כתב סופר יורה דעה עג

פשיטות לא העתיקו עוד כ' די"ל בהיפוך דר"א אחר שראה להדי יומא בדק אם נקלפים וע"י בדיקה פשיטא דשרי אלו דבריו ז"ל

והנה הרגיש הב"ח דלרמב"ן יש לחוש לכל דג שנראים בו קשקשים שמא אין נקלפים ותחילה ס"ל דא"צ בדיקה ואח"כ כתב דצריך באמת בדיקה וכבר נתקשה בדבריו הגאון מהר"ש לנדא זצ"ל בספרו שיבת ציון לפי' קמא של הב"ח תקשה הו"ל לפוסקי' להשמיענו חידוש זה דא"צ בדיקה אם נקלפים דרוב נקלפים וא"צ בדיקה וגם קשה למה באמת ל"צ בדיקה הא אפשר לברורי וצריך לברר ולתי' שני תקשה דעיקר חסר דמשמ' דכד חזי להדי יומא דהוי לי' צמחי שרי'

והנה בקושי' הב"ח על הפוסקי' דהשמיטו בדיקתו של ר"א נ"ל בשנאמר מלתא בטעמא דרמב"ם השמיט כל בדיקות של ש"ס בע"ז שם וכ' הה"מ מרוב פשיטותא וטור הביא תרי מנייהו או כרבא או בשיכלא דמיא ואם הרמב"ם לא מצא רבותא מה מצא הטור חידוש דין שהעתיקם ונ"ל בשנפרש מ"ש הטור בידוע שיש לו קשקשי' והקשה הב"י מה רצה הטור בזה הלא עיניו רואות כי יש לו ותירוץ ט"ז דחוק כמובן וגם מ"ש ש"ך לא א"ש במרווח ונ"ל עפמ"ש הה"מ דמוכח מסוגי' דע"ז ל"ט מהנהו עובדא דביש לו קשקשי' הרבה לא חיישינן שנדבקו ממק"א דאל"ה מה הועילו מה שמצאו במים או בסל דלמא לאו במקום המיוחד הוה וע"כ ביש הרבה קשקשי' ל"ח ונ"ל להוסיף עוד דבנמצא במין אחד בהרבה דגים קשקשים שלא במקום מיוחד של התוספתא ל"ח שמא דבוקי' ממק"א דזה וודאי חשש רחוק שאקרי מקרה לכל א' ממין הזה שנדבקו מדגים אחרים ותוספתא איירי שמביאים לפנינו דג אחד אין להכשירו ע"י קשקשת אחת אלא במקום המיוחד וכן דייק לשון התוספתא וכמה קשקשים היו לו וכו' קאי על דג א' המובא לפנינו אבל כשראינו כמה דגים מאותו מין שיש לכ"א קשקשת א' אפי' אין המקומות שווים בכל א' ל"ח לדבוקים ממק"א כנ"ל והא"ש מה דמקשה רשב"א ור"ן מסתימת מתני' ובדגים כל שיש לו קשקשת א' ולא ייחד לו מקום משמ' דלא כתוספתא ולמ"ש מתני' איירי בראינו דגים הרבה מאותו המין שיש לו קשקשת א' בכ"מ שהוא סומכין עליו ומדויק לשון מתני' ובדג' כל שיש לו לכ"א קשקשת א' כנ"ל נכון

והא"ש מ"ש הטור בידוע שיש לו לפי דס"ל דבעי מקום מיוחד כאביו הרא"ש ז"ל דחוששי' דדבוקים ממק"א וא"כ היה לנו לחוש בבדיקות שהביא שמא לא היה במקום מיוחד והוא איירי בהביאו לפנינו רק דג א' שלא נראו בו קשקשי' מדקותם כעובדא בש"ס שם שהביא לפנינו דג א' ולכן כ' כיון שנראו בו הרבה בידוע שיש לו קשקשי' היינו שיש לו שהם קשקשים שלו ולא ממק"א באו לו כי בהרבה ל"ח כנ"ל ברור בכוונת הטור ופשוט

ולפ"ז טובא קמ"ל הטור בהנהו עובדא דמוכח מנייהו דבהרבה קשקשי' ל"ח שנדבקו ממק"א וכ"ז לשיטתו דס"ל דבקשקשת א' צריך להיות מקום מיוחד קמ"ל בהרבה ל"ח ומביא ומעתיק בדיקות אלו שמהם מוצא דין וחילוק זה אבל הרמב"ם דסתם לן דקשקשת א' מהני ולא חש לתוספתא הנ"ל שוב אין רבותא בבדיקות אלו ומרוב פשיטותא לא הביא להו וא"ש

