כתב סופר יורה דעה ו

המחבר לא כיון לכ"ז, מ"מ דברינו נכונים לעצמותן להעמיד הדין על מכונו בעזרת החונן דעת

כ"ז כתבתי ע"פ דברי משפטי צדק וספר זה אין לי לעיין בו ואותיות מחכימות ודבריו לא נראים לי כי לחדש חדשות בטעמ' דשווי' אנפשי' חד"א משום נדר, ואלו ראה במ"ש הש"ג בשם הריא"ז כתובות פ"ב לא כ' מ"ש דהריא"ז כ' דאדם האוסר ע"ע נאמן ע"ע יותר ממאה עדים הרי מפורש גילה טעמו דל"מ הכחשת עדים משום נאמנות הוא ולא משום נדר, וכ"כ הרשב"א בעצמו בתשובה שבחלק ג' דנאמן ע"ע יותר ממאה עדים ולא משום נדר, וכבר כתבנו לעיל דבעובדא דטבח לא גילה לנו הרשב"א טעמו דנאמן ע"ע כק' עדים דשם ל"צ לזה דאיכא מגו וחזקה מסייעו והי' כ"ז בהעלם עין מן בעל תשובת משפטי צדק ושעה"מ ויתר תשובת ספרדיים ועיין כנה"ג יו"ד סי' א' ובהגה' מל"מ הלכ' אישות

המורם מהאמור כי כולם שווים בטעמ' דשווי' אנפשי' וכו' משום נאמנות הוא וגם הרשב"א וריא"ז הכי ס"ל וס"ל משום דנאמן ע"ע יותר ממאה עדים לכן אפי' עדים מכחישי' לדידיה אסור, א"כ אין לנו הכרח דתוס' רי"ד ור"ן ושיטה שבש"מ חולקי' על תשובת הרשב"א וריא"ז לבד התה"ד והה"מ דמפורש חולקים עליהם, ואיכא תרי הרשב"א וריא"ז נגד תרי התה"ד והה"מ, וצ"ל דמחבר מדעתו וסברתו הכריע כתה"ד והה"מ לכן לא פסק הך דינא דרשב"א בא"ע להלכה, וביו"ד קבע להלכה הא דרשב"א בטבח דאפשר דכ"ע מודים לו משום דאיכ' מגו וחזקה כאשר כתבנו לעיל

וממילא נשמע דהמחבר ל"ל לחלק בין חזר מדבריו ובין עומד בדיבורו, דאם ס"ל לחלק ליכא פלוגתא כלל, בין הרשב"א וריא"ז, ובין התה"ד והה"מ כמ"ש המל"מ דתה"ד איירי בחזר מדבריו, ורשב"א בנדון דטבח כ' דעומד בדבורו, וכן משמע מסתימת רשב"א בחלק ג' דאיירי שעומד בדיבורו, ובכה"ג משמע דאיירי הריא"ז אבל בנדון של התה"ד גם הרשב"א וריא"ז מודים וכן הה"מ י"ל דאיירי כשחזרת בה, והמחבר דהכריע להלכה כתה"ד והה"מ מדלית לי' לחלק בין חזר לעומד בדיבורו וכדס"ל למל"מ בהלכ' יבום וחליצה

ואיכא בדברינו קולא וחומרא קולא כל היכא דליכא מגו וחזקה מסייע לי' אפי' לדידי' מותר ואפי' עומד בדיבורו, והיכא דאיכא מגו וחזקה אסור לדידי' אפי' חוזר אח"כ מדבריו הראשונים מ"מ למעשה לא נ"ל להקל נגד הרשב"א וריא"ז דאין לנו הכרע לדברינו רק מדהשמיט המחבר הך דינא של רשב"א חלק ג' שבב"י שם, מזה הוכחנו דהכריע להלכה כתה"ד והה"מ וצ"ל שהיה נעלם ממנו כל זה בשעה שכ' הב"י וראה וידע מהם בשעה שכ' הש"ע וזה דוחק, ועוד כי מלתא דמל"מ בהלכ' אישות מלתא דמסתברא הוא, ונכון מאוד מסברא דכשעומד בדבריו נאמן על עצמו כל שעה יותר ממאה עדים אבל כשחוזר מדבריו הגם היכא דליכא עדים אינו נאמן לחזור מדבריו, אבל כשיש עדים מכחישי' דבריו הראשונים ומסייעי' לדבריו האחרוני' למה לא יאומן כי שקר אמר תחלה כיון דאיכא ב' עדים המסייעי' לדבריו האחרוני', והמל"מ ביבום וחליצה דדחה חילוק זה אפשר דס"ל דטעם דשווי' אנפשי' חד"א הוא משום נדר, ופשיטא לטעם זה ליכא חילוק בין חזר לעומד בדיבורו כיון שכבר קיבל על עצמו בנדר א"א לחזור בו בכל נדר ושבוע' איסור וגרע דגם שאלה לא מהני, אבל לפי דהוכחנו ובררנו דטעם זה פגום הוא, ורשב"א וריא"ז עצמם לא ס"ל האי טעמא, אלא משום דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים מסתברא דווקא כשעומד בדיבורו, אבל כשחוזר מדבריו מעצמו, אין טעם וסברא שלא יהי' נאמן, כיון דעדים מסייעים לדבריו האחרונים, וראוי' לחלק כן מעצמינו בשיטת הריא"ז ורשב"א כ"ש כדי להשוות השיטות שלא לעשות פלוגת' בין ראשונים בסברא בעלמא, דיש לנו לחלק כהנ"ל ואמת נכון הדבר כמ"ש במל"מ הלכ' אישות, והא דלא העתיק המחבר בא"ע הך דינא של הרשב"א שם לענין קידושין, צריכין אנו לדחוקי אנפשאי, דסמך על מ"ש ביו"ד סס"י א' הגם שאין דרכו של המחבר בכך כ"ש בב' ענינים נפרדים

וראיתי אחרי רואי בפרמ"ג בשפתי כהן אות ל"ט ד"ה אמר המחבר וכו' שכ' בחלק ב' על חילוקו של המל"מ באישות שהוא חידוש גדול בעיניו, ומסתימת המחבר לא משמע כן עכ"ל, והנה מ"ש שהוא חידוש גדול בעיניו, לא ידעתי חידוש בזה מלתא דפשיטא ומסתברא הוא, ומ"ש ומסתימת המחבר לא משמע כן, לדידי' דחידוש גדול הוא מדסתם המחבר ולא השמיענו חידוש גדול כזה משמע דל"ל לחלק, אבל לפמ"ש דמלתא דפשיטא הוא סמך המחבר דנבין מסתמא כפירושו דווקא בשעומד בדבריו ופשוט

עוד שם בפרמ"ג חלק ג' בנסמוך על עדים שאמר פו"פ אמרו לי חתיכה זו חלב ובאו אותם עדים והכחישוה אפ"ה שווי' אנפשי' חד"א נלמד מתשובת רשב"א חלק ג' סי' רב"י מובא בב"י סי' מ"ח דאמר שנתנו לשם קידושין ועדים אומרים לשם פקדון משמע שאין שם עדים אחרים ועלייהו סמך אלו דבריו ז"ל, הנה מ"ש מרשב"א נלמוד כן אינו מוכרח, אבל מצאתי פלוגתא בזה בין מהריב"ל לתשב"ץ, דמהריב"ל ח"ב סי' פ"ה כ' היכא דאמר' נתקדשה בפני פו"פ והכחישוה אפשר דמותרת כעין אשה שאמרה פלוני אמר לה שמת בעלה והראשון מכחישה דראשון נאמן, או נימא דמ"מ שווי' אנפשי' חד"א והעלה דאסורה ומדמה מלתא דא, למלתא דאמר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע חייב לשלם, דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הגם דעדים אומרים שפרע נאמן ע"ע ה"ה בזה, נראה מדבריו כי פשיטא לי' דאפי' בעדים מכחישי' איכא משום דשוויא אנפשיה חד"א ולא עלה ספק בלבו אלא היכא דאמרה בפני פו"פ דנסמכה עליהם אולי דומה לעד מפי עד והראשון מכחיש והדר דמבעי' לי' פשיט לי' מאומר לא לויתי וכו', ותמה אני על מל"מ שכ' על מהריב"ל דפשיט לי' מהא דתשובת רשב"א גבי טבח וממ"ש רשב"א חלק ג', ומביא דמהר"ם די בוטין תמה על מהריב"ל שהעלי' עין מתשובת רשב"א שבב"י יו"ד סי' א', ודבריהם נפלאו הלא מוכח מתוך מהריב"ל דפשיטא לי' הך דינא דרשב"א וספקתו בנדון שלו שאמרה שנתקדשה בפני פו"פ אבל בעדים אחרי' פשיטא לי' דלא מהני הכחשה דידהו ולכן הוצרך להביא ממרחק לחמו שפשט מאומר לא לויתי ואפשר דמשמע להו מתשובת רשב"א חלק ג' דלא היו עדים אחרים כדמשמע לי' לפמ"ג מ"מ משו"ה אין להרעיש על מהריב"ל כי משמעות דורשין איכא בינייהו, ואולי לי' לא משמע לי' מרשב"א כן, ועכ"פ מקום יש להסתפק בדין זה, והנה התשב"ץ ח"ב סי' רע"ט ומובא ג"כ בשעה"מ פ"ט מאישות הלכ' י"ו כשאמרה נתקדשה בפני פלוני ופלוני והעדים מכחישי' אותה דמותרת בקרובי' דלא שווי' אנפשה חד"א אלא באותן עדים, משמע כשבאו עדים אחרים והכחישוה ס"ל כרשב"א דאסורה, וכן דייק השעה"מ שם, וכ' בזה מיושב תמיהת המל"מ על מהריב"ל, כוונתו דמהריב"ל מסופק דווקא בכה"ג, ונראה דלא ראה השעה"מ בפנים במהריב"ל, ואלו עיי' בפנים היה מתמיה על המל"מ דנראה לעין רואה כי פשיטא לי' כרשב"א, וחולק על התשב"ץ דמהריב"ל מוסיף על רשב"א אפי' אמרה בפני פו"פ והכחישוה אסורה

