כתב סופר יורה דעה נז

על הפוסקים כזעירא, והנה קושיתו חמורה על זעירא ודעימי' דס"ל דרבנן וצע"ג ליישבה

ואחר העיון לפי מסת הפנאי העלתה מצודתי יישוב ע"ז ע"פ שהתעורר בנב"י תנינא חי"ד סי' ל"ו מש"ס בכורות דקאמר שם דחלב חידוש הוא דם נעכר ונעשה חלב ומנ"ל דמותר מדאסר' התורה בב"ח ואי דם שבשלו דרבנן הא כשמבשל בב"ח פסק איסור דם וכ' ומזה איכא ראיה לשיטת רמב"ם דם שבשלו דאוריי' עיי"ש

וראיה זו יש לדחות די"ל הא דקאמר דנפקא לן דחלב שרי' מבב"ח היינו למ"ד אברים מתפרקין והיה ש"ס יוכל לומר הניחא למ"ד אברים מתפרקין ולמ"ד דם נעכר ליכא ראיה אלא הא דחי ש"ס בלא"ה הוכחה זו דאסרה תורה בהנאה, אלא דהגאון מהר"ש לאנדוי ז"ל בהג"ה שם כתב כיון דדם נעכר ונעשה חלב שוב אינו ראויה להקרבה והוי כדם שבשלו דמותר ומעיקרא היכא קאמר דחלב חידוש למ"ד דדם נעכר וכו' ונלפע"ד באמת למאן דס"ל דם נעכר ודריש גמל גמל וגם את לרבות והיינו מדחלב חידוש הוא מוכח מדאצטריך ריבוי לחלב טמאה משום דחלב חידוש הוא דדם שאינו ראוי' להקרבה דאורייתא הוא דאל"ה לא הוי חלב חידוש כיון שנהפך לחלב ואין ראוי' להקרבה ור"מ הוא דס"ל הכי ועיין נדה ט' ע"א ולפ"ז י"ל מתני' דחולין דל"א חומר בחלב מבדם דדם שבשלו מותר סתם מתני' ר"מ ולדידי' מוכח דדם שבשלו דאורייתא אבל להלכתא דקיי"ל כר"י ור"י ור"ש דאברים מתפרקי' חלב חידוש משום אמ"ה דשרי' רחמנא לא מוכח דדם שבשלו דאוריי' ונקטינן כסברא פשוטה כיון שאין ראוי' להקרבה מותר ולפ"ז י"ל באפשר שרש"י ג"כ ס"ל להלכתא דם שבשלו דרבנן והא דכ' בחולין ק"ט אחר שבשלו משום דמתני' דף קט"ז הכי ס"ל ומ"ש בבריית' הקפה באור עיין בדברינו לקמן

ולמ"ש לעיל דזעירא הוכיח ממתני' דחולין ק"ט דס"ל דם שבשלו דרבנן מדקתני אינו עובר מ"מ א"ש דף קט"ז ע"ב דלא קחשיב חומר בחלב מבדם משום דתליא בתנאי ונקיט מה שהוא אליבא דכ"ע ועיין כעין זה בר"ן ע"ז במתני' אלו אסורין ואוסרין במשהו דלא נקיט חמץ בפסח כיון שהוא תליא בפלוגת' הגם דלהלכתא כר"ש דחמץ דשיל"מ אחה"פ עיי"ש

ובזה א"ש מה שכ' חי' הר"ן שם דשנוי דמשני במנחות בבריית' דהקפה בשהקפה בחמה שנוי' דחיקא הוא דמשמע דומיא דחלב דל"ש בין בחמה בין באש ולמ"ש באמת א"צ לדחוק בבריית' די"ל דאתי' כר"מ ולדידי' מוכח דם שבשלו דאוריי' והא דלא מתרץ ש"ס במנחות כן דרצה להשמיענו אפילו למ"ד דרבנן מ"מ בהקפה בחמה אסור ולהביא כל השקלא וטרי' שם וכן סגנון ש"ס בכ"מ ולאמת יש לתרץ הבריית' במרוח דומי' דחלב וא"ש וי"ל משו"ה כ' רש"י ק"כ שהקפה באור היינו דאתי' כר"מ ול"צ לשנוי' דחיקא ועיין

ומאז ראיתי בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל שהקשה מש"ס ר"פ כיצד צולין דאמר לימא מסייע דכבולעו כך פולטו מפסח דנותן כרעיו ובני מעיו בתוכו ואי דם שבשלו דרבנן ליכא מסייע דמשום איסור דרבנן לא מבטלינן מצוה דאורייתא לתת בתוכו וכ"כ תוס' שם לענין דם כבדא וצ"ע

ונ"ל דל"ק דשם אזיל אליבא דאביי דל"ל כבולעו כך פולטו וחולק על רבה וע"ז אמר לימא מס"ל לרבה וקשי' על אביי והא אביי הקשה במנחות על דס"ל דם שבשלו דרבנן מהקפה נראה דס"ל דאוריי' הוא ולדידי' לשיטתו שפיר קאמר לימא מסייע לי' כנ"ל וק"ל

ומדי דברי בענין זה אודיעך מה שנ"ל ביישוב רש"י במתני' חולין ק"ט וז"ל אינו עובר עליו להיות בכרת משמע אבל מלקות איכא והא בח"ש לכל היותר איסור דאורייתא ומלקות ליכא ועיין לח"מ פ"ו מהלכו' מ"א הלכה ו' ביישוב הרמב"ם ולרש"י ליתא לתירץ מהרלב"ח לרמב"ם וכבר עמד בראש יוסף ע"ז ולפע"ד נ"ל ע"פ דס"ל בתוס' פרק שבועת שתי' בתרא כ"א ע"ב ד"ה ולא אמרו כזית וכו' דהא דל"א כזית אלא לקרבן משום דאינו חייב כרת אלא בשיעור שלם והיכא דאיכא במזיד מלקות וקרבן בשוגג כמו שבועת ביטוי חייב בשוגג קרבן על כ"ש לר"ש עיי"ש וזה דלא כריטב"א מכות י"ז ע"א דטעמא דר"ש משום אחשביה ובשוגג ל"ש אחשביה וכן נראה דס"ל לרש"י במכות שכ' ול"א כזית רק לקרבן על שגג' כרת משמע אבל על שגגת מלקות חייב קרבן וכתוס' ועיין ולפ"ז י"ל בכוונת רש"י חולין אינו עובר להיות בכרת היינו דמתני' אתי' ככ"ע אפילו לר"ש דכ"ש למלקות מ"מ כרת וודאי ליכא גם לר"ש ואי איכא מלקות או רק איסור בעלמא תלי' בפלוגת' דר"ש ורבנן אי כ"ש למלקות כנ"ל נכון ועיין

ופה תהיה שביתת קולמסי כעת וכעת יאמר לך יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך תשב שקט שאנן על התורה והעבודה אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד כאות נפשך ונפש אביך אוה"נ חותם בברכת אהבה פ"ב כאור בוקר ליום ה' ג' טבת תרכ"ח לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה לד

הפמ"ג יו"ד סימן פ"ה במשבצות אות ד' יצא לדון בדבר החדש לפי דקיי"ל אין בגידין בנ"ט ועץ הוא והתורה חייבה עליו, אינה חייב עליו רק כשאוכל כזית בבת אחת, אבל בזאח"ז בכדי אכילת פרס לא כמו אמה"ח בסוף פרק גה"נ דחלקו מבחוץ פטור פירש"י חלקו לכזית ואכל בכדא"פ שפטור משום דאין לך בו אלא חידושו ואם אמ"ה דיש בו בשר הואיל ומצטרף גיד ועצם ליכא הל"מ דמצטרף בכדא"פ כ"ש גה"נ דעץ בעלמא הוא דהלכתא דכזית בכדא"פ לא נאמרה עליו והרמב"ם פ"ז מהלכו' מ"א פסק דחלקו מבחוץ פטור כפי' רש"י עיין לח"מ שם א"כ כ"ש גה"נ ומזה הוליד עוד חידוש דין דבח"ש לית בי' איסור דאוריי' דהא לא חזי לאצטרופי בכדא"פ

ונ"ל לפי דבריו האוכל גה"נ של נבילה או של עולה דפסק הרמב"ם פ"ח מה' מ"א הלכה וי"ו דחייב שתי' ובהלכ' ה' כ' האוכל גה"נ של טמאה פטור דגיד אינה בטומאה הואיל בשרו אסור ואיסור טמאה ליכא דאין בגידין בנ"ט וסתר עצמו מני' ובי' למה בנבילה ובעולה חייב שתי' ובשל טמאה ליכא איסור טומאה משום דאין בו בנ"ט והעלו גדולי אחרונים שעה"מ ופלתי דס"ל כיון דאחשבי' רחמנא לאכילתו וחייב משום גיד חייב נמי משום נבילה ואוכל גיד של נבילה איך נאמר דחייב משום גיד ואין חייב משום נבילה אבל בטמאה דליכא איסור גיד גם משום טמאה ליכא דל"ש דאחשבי' רחמנא לאכילתו דאינו חייב גם משום גיד אלו דבריהם ז"ל ולפי חידושו של הסמ"ג נ"ל אם אוכל גה"כ של נבילה או עולה אינו חייב רק כשאוכל כזית גיד בב"א אבל בכדא"פ אינו חייב כלום כיון דמשום גיד אינו חייב כלום ואפי' איסור ח"ש אין בו גם משום נבילה או קדשים אינו חייב ומותר מן התורה כיון דאכילה זו לאו אכילה דמחייב בה משום גיד הוא גם משום נבילה או קדשים ליכא כמו בטמאה כנ"ל ועיין

