כתב סופר יורה דעה ד

מהרי"ט צריכה הסבר קצת הא לקי דעבר על מימר' דרחמנ' הרי כבר עבר ולקי ומעוות לא יוכל לתקן הוא, וצ"ל דניהי דעשה עבירה וחייב מלקות מ"מ אם המעשה קיים וישנו בעולם דבר מתועב נגד רצון התורה שדבר זה לא תקום ולא תהי' ולכן לנו לומר דלא מהני, אבל במלאכת שבת וכדומה, אין אנו מרוויחין מידי, וי"ל לפ"ז כן גם בנשבע על דבר שלא לגרש או למכור ועובר על שבועתו מה שעבר עבר ולקי ומעוות שאין יכול לתקן הוא, והרי מעשה גירושי' ומקח, אינו נגד רצונו ית"ש ואינו מתועב רק איסו' שבועה יש עליו וכבר עבר, וזהו שכ' תוס' דאיסו' שבדה מעצמו שאני, שאין המעשה מתועב רק ע"י שנשבע וכיון שעבר אין אנו מרוויחין מידי כשנאמר דלא מהני ומפ' מרובה ומכות' גט בשבת לא הי' קשה לתוס' דס"ל כסבר' הש"ך כיון שאפשר בהיתר אבל משבועה קשה והוצר' לחדש דבדה מלבו שאני כנלפע"ד

והיתה לבאר מש"כ דכיון שעבר על שבועתו גם אם נימא דל"מ מ"מ כבר עבר ולקי, ונ"ל דתלי' ברברבת', עיין במל"מ פ' ג' מזכי' הלכה ויו, במתנה ע"מ שלא ימכור ומכר אי המתנה בטילה כיון שעשה מעשה המכירה או לא שתלי' בפלוגתת תוס' ור"ן ורמב"ן בגיטין ר"פ המגרש במתנה ע"מ שלא תנשאי לפלוני עיי"ש, והמורם מדבריו דלתוס' שם משמעות לשונו שלא יהי' קיום לדבר זה שהתנה עליו, וכיון שע"י תנאי נתבטל הגם שעשה פעולת המעשה משו"ה לא נתבטל הגט והמתנה, ולרמב"ן ודעימי' כיון שהתנה שלא תנשא ולא ימכר רצונו שבעשי' המעשה יתבטל הענין עיי"ש, ולזה י"ל לשיטת הרמב"ן בנשבע שלא לגרש או שלא למכור מיד כשעושה מעשה גירושין ומכירה עבר על שבועתו גם כשנימא דלא מהני, מ"מ כבר עבר ממילא מה לנו לומר דלא מהני דאין מרויחים באיסור שבועה כמ"ש, אבל לשיטת תוס' בגיטין אי אמרינן דלא מהני ממילא לא עבר על שבועתו כיון דאין במשמעות לשונו רק שלא יגרש גירושין המועילים, ולא ימכור מכירה קיימת כנ"ל

ולפמ"ש בכוונת תוס' תמורה, צ"ל דתוס' תמורה חולק על תוס' גיטין, ואין זה מן הקושי' דנמצא כן כ"פ בש"ס גם יש לחלק בין הענינים כמובן

ומצאנו מקום להגה"מ דחולק על תוס' הנ"ל י"ל דס"ל כשיטת תוס' גיטין ולא עבר שבועתו כלל כשנימא דלא מהני, ולכן אמרינן דלא מהני לתקן מה שעיוות, וכנ' מש"ג פ' משילין בתר דחולק על הגה"מ סיים ויתירו לו שבועתו או יבטל הקנין כדי שלא יעבור על שבועתו, נר' דס"ל דאם נתבטל המעשה, דאמרי' א"ע ל"מ א"צ להתיר לו שבועתו כיון דל"מ וממילא לא עבר כנ"ל, אלא לפי שבארנו דש"ג ס"ל דאם נימא דל"מ לא עבר על שבועתו וס"ל ג"כ כתוס' תמור' דל"א בבדה מלבו דל"מ, וצרי' להבין כיון דס"ל אם ל"מ לא עבר על שבועתו שוב הי' לנו לומר דל"מ, וע"כ דש"ג ל"ל בטעמ' דתוס' כמ"ש, ובש"ג אנו אין לנו אלא כמ"ש בח"ס משום דקיל ועיי"ש