והא"ש דהשמיט הטור בדיקות של ר"א דמשם לא מוכח לחלק בין קשקשת א' להרבה דהא חזי בהדי יומא בעודם על הדג אולי ראה שיש לו במקום מיוחד שראויה להיות והכשיר ובאמת דמוכח מאידך ב' בדיקות דבהרבה ל"ח שנדבקו ממק"א גם אם לא ראה ר"א במקום מיוחד הכשיר אבל אין מוכח מתוכו דכן הוא ול"מ מיני' מידי ובדיקה עצמה פשיטא דמהני לכן השמיטו הטור כנ"ל נכון מאוד ועיין

אלא דכ"ז לא יועיל לנו ביישוב המחבר דמביא ב' בדיקות דמביא הטור והוא נקיט להלכתא כרי"ף ורמב"ם דל"ח כלל שנדבקו ממק"א מ"מ העתיק ב' בדיקות אלו למה השמיט בדיקת ר"א ומה פשיטותא בהך בדיקה יותר מאינך ב' בדיקות ונ"ל דהמחבר מצא חידוש בהנך דינים דר"ן כ' דמתני' ל"ח שמא נדבקו דרחוק שיהיו נדבקים כ"כ ויש מקום לומר בשנשרו מאליהם בלי כלי וביד כמו בהנהו עובדא ע"י שכרכו או במיא נראה שלא היו דבוקים הרבה ה"א דיש לחוש שנדבקו ממק"א קמ"ל דל"ח או דל"ש כלל שידבקו ממק"א או דבהרבה גם כה"ג ל"ח ולכן העתיק המחבר ב' בדיקות הללו אבל מבדיקת ר"א לא מוכח כל זה כמ"ש ולכן השמיטו כנ"ל ועיין

וביישוב הקושי' על הרמב"ן מבדיקת ר"א דל"ח שמא אין נקלפים וגם אם נימא דמיעוטא הוא שיש להם קשקשים ואין נקלפים בכלי מ"מ הו"ל לברר כל דאפשר ונ"ל בהקדם דנ"ל מדיוק לשון מתני' דנדה כל שיש לו קשקשת וכו' ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת נראה דיש שיש לו סנפיר ואין להם קשקשת אבל אין מצוי כ"כ שיהי' לו סנפיר ואין לו קשקשי' אלא שאינ' סי' כ"ר שיש לסמוך עליו שיש לו בוודאי קשקשי' כמו סי' דקשקשת שיש לו בוודאי סנפיר ולכן אמר ויש שהוא במציאות ומצוי' מ"מ סימנא הוא אלא שאינו סימן גמור כנ"ל

ובזה מצאנו מקום יישוב לקושי' תוס' ע"ז מ' ע"א על פי' רש"י דקושי' ש"ס מתרווייהו קאי מר"ה ור"נ לא א"ש תי' אביי דעדיין תקשה מסימן דשדרה לר"נ ומתחילה היה נ"ל ביישוב קושי' תוס' עפמ"ש הרא"ש כמו דדמי' טהורים לטמאים בראש כן יש דדמו בשדרה אלא שזה דוחק למה לא אמר אביי כן מפורש כיון דצריך זה לתירוצו לר"נ ונ"ל דאביי ס"ל כר"י משמי' דעולא דלא פליג רק בציר אבל בגופן לכ"ע בעי ראש ושדרה ורש"י דכ' דהקשה לשניהם משום דמקשה סתם משמע דקושי' לתרוייהו ואביי דתירץ לו רק דסי' ראש אינו דס"ל דבגופא כ"ע מודו דבעי תרתי והיה סגי לי' בהא ומאן דס"ל דגם בגופא פליגי צ"ל כמו דאיכא דמי' לטמא בראש כן בשדרה וא"ש אלא דא"א לומר כן דא"כ מוכח דאביי ס"ל דבגופא כ"ע מודי' דבעי תרתי ואיך קאמר ש"ס לעיל ל"ט לאביי או משום דרדיפי מיא וטמא חוט השדרה ל"ל וכ' הר"ן דש"ס קאמר אי ס"ל כר"נ דסגי בחדא ולמ"ש הא ע"כ אביי ס"ל דגם ר"נ בגופא בעי תרתי

לכן נ"ל עפמ"ש דסנפיר ג"כ הוא סי' גרוע ונ"ל דלר"ה דבעי תרתי ראש ושדרה מ"מ בוודאי לא יחלוק על ר"נ דראש או שדרה ליכא סימן כלל דלא יחלוק כ"כ עם ר"נ במציאות אלא דר"נ ס"ל דבסימן א' סגי והוא ר"ה ס"ל דאינו סימן כ"כ לסמוך עליו בדאוריית' ולכן למאן דס"ל דפליגי בגופא אבל בציר ס"ל גם לר"ה דסמכינן על א' משום דהוא סימן רק אינו כ"כ לסמוך בדאורייתא ולעולא דפליגי בציר מחמיר ר"ה גם בדרבנן משום גזירה שיאכל גופו אבל סי' וודאי הוא רק אינו מובהק לסמוך עליו בדאורייתא ולפי דנקטו גדול' המורים ויצא מתשוב' משאת בנימין בעגונא דב' סימני' אמצעים חזי לצרופי לסימן מובהק ולפמ"ש דסנפיר סימן הוא אלא שאינו מובהק לסמוך עליו חזי לצרופי לסימן ראש או שדרה לר"ה לפ"ז נ"ל דגם רש"י ס"ל דמסי' גואי לק"מ כמ"ש תוס' ומ"מ כתב דלתרווייהו מקשה למה לא קחשיב מתני' חולין סי' ראש וחזי לצרופי עם סימן סנפיר ולר"נ אי פליגי בגופן קשה מראש לחוד דהוא סימן ואי בגופא מודה מ"מ קשה לתני סנפיר וראש ומתרץ אביי דאיכא דדמי' בראש לטמא ושוב לק"מ דסי' גוואי לא קחשיב ומיושב קושי' תוס' על רש"י

ובמאי דכתיבנא א"ש הא דקאמר בפשיטו' לאביי אי משום דרדיפי מיא וטמא אין לו חוט היינו אליבא דר"נ ופר"ח גמגם בזה דהוא שלא כהלכת' ופלתי הוסיף דלהלכתא גם ר"נ בגופא ס"ל תרתי בעי ולמ"ש א"ש דדג זה יש לו סנפיר ע"כ דאי לית לי' ל"מ כל הסימני' דקשקשת בעי ואי אין לו סנפיר בוודאי לא היה לו קשקשת ואי היו לו ונפלו סנפירים זה א"א כמ"ש הט"ז סי' פ"ג והחזיק ע"י הפמ"ג עיי"ש וע"כ דהיו לו סנפירים או דידע ש"ס דיש לו שפיר קאמר דסמך על סימן חוט השדרה בצירוף סנפיר כמ"ש וא"ש

ובזה הבנתי מ"ש הרא"ש בהקשותו על ר"ת שהתיר ברבווא משום סימן עוברי דגים ולא משום חוט השדרה וצ"ע הלא קיי"ל דבעי ראש ושדרה ואולי היה לו ראש כטמא כמו שתי' אביי ועל חוט השדרה לא סמך וצל"ע ולמ"ש א"ש כיון שיש לו סנפיר היה לו לסמוך להתיר ע"י חוט השדרה בצירוף סנפיר כדקאמר ש"ס לאביי כמ"ש וא"ש

ובני הב' החתן החריף מהו' שמחה בונם ני' אמר לי דאפשר דכוונת הרא"ש למה סמך על עוברי' לחוד מכח הברייתא דסי' עוברים דאוריית' היה לו לסמוך על חוט השדרה בצירוף סי' עוברי' וגם אי סי' עובר' לאו דאוריית' דאינו מובהק כ"כ מ"מ בצירוף חוט השדרה הוי סי' מובהק כדרך שאמרתי והוא נכון ואם חכם בני וכו'

אלא לפ"ז לא הועיל הרא"ש מידי במה שהוכיח מכח זה דיש טהור דמי' לטמא דל"ל חוט השדרה ולכן הוצרך ר"ת לסמוך על סימני עוברי' לחוד שלו ויש לברבוא חוט השדרה עדיין קשה היה לו לסמוך על סי' עוברי' בצירוף סנפיר ומה לו לסמוך על עוברים לחוד וצ"ע

ונחזור ליישוב הקושי' שעל הרמב"ן מדהכשיר ר"א כד חזי להדי יומא ול"ח למיעוט שאין נקלפים נ"ל דהיה לו סנפיר הגם שאין סימן דיש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת מ"מ סמך ע"ז במקום חומרא דאיכא לברורי שמא מן המיעוט הוא דכה"ג הוי מיעוט דמיעוט כנ"ל ועיין

עוד נ"ל כיון דבכל דג הבא לפנינו בלא קשקשים ספק שמא היו לו ונשרו ושמא עתיד לגדל הגם דל"ש כ"כ כמ"ש הפוסקים מ"מ מספיקא לא נפקא ונ"ל לשיטת הרמב"ן דאין נקלפים לאו קשקשים נינהו מ"מ בוודאי כשיש לו אין נקלפים ונקלפים מותר ע"י אלו הנקלפים וכי כן כשהיה בודק ר"א ומצא שאלו אין נקלפים מ"מ לאו איסורו ברור ככל דג שמא היה לו גם נקלפים ואין נקלפים שהכל במציאות ותשאר בספק וכה"ג א"צ לברר וכדכייל לנו הנוב"י הגם שהוא כ' כשישאר ספק המקיל א"צ לברר ספק א' ולהחמיר מס"א והכא רוב לא משירים קשקשים מ"מ יש להוסיף א"צ לברר ועוד דאיכא כעין ס"ס שמא נשרו ושמא יגדלו אח"כ: