כתב סופר יורה דעה ה

ל"מ בשביל שהוא באלה וחרם, אחר שעבר, ואפשר להעמיס זה בכוונת הרא"ש כלל ז' סי' ד' שכתב כיון שבידם לבטל, הקצרתי במקום שיש להאריך, הנלפע"ד כתבתי לפום רהיטא, ולא שמתי הדברים בכור הבחינה כי בעל מלאכות הרבה אני. הכ"ד טורד מאוד אוה"נ דש"ת חפץ בשלותו חותם בברכה מרובה. פ"ב ט"ו מרחשון תדר"ך לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה ב

שובע שמחות ורב ברכות לראש תלמידי חביבי הרב הואו"הג מעוז ומגדול חרוץ ובקי מלא עתיק צדיק נשגב בן אחותי כש"ת מו"ה שמואל ע"פ ני' אב"ד ק"ק סיקס יע"א

גי"ה קבלתי בעידנא דטרידנא מכל צד כידוע לך, ולהיות כי אהבה דוחקת הבשר פניתי מעט מהמון הטרדות בין הפרקים ושמתי עין עיוני על שאלתך בנדון אשר בא לפניך בע"א המעיד שלא שחט השוחט בהמה זו ואח"כ באו ב' עדים והכחישוהו, והוא גם הוא חזר מדבריו הראשונים והודה כי שקר ענה מתחלה, ופשוט לך אם לא היה חוזר מדבריו לדידי' היה אסור דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כבש"ע ססי' א' סעי' י"ב, אבל בנדון שלפניך שחזר מדבריו הראשונים נסתפק לך אם אסור לדידיה, ונכנסת לבית הספק באשר ראית ב' ראיות א' במל"מ פ"ט מהלכ' אישות הלכ' ט"ו שעשה פשר דבר היכא דעומד בדבריו לדידי' אסור והיכא דחוזר מותר גם לדידי', וראי' ב' ראית במל"מ בפ"ג מהלכ' יבום וחליצה הלכה י"ג דחה חילוק זה בשתי ידים וכבר הרגיש בהגהת מל"מ שם כי סתר דברי עצמו ומספקא לך לדינא למעשה אם נסמוך על חלוקו של המל"מ בהלכ' אישות או לא, להיות כי הוא בעצמו חזר מדבריו הראשונים בהלכ' יבום וחליצה ופלפלת כדרכך ואענה אני את חלקי אשר חנני הי"ת בענין זה, ואבאר באר רחובות קצת ומשם בארה לנדון שלפנינו

טרם אענה על שאלתך אני אומר מה דפשיטא לך היכא דאינו חוזר מדבריו לדידיה אסור כבסעיף י"ב, הה"נ בנדון שלפניך, לפע"ד יש לעיין בו טובא, הנה דין זה דסעיף י"ב לקוח מתשובת רשב"א שבב"י שם, והרש"בא מסכים עם חכמי ההר דמותר לאחרים הגם דיש לו מגו דהיה מתרץ דבריו דשחט אבל לא שחט שפיר דמגו במקום עדים לאו כלום הוא, אבל כשמתרץ דבריו כי תחלה היה כוונתו שלא שחט שפיר נאמן לאסור לכ"ע, והמחבר לא כ' שאם מתרץ דבריו דנאמן לאסור, ויש כאן שינוי בלשון המחבר הרש"בא כ' שאמר השוחט שלא שחט ובאו עדים והכחישוהו ששחט, והמחבר כ' מי ששחט לעכו"ם בפני ב' עדים וכשרצה ישראל לקנות אמר שלא שחט משמע דידעו עדים קודם שבא הטבח, ונ"ל לרבות רבותא בדינו של הרשב"א בא המחבר ושינה סדורו, הגם שבאו העדים תחלה ואמרו ששחט לפניהם והיה ידועי' לכל ולשוחט, ואח"כ אמר השוחט שלא שחט ואיכא מגו דהיה אומר מיד שלא שחט שפיר כדי שלא להכחיש העדים, מ"מ לאחרים שרי דמגו ל"מ נגד עדים ואיכא רבותא יותר מבעובדא של רשב"א דבאו עדים אחר שכבר אמר שלא שחט, וליכא מגו אלימא כ"כ אולי סובר הוא דלא יאומן לתרץ דבריו הראשונים דכוונתו היה שלא שחט שפיר לכן התחכם המחבר וכתב ששחט לפני עדים ואח"כ אמר הוא שלא שחט הגם דיש מגו אלימ' דהיה אומר מיד שלא שחט שפיר מ"מ אסור לכ"ע דמגו ל"מ במקום עדים הגם שיש כאן חזקת שאינו זבוח ומגו אלימא כזו לא מכרעת נגד נאמנות העדים ואפי' להחמיר, ועיין תוס' ב"ב ל"א ע"ב ד"ה זו בא בפ"ע ומעידה וכו' דמשמע מתירוץ שני של תוס' דמגו מכריע נגד עדים אלא מגו דב"ת ל"א, וצ"ע הלא ש"ס ערוך הוא ב"ב ל"א ע"א דמגו במקום עדים ל"א ועיין ש"ך ח"מ סי' פ"ב בכללי מגו, נ"ל דתוס' בתי' שני ס"ל דב' כתי עדים מכחישים זה א"ז הוו כמחצה והמגו מכרעת להאמין לאותה כת שיש לה מגו והא דמגו במקום עדים ל"א דווקא היכא דליכא רק א' דמכחיש העדים, ובתי' ראשון ס"ל דגם בב' כתי עדים אין המגו מכרעת דתרי כמאה, ואפי' מאה נגד ב' אין מאה מכריעים שנים כן מגו אינ' מכרעת, ובתר ב' ס"ל שאני עדים נגד עדים כיון דמצד עדות אתינן עלה גזה"כ הוא דלא אזלינן בתר רוב דעות אפי' במשה דנאמן כמאה אינו מועיל עדותו אפי' כתרי, אבל הכרעה ע"י אומדנא וחזקה וכדומה דלאו מתורת עדות הוא מכריע בתרי נגד תרי, ועיין תוס' כתובות כ"ב ע"ב ובר"ן שם, ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ, וכ"ז בתרי נגד תרי אבל בטבח זה שהוא א' נגד שנים גם לתי' ב' של תוס' ב"ב ל"מ מגו, הגם דאיכא ג"כ חזקה מסייע למגו, וכן פשיט' לרשב"א דטבח אינו נאמן לאסור לאחרים, וי"ל דנהי דלאסור לאחרים, ל"מ מגו וחזקה, אבל לדידי' אסור ונאמן נגד העדים כיון דמגו וחזקה מסייעו לאסור על נפשו, וי"ל גם התה"ד דמביא המל"מ שם מודה לרשב"א ובעובדא דתה"ד ליכא מגו דמסייע לי' אדרבא חזקת פנויה מנגדת, גם הרשב"א ס"ל דאפי' בדידי' שרי, וכן בנדון שלפנינו גם לדידיה מותר, אפי' היה עומד בדיבורו

שבתי וראיתי כי לא יתכנו דברינו אלו בתשובת הרשב"א, דהרי בחלק ג' סי' רב"י ומובא בב"י א"ע סי' מ"ח שהוא אומר שמסר לה לשם קידושין מיד ועדים מכחישים אותו שתחלתו לפקדון נתנה דאסור בקרובותיה דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסור' עיי"ש, והרי שם ליכא מגו וחזקת פנויה מנגדת אותו מ"מ אסור בקרובותיה, ובתשובת הרשב"א בהאי טבח י"ל כמ"ש, אבל בתשובתו בח"ג שבב"י א"ע מוכח דס"ל דגם כה"ג מהימן, ותה"ד נהי די"ל דמודה לו לרשב"א במעשה דטבח משום דאיכא מגו אבל על תשובות רשב"א בחלק ג' ע"כ חולק, ונ"ל משו"ה כ' רשב"א בח"ג דאסור בקרובותיה דשווי אנפשי' חד"א דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים, ולא כ' כן גבי טבח דנאמן משו"ה לעצמו דנאמן על עצמו יותר ממאה עדים, משום דבטבח איכא מגו וחזקה פשיטא דנאמן על עצמו, גם אם אינו נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, כיון דמגו וחזקה מסייעתו, אבל בח"ג דליכא מגו וחזקה מנגדתו הוצרך לפרש טעמו ונמוקו דנאמן על עצמו יותר ממאה עדים ועיי'

ובמ"ש מצאתי לי מקום יישוב במה דתמוה לי טובא על המחבר בא"ע שלא העלה על שולחנו הך דתשובת הרשב"א ח"ג שמביאו בב"י שם כמו שהביאו ביו"ד, ולמ"ש י"ל כי מצא כי התה"ד חולק על הרשב"א ומסתבר לי' כוותי' לכן השמיט דינו של רשב"א להלכה בא"ע אבל ביו"ד בנדון דטבח לא מצא מי שחולק על הרשב"א, דאפשר דתה"ד מודה לו היכא דאיכא מגו וחזקה, אלא דהמל"מ מצא לו חבר לרשב"א הריא"ז שבש"ג פ"ב דכתובו' ושם ליכא מגו והרי התה"ד חד לגבי תרי רשב"א וריא"ז

לכן אני מוסיף אומר ודברים דרבו החולקים על הרשב"א וריא"ז הנה בתשובת משפטי צדק הוכיח דרשב"א ס"ל בטעמא דשווי' אנפשי' חד"א משום נדר הוא, מדכ' דלטבח אסור הגם דאיכא הכחשת עדים ש"מ דמה"ט כיון שאסר איסור על נפשו כנודר נדר תו לא מועיל הכחשת עדים, ומביא בשעה"מ פ"ט מהלכ' אישות הלכה ט"ו, ואם כנים דבריו בטעמ' דרשב"א עוד שנים אני יודע החולקי' על רשב"א מלבד תה"ד הנ"ל, והוא תוס' רי"ד בקדושין דף י"ב גבי אמר' לי אם וכו' שכתבו תוס' רי"ד דאיירי שהיא הבת אומרת ג"כ שקדשה אביה, אלא כיון דאגיד' בבעלה אין בכחה לאסור נפשה על בעלה, והקשה מהרי"ט בח"א סי' צ"ב מ"ש באומרת קונם תשמישך עלי דאסורה לו דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ובשעה"מ פ"ט מהלכ' אישות הלכה ט"ו תמה על מהרי"ט הא דשווי' חד"א משום דאדם נאמן על עצמו וכיון שמשועבדת לבעל אינה נאמנת לחוב לבעלה, וכ' דצ"ל דפשיטא לי' למהרי"ט דהא דשווי' נפשי' משום נדר הוא, ובב' ידים סתר שיטתו שבחלק א' הנ"ל וצל"ע

והנה מכח קושי' מהרי"ט על תוס' רי"ד מוכח דס"ל לתוס' רי"ד דשוויא אנפשיה משום נאמנות הוא ולאו משום נדר, וכן נ"ל להוכיח כי היא ג"כ שיטת הר"ן שלהי נדרים דכ' בשם י"א ומסכי' עמהם דמעיקר הדין לא תוכל לשווי' אנפשי' חד"א כיון דמשועבדת לבעלה, אלמא דס"ל דלאו משום נדר אלא משום נאמנות אתינן עלה, לכן אינה נאמנת לחוב לבעלה, וכיון דס"ל לתוס' רי"ד ור"ן דטעמ' דשווי' אנפשי' משום כאמנות ממילא דחולקים על רשב"א דבאיכא עדים דמכחשו לי' גם לדידי' שרי', ונראה ג"כ שזהו טעמו של תה"ד דחולק על הרשב"א, ועוד א' אני יודע דחולק על הרשב"א בטעמא דשווי' אנפשי' חד"א, והוא בש"מ נדרים מביא שיטה ומובא בשעה"מ פ"ט הלכה י"ו דלולי דהיא בע"כ נבעלת לבעל הי' גבי דידה משום לפ"ע וכו' וכ' שם בשעה"מ לפי תשובת משפטי צדק דשווי' אנפשי' חד"א משום נדר הוא פשיטא דליכא משום לפ"ע עי"ש. ומינה דשיטה זו שבש"מ ע"כ ס"ל משום המנותא הוא, וממילא דחולק על תשובת הרשב"א כמובן, ועיין

ותבנא לדינא כיון דרבו החולקים על הרשב"א ה"ה תוס' רי"ד ור"ן ותה"ד ושיטה שבש"מ, ועיין הה"מ פ"ט מהלכ' אישות סוף הלכה ל"א דכ' כיון דליכא עדים דנראה דחולק על תשובת הרשב"א, וכ"כ בשעה"מ שם, ולא נמצא לו חבר לרשב"א אלא הריא"ז שבש"ג פ"ב דכתובות ומביאו המל"מ ורבו כמו רבו חבל דלא ס"ל כתשובת הרשב"א להלכה ראויה לנו למיזל בתר רוב דעות, וכ"ז בדינו של הרשב"א בתשובה שבב"י א"ע, אבל אפשר מודו כ"ע להך דינא של תשובת רשב"א בנדון דטבח ולא מטעמי' דרשב"א אלא משום דע"י דאיכא מגו וחזקה מסייע ליה אלים נאמנותו על עצמו נגד עדים וא"ש דפסק הש"ע ביו"ד כוותי' דרשב"א ובא"ע השמיטו, משום דבנדון דהתם רבו החולקים, ואם