ועל פי מה דכתיבנ' בטעמ' של הגה"מ דס"ל דלכן אמרינ' דל"מ דאם ל"מ לא עבר על שבועתו כלל דמשמעות לשונו שלא תהי' הדבר הזה, נתיישב מה דהקשה על הגה"מ איך אפשר לחלק על תוס' הלא מוכח כתוס' מכח קושי' שהקשה יאמר א"ב בנשבע ועיי' סמ"ע, ולמ"ש יש לומר דבכה"ג גם אביי מודה דא"ע ל"מ, עיי' בט"א ר"ה כ"ח דלמ"ד מצות ליהנות נתנו הטעם דלא יצא דאי נימ' לא יצא, לא נהנה ולא עשה איסור, וכ' אפי' אביי מודה בכה"ג דאמרינ' ל"מ, דע"כ לא פליג אביי אלא בלא יחליפנו ולא יגאל, וכדומ' שעשה מעשה בפועל נגד התורה לכן לקי ומהני, כיון דסוף כ"ס עבר, אבל התוקע באיסו' הנאה הרי המעשה ליכ' עבירה, רק מפני שנהנה ואם לא יצא לא נהנה מודה אביי דאמרינן ל"מ כדי שלא יעבור וגוף הסבר' בטעמא דלא יצא אמורה בראשונים. והט"א הוסיף להסביר לאביי ועיין. ואומר לפ"ז בנשבע שלא לעשות לפמ"ש דלא עבר רק כשיהי' קיום למה שעושה ואם לא מהני לא עשה איסור כלל במה שעשה שאינו נאסר רק מחמת השבועה שכוונתו הי' שלא יהי' כה"ג, גם אביי מודה דלא מהני כדי שלא יעבור, והא"ש דל"א ש"ס א"ב בנשבע ועיי'

ונבוא לבאר שיטתו של הרא"ש בתשובה כלל ז' סי' ד' שכ' דכל דאפשר לבטלו או ע"י התרת חכם בכה"ג ל"א א"ע ל"מ, ולא גילה לנו טעמו ונימוקו לחלק בין אית לי' היתר או לא, ובח"ס כ' משום דקיל משום דאיתא בשאלה, ולולי דבריו הקדושים, הי' נ"ל להסבר ע"פ סברת הט"ז כל שאין המעשה בעצמו איסור רק מצד אחר בא האיסור כמו בשבת או בנשבע ל"א ל"מ, ונ"ל דהר"אש ס"ל דגם בשבועה ראוי' לומר א"ע ל"מ דסוף כ"ס עכשיו שנשבע שלא יעשה דבר זה כשעושהו עובר על מימרא דרחמנא והמעשה הוא נגד רצונו ית"ש, ורצונו שיתבטל המעשה כדי שלא יעבור זה על שבועתו, ואם כי המעשה בעצמו לולי השבועה אינו מתועב, מ"מ עכשיו שנשבע, המעשה עצמו מתועב והו' נגד רצונו, כי א"א שלא יעבור רק בביטול המעשה, ולכן כ' הרא"ש כיון שאפשר לבטלו ולשאול עליו, וכיון שיש מקום לבטל איסור השבועה בלי ביטול המעשה, שוב לא תלי' העבירה בביטול המעשה בביטול השבועה שאפשר ע"י שאלה גם אם לא נשאל ל"א א"ע ל"מ כיון שאין מעשה עצמו נגד רצונו ית"ש, אלא השבועה שאפשר לבטלו ממק"א בלי ביטול המעשה. כנ"ל בכוונת הרא"ש נכון וישר והבן

וצריך אני להוסיף דברים לבאר דברי הרא"ש דכ' אבל התקנה שאפשר לשנותה ולבטלה וגם אפשר לבטל החרם, ועוד חכם עוקר נדר מעיקרא, וכשיתירו החרם כאלו לא הי' מעולם וכו' עכ"ל. והנה מה שיכולים לבטל לעצמם בלי התרת חכם הוא מכאן ולהבא דווקא כמבואר בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ו, א"כ לא יתכנו דברינו במה דאפשר לבטל להבא לא יועיל להפקיע האיסור למפרע, ונ"ל דהרא"ש מחדא ועוד קאמר שיכולים לבטל לעצמם וגם אפשר ע"י שאלה דעוקר הנדר מעיקרו, וכיון שאפש' לבטלו ע"י חכם מעיקר' דמהני למפרע כמ"ש הרא"ש מפורש ועיי' ש"ך רכ"ח סעי"ק צ"ו ל"א א"ע ל"מ כנ"ל ולפ"ז במי שנשבע ע"ד רבים או נדרי' וחרמים שהטילו הקהל ע"ד רבי באופן המבואר מש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ה אמרינ' א"ע ל"מ, כיון דאין לו שאלה, וא"א לאפקועי איסו' רק ע"י דאמרי' דל"מ