וצ"ל על התשב"ץ ראי' מהריב"ל מאומר לא לויתי דמחויב לשלם הגם דעדים הכחישוהו ושם לא נתחייב רק ע"פ עדים שאומרים לוה והם אומרים פרע מ"מ חייב לשלם דפלגינן דיבורייהו שלוה ונאמן ע"ע שלא פרע כ"ש וקו"ח כשאמרה שקדשה בפני פו"פ שאסורה מכח דברי' שנאמנת נגד העדים הגם שנסמכה עלייהו וצ"ע על התשב"ץ, ונ"ל דס"ל לחלק דווקא בעניני ממון נתחייב ע"פ דבורו שאומר לא לוה כאלו אומר לא פרע הגם שאנו מאמיני' לעדים שפרע דהוא עצמו מחייב נפשו לפרוע, אבל באמרה נתקדשתי בפני פו"פ והם הכחישוה כיון שנסמכה עלייהו ולא שווי' אנפשה חד"א כ"א ע"פ העדים והם הכחישוה ואנו יודעים ע"פ עדי' אלו כי שקר הוא הוה כעד מפי עד דראשון נאמן, וכיון דנתברר דשקר בימינה ממילא מותרת דלא תוכל לעשות מהיתר איסור, ועוד יש לחלק גבי אומר לא לויתי דעיקר החיוב אפשר בלא עדים ע"פ עצמו לכן כיון שבהצטרפות עדים ואמרי פיו מתחייב הגם דעדים מכחישי' נאמן ע"ע יותר מעדים כיון דאין צורך לעדים כלל כשהיה מודה שלוה ולא פרע, אבל בקדושין דא"א בלא עדים דבר שבערוה וכו' ואינה נאסרה אלא ע"פ עדים ואותם עדים שאסרה עצמה על ידם הכחישו אותה לכן מותרת בקרוביו גם זה חילוק נכון, וכן נראה דס"ל לשעה"מ בהמתקתו דברי תשב"ץ דוק ותשכח

ויש נפקותא בין ב' חלוקים שכתבנו לחלוק הראשון היכא דנסמך בדבר איסור על עדי' כגון שאמר ב' עדים אמרו שחתיכה זו חלב ומכחישי' אותה גם לדידי' שרי' לשיטתו של התשב"ץ, ולחלוק השני דווקא בדבר שבערוה דבעי שנים וע"י מהני מעשה הקדושין ונסמך עליה' והם מכחישים בהא ס"ל לתשב"ץ דמותרת גם היא, אבל בכל מלתא דאיסורא כגון חלב חתיכה זו או א' בשם שוחט שאמרו שלא שחט השוחט בהמה זו ובאו העדים ומכחישים אותו שלא אמרו דבר או שראו ששחט לדידי' אסור כיון דלא היה צריך לעדים כלל ולאו בעדים תלי' ענין השחיטה ועיין כעין זה בח"מ סי' קט"ו ס"ק ד' ובספר תפארת ישראל מהגאון מהר"י על הלכ' נדה סי' קפ"ו אות ג' בשינוי קצת ממ"ש הח"מ עיי"ש

וזאת תורת העולה מדברינו היא העולה לדינא א) מאן דשווי' אנפשי' חד"א אפילו באו עדים ומכחישי' אותו לדידי' אסור ולאחרים שרי הגם דאיכא מגו וחזקה מסייעים לו, וליכא מאן דפליג בזה, ב) היכא דליכא מגו וחזקה מסייעו לו כ"ש דבאיכא חזקה מנגדת יש לצדד להקל כשיש עוד צדדים להקל, ג) כ"ז כשעומד בדיבורו אבל כשחוזר מדבריו הראשונים גם לדידי' שרי