ומצאנו בזה מקום יישוב לקושי' רשב"א בתשובה על הרמב"ם מש"ס ר"פ גה"נ דרצה לתרץ מתני' דס"ל אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא ולרמב"ם גם איסור מוקדשין איכא ועיין פלתי ועפמ"ש י"ל בשנדקדק בלשון ש"ס ובמוקדשין איסור גיד איכא צ"ל הא קאי במוקדשין לא הול"ל רק דמתני' ס"ל אין בגי' בנ"ט ואיסור מוקדשין ליכא ותיבת ובמוקדשין מיותר גם מה דקאמר איסור גיד איכא ג"כ מיותר דלא הול"ל רק איסור מוקדשין ליכא וע"פ הוצעה שהוצענו בשיטת הרמב"ם כשאוכל גה"נ של מוקדשי' כשאוכל בזאח"ז בכדא"פ פטור מכלום דליכא לא איסור גיד ולא איסור קדשי' ולפ"ז יש להעמיס בכוונת ש"ס דמתני' ס"ל אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין היינו איסור של מוקדשין איסור גיד איכא היינו איסור שיש בגיד כשאוכל כזית בב"א דחייב משום גיד איכא גם משום מוקדשים וחייב ב' אבל איסור מוקדשין היינו איסור שיש בכל מוקדשין שחייב בזאח"ז בכדא"פ זה ליכא כאן כיון שאין בגידין בנ"ט אינו חייב משום מוקדשין רק כשיש איסור גיד וקשורים זה בזה וא"ש מתני' ע"פ אוקימת' זו גה"נ נוהג במוקדשין היינו איסור של גיד נוהג במוקדשין שע"י איסור גיד יש איסור בשל מוקדשין וכמוהו כשאוכל בב"א וא"ש נמי דלא קתני אין מוקדשין נוהג בגיד דבאמת נוהג כאיסור הגיד ולא כאיסור מוקדשין כל בשר ומיושב קושי' תוס' דלא מתרץ דס"ל למתני' יש בגידין בנ"ט ואין איסור חע"א ותי' דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי' לי' ולמ"ש א"ש דלא מתרץ דאין אחע"א דהול"ל אין מוקדשין נוהג אבל לאוקימת' דס"ל אין בגידין בנ"ט ל"ק דאין מוקדשי' נוהג בגיד מבעי' לי' דהא באמת נוהג ומיושב קושי' תוס' ומדוקדק לשון ש"ס וממקום שהקשה רשב"א על הרמב"ם נהפוך הוא משום ראיה להרמב"ם כנ"ל ע"פ פלפלא טבא ומה שקשה על הרמב"ם מלקמן ק' ע"ב עיין בשעה"מ

ונ"ל לפי שדן הפמ"ג קו"ח גיד מאמה"ח דלא מצטרף בכדא"פ וגם ח"ש מותר נ"ל לדון קו"ח בנזיר שאוכל חרצן שחייב דווקא בשאוכל כזית בב"א דאין ראוי' לאכילה בעין והתורה חייבה לנזיר עליו אין לך בו אלא חידושו כשאוכל בב"א ואם באמה"ח וגה"נ כן הוא כ"ש בנזיר דקיל מכל איסורי' שבתורה ועיין נזיר ל"ז ע"ב ושבועות כ"ב דחרצן אינה ראויה בעינ'

ועפ"ז נ"ל לעשות סמוכים לחידושו של הפמ"ג מש"ס שבועות כ"ב ע"ב דמבעי' נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה ונדחק תוס' הא דמבעי' לי' דוקא בנזיר ה"ה בחלב ושאר איסורין יש מקום ספק דלמא אהיתירא קא משתבע ולמ"ש א"ש במרווח ע"פ מה שהקשה תוס' שם הא ר' אשי מסתמא כר"י ס"ל דח"ש אסור מה"ת ומ"ש בתוס' בתי' קמא דלאו מושבע הוא מה"ס ידוע הוא דכמה ראשוני' חולקים ע"ז ומ"ש תוס' דלר"י האיבעי' בשלא כדה"כ אין מובן הא ר"א מבעי' ל' אי אהיתי' קא משתבע ודעתו