והיתה לבאר הגם דרא"ש בתשוב' דמיית' מל"מ הל' זכי' ס"ל במתנה ע"מ שלא למכור כוונתו שלא יעשה מעשה מכירה וא"כ הכי נמי בשבועה גם דל"מ מעשיו עבר על שבועתו כדכתיבנ' לעיל, נר' לי דווקא במתנה עם חבירו ומתנה שלא ימכור מפרשים כוונתו שלא יעשה מעשה מכירה, ורצונו לבטל מתנתו בכ"ד, ויש קפידא בדבר שיהי' צרי' להוציא בדיינא ודינ' ממי שמכר לו ע"פ הדין דל"מ, אבל בנשבע על דבר שלא לעשותו או ציבור שמטילים חרם וכדומה על העובר תקנתם, ס"ל לרא"ש דאין במשמעות השבועה רק שלא יהי' קיום לדבר ולא על המעשה ועוד י"ל דבשבועה שנשבע לעצמו ע"ד רבים מסתמא כוונתו שלא יהי' איסו' השבועה רק אם המעשה קיים והוא ליצרו נשבע שלא יהי' יוכל לעשות דבר זה, ואם יעבור אמרי' דא"ע ל"מ המעשה וממילא לא עשה איסור, ופעל בשבועתו שא"א לו לעשות מעשה זה שיהי' לו קיום וניצול מאיסו' ונתקיים מחשבתו שמשו' הכי נשבע ועיי', וכן ציבור שהטילו חרם רצונם שלא ילכד איש ברשתות החרם, ובלבד שלא תקום ולא תהי' הדבר הזה, וע"י ל"מ מה שעשו וגם איסור' לא עשה ויש להאריך עוד והקצרתי

ועל פי דברים האלו מצאנו מקום יישוב לסתי' הרמ"א ע"פ דיוקו של אבא מאוה"ג זצ"ל, דביו"ד כ' רמ"א כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ובח"מ כ' סתם נשבע שלא למכור, ואני מוסיף לדייק בלשו' רמ"א ביו"ד שכ' נשבע שלא לעשות דבר כגון שלא למכור חפץ פלו', צ"ל מאי כגון דכ' הלא כמה ענינים איכ' שאפש' שנשבע שלא לעשותו, נר' לעין כבא לו' דווקא בנשבע על חפץ פלו' א"ע ל"מ בח"פ אחר שעבר א"א לשאול עליו כמ"ש בח"ס באורך, ולדברינו חילוק רב יש בין א"ל שאלה אחר שעבר, לדלית לי' שאלה לפמ"ש הא דל"א א"ע ל"מ בשבוע דאין חפץ ל"ד שיתבטל המעשה, דהרי אפשר שינצל מן האיסור ע"י שאלה ולא תלי' דווקא בביטול המעשה כיון דאפשר למתשל אחר שעבר וכ"ז בנשבע סתם, אבל בנשבע על חפץ פלו' דא"א למתשל אח"כ, וא"א להצילו מן השבועה רק ע"י ביטול מעשה בהא אמרי' א"ע לא מהני, ומיושב סתירת הרמ"א על דרך סלול וברור בעה"י

וזאת תורת העולה מדברינ' לדינא היא העולה לפי פסקו של המחבר, ורמ"א בח"מ סי' ר"ח, וביו"ד סי' ר"ל דבנשבע על דבר וה"ה חרמי ציבור כל דאית' בשאלה אחר שעבר ל"א א"ע ל"מ, וכל דלית' בשאלה אפי' אית' בשאלה רק אחר שעבר לית' בשאלה כגון בחפץ פלו' וכדומ' א"ע ל"מ, וממיל' דלא עבר על שבועתו למפרע, אבל אסור לו למכור שנית חפץ פלו' ממילא יוכל לשאול מעתה על שבועתו כיון דאית' לשבועה עליו, וכיון דמכירה ראשונה נתבטל אסור לו למכור מחדש, ואם ימכור לא יועיל מהני השאלה כדי שיהא יוכל למכור ומכירה קיים ועיי' היטב

ויש לי עוד הרהורי דברי' בענין זה ולאפס מפנאי א"א לי להאריך יותר, רק דבר א' אומר בקיצור, דעלה במחשבה לפני בחרמי ציבור וכדומה יש עוד סבר' דל"א א"ע ל"מ, לפמ"ש הרא"ש בתשוב' כלל ה' סי' ד' שאין הקהל מתכוונים לחרם ולשבועה רק מנדים ומחרימין למי שיעבור על גזרתם כחרם של עכן ועזרא, ואפילו הזכירו לשון שבועה, ולכן מתירים ומבטלים בעצמם בלי ג' וחכם, ועיי' ש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ה, ולזה י"ל דכיון דהאיסור ושבועה אינו על המעשה עצמו כנשבע על הדבר שלא לעשותו, אלא אחר שעבר על גזרתם הוא מוחרם ומנודה ול"ש בזה דמעשה