אחרים רואים ודווקא דיעבד וכן ס"ל לפמ"ג בפשיטות וכן בספר ראש יוסף, ומאחר שחלקנו בין רגיל להתעלף ובין מי שידיו מרתתי' לענין ברי כן יש לחלק לענין אחרים רואים, ובמוחזק שמתעלף אפשר גם אחרים רואים לא מהני וכ"ש במי שידיו רותתים, ועוד יש לחלק במי שרגי' להתעלף דנר' מב"י דבעילוף חיישינן לשהה ע"י תמהון ועילוף, ולשארי קילקולי' ליכא למיחש כנ"ל, ועל דבר זה מאמינים לרואים שלא שהה או משום שלא נתעלף או דלא שהה שיעור שיהוי, ועיין תב"ש בשמלה חדשה ס"ק ל"ו דמשו"ה באחרים רואים לכתחלה לא, ולתוס' בס"ד סוג' דריש מכילתין ס"ל באינו יודע אפי' דיעבד לא, הגם בכ"מ עדים נאמנים, משום שיש בשחיטה דקדוקים הרבה חיישינן שלא דקדקו יפה בכל אלו הדברים, אבל בחשש עלופי דנר' דהעיקר משום שמא שהה מהני אחרים רואים, כיון שא"צ לדקדק כ"כ רק על השיהוי, ולכן פשיט' להו לתב"ש ולפמ"ג דמהני אחרים רואי'