כתב סופר יורה דעה מט

דאין איסור במכירה לנכרי רק מדרבנן ואפשר יש לסמוך מדרבנן עמ"ש הג"ב בשיעור הרוחב

עוד יש לצדר להקל לפמ"ש מע"כ תלמידי נ"י לפי דברי הנכרי היה זמן מועט משעה שהבריח הזאב ובוודאי לא דרס כי אם המועט בזמן קצר כזה וכ"כ במהרמ"ל ובח"ס דבזמן מועט כזה ל"ח שדרס כ"כ ומיעוט שדרס מעורב ברוב וליכא רק איסור דרבנן דאמרו דבע"ח לא בטילים ומ"ש תלמידי דאיכא ס"ס לא נ"ל, וגם להקל ולומר בדרבנן ל"ח לשמא ימכור עיין נב"י תנינא חי"ד סי' קפ"ו והוא בעצמו מביא מ"ש הטור דאוסר למכור ביצת נבילה דרבנן והתימ' דלא מביא מש"ע יו"ד סימן ק"יב סעיף י"א בפת של נכרי דחיישינן שמא יחזור וימכרנה לישראל ומה שתמ' הנב"י על הטו' דמנ"ל דהחמיר' בדרבנן נ"ל דיש לו ראיה מש"ס ע"ז גבי יי"נ שנפל ע"ג חיטין וכ' הריטב"א שם דאיירי בסתם יינם דביין נסך הא אסור בהנאה והרי מוכח משם דאפי' בדרבנן אסור למכור לנכרי וצ"ל הא דמקשה בפשיטות מבריית' דבגד שאבד בו כלאים דמשמע ליה דברייתא סתמא קתני אפילו בכלאים דרבנן ולפי הטעם שכ' המנ"י ומק"ח דהוה כמבטל איסו' לכתחילה פשיטא דגם בדרבנן אסור כמו שאין מבטלין איסו' דרבנן לכתחילה ולכן בנדון שלנו אין להתיר למכור לנכרי משום שכבר נתבטל מדאורייתא

אבל יש למצוא קולא ע"י שנתערב ובטל מדאורייתא להשהותם יב"ח ולברר הספק דליכא רק משום חשש תקלה כבש"ס פרק אלו טריפות בשרקפא ס"ד ויש לעיין אם גם באיסו' דרבנן חיישינן לתקלה ולפום ריהטא היה נ"ל ראיה דרמב"ם ס"ל ל"ח לתקלה בדרבנן והוא ממ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות יו"ט הלכ' י"ט שכ' שאין מטבילין ביו"ט מפני חשש תקלה ובוולד הטומאה ל"ח לתקלה ועיין הה"מ שם משום דאינו רק בדרבנן ל"ח לתקלה כולי האי הרי מבואר דל"ח לתקלה מדרבנן אמנם יש לי ראי' דרשב"א ס"ל אפילו בדרבנן חיישינן והוא מן מה שכ' הרשב"א בתשובה תקע"ה דיישון יב"ח ל"מ רק בכלי יי"נ וכ' דאין ראיה מוחלטת מפיננ' דר"א דלא שיה' יב"ח י"ל משום חשש שמא ישתמש תוך יב"ח הרי דס"ל דגם בדרבנן חיישינן דהא נטלפ"ג הוא וגם דם שבשלו ומלחו הוא מדרבנן ומ"מ כתב דס"ל דר"א חייש לתקלה וי"ל דהרשב"א לשיטתו אזיל דהקשה על הרמב"ם הלכ' י"ט שכ' דבוולד הטומאה ל"ח לתקלה משום דדרבנן הוא ובש"ס מתרץ משום דכהנים זריזים הם והה"מ כ' דרמב"ם הוכיח דלר' ביבי יש תי' אחר משום בדרבנן ל"ח שמא ישהה וא"ש רשב"א לשיטתו דס"ל משום כהנים זריזים הם גם לר' ביבי אית' לא מוכח משם דמדרבנן לא חיישינן לתקלה וא"ש

וראיתי בח"ס סימן נ"ז דמביא בשם השואל ב' ראיות א' מדפסקינ' בסימן ס"ט דאסור להשהות בשר ג"י בלא מליחה כדי לצלות דחיישינן לתקלה דלמא יבשל והא דם שבשלו אינו אלא מדרבנן וחיישינן לתקלה ראיה זו נ"ל דחויה מעיקר' התם שאני כיון דמותר לו לצלות ואינו נזהר ממנו כלל חשש קרוב לבוא שיאכלנו ע"י בישול כמו כל בשר אי בעי אוכל צלי אי בעי אוכל מבושל אבל באיסור שאסור לו לגמרי עד שיתברר לו ע"י שיהוי מנ"ל דחששו כ"כ אפילו בדרבנן וראיה שני' ממותר שמן שבנ"ח שבטוש"ע סימן תרע"ז דחיישינן לתקלה נ"ל דיש לדחות ג"כ דבשמן וכיוצא בו מידי דאוכל ומשקה דבקל לו לאכול ולשתות בלי טורח כלל חיישינן טפי שיבוא לידי תקלה וכחילוק זה כ' תוס' ריש ביצה לענין חשש שמא יעלה ויתלוש וכסבר' זו מצינו לענין חשש תקלה גופי' בש"ס פסחים כ"ב עד דאתא לבית' מדכר

אלא ממ"ש הרמב"ם דבוולד הטומאה ל"ח כיון דדרבנן הוא והא שימש בכלי קל הוא שיכשל בו כמו שמן שא"צ תיקון והכנה וכ"ש דהא משמש בו חולין ודומה להא דסימן ס"ט ומ"מ ס"ל לרמב"ם דל"ח ולכן נ"ל דמן הרמב"ם ע"פ ש"ס דביצה אין ראיה כלל דל"ח בדרבנן לתקלה די"ל התם צריכי' לחוש לב' דברים שמא ישהה ואם ישהה שמא יבוא לידי תקלה כולי האי ל"ח בדרבנן אבל אם רוצה להשהות חיישינן גם בדרבנן לתקלה והה"נ בכל איסורים דרבנן אסור להשהות באפשר וי"ל דל"ח ג"כ לתקלה לחוד רק היכ' דבקל יבוא לידי תקלה כמו בסי' ס"ט ובשמן של נ"ח וגם מתשובת הרשב"א שהבאנו אין ראיה דחיישינן בדרבנן רק בשימוש כלי דיש לחוש דא"צ טורח והכנה אבל במקום אחר דלא דמי לזה כגון בנדון שלנו דצריך תחילה שחיטה והכנה דרבה אין קרוב כ"כ חשש תקלה אדהכי אפשר דמדכר דכר אפשר בדרבנן לא חששו כ"כ

ויש לי ראיה מהימנ' בדרבנן חששו לתקלה והיינו כל שנתערב ומדאורייתא בטל ברובא ומדרבנן לא בטל חוששין לתקלה והוא מן מה שהעלתי יישוב עצומה שנתקשה בה מהר"מ שיף חולין נ"ג ופלתי סימן נ"ז במתנ' זבחים ר"פ התעורבת בטריפ' שנתערב ירעו עד שיסתאבו ולר"ש ולר"ל דמוקי בספק טריפה למה ירעו עד שיסתאבו ישהינהו יב"ח ויתברר הספק ולמה ירעו כ"כ עד שיסתאבו ופלתי דחק מאוד ביישוב קושי' זו ואני הכינותי בעניי יישוב ע"פ סוגי' ש"ס יומא ס"ו ע"א דמקשה אי תקלה דהקרבה כל הרעיות נמי ומשני הנך דלאו להקרבה לא טריד בהו הנך דבת הקרבה טריד בהו פי' רש"י לא טריד בהו אינו מהרהר ומסיח דעתו אבל אלו שבני הקרבה אחר שנה מהרהר בהו ולא מסיח דעת עיי"ש ועפ"ז אומר אני בספק טריפה שנתערב אם נתיר להשהות יב"ח איכא חשש תקלה כיון דלא מסיח דעת מהקרבה כי יש תקוה שיתברר ספקו ויהי' ראוי' להקרבה חיישינן לתקלה תוך יב"ח לכן גזרו אומר ירעו עד שיסתאבו ואח"כ יופדה לחולי' וכיון שאין תקוה עוד שיהי' ראוי' להקרבה גם אחר יב"ח מסיח דעת לגמרי מן הקרבה וליכ' למיחש לתקלת הקרב' תוך יב"ח וליכא למיחש לתקלה שישחוט ויאכל ממנו קודם שיסתאב כיון שיש לו תקוה אחר שיסתאב ויפול בו מום דהא קדשי' בדילי' מיניה ול"ח לתקלה שישכח ששל קדשי' הם ויאכל בלא מום ובלא פדי' ואין לחוש רק לתקלה דיקריב ממנו לקרבן וכיון דאפס תקוה שיהי' ראוי' להקרבה ליכא למיחש כלל ומיושב קושי' הנ"ל ע"ד אמת וצדק לפע"ד

ומינה ראיה דחששו כה"ג לתקלה הגם שנתערב ואין בו רק מדרבנן דלא בטל והה"נ בנדון שלנו וכיוצא בו ואפשר י"ל דווקא באיסו' שנתערב ורבנן אמרו דל"ב חמו' איסורו דחששו לתקלה כמו אם היה ספק טריפה בפני עצמו דאסור להשהות משום תקלה אסו' גם בתערוב', אבל באיסו' עלמ' דעצמו מדרבנן לא חששו לתקלה כל שאינו דומה לתשמיש כלי ומותר שמן של נ"ח, ולשהות בשר ג"י דחשש תקלה קרוב הוא עכ"פ בנדון כשלנו מוכח דחששו לתקלה ועיין

וכ"ז כתבנו להתלמד ממנו במק"א, אבל בנדון שלנו בלא"ה אין להקל ולשהות משום דבדרבנן ל"ח לתקלה כיון דאנחנו לא נדע כי היה זמן מיעוט משרדף הזאב כדי לשער דלא דרס הרוב בזמן מיעוט כזה ואמיר' הנכרי לא מעלה לנו להקל, ואפי' מאמין לו בלבו להחמיר הוא דמהני אבל לא להקל, ומ"ש מע"כ תלמידי י"נ נ"י דיש רגלים להאמינו מחזקה דלא מעל בשמירתו, ועוד דיש לנכרי ג"כ צאן בעדר זה בוודאי היה זריז לצאת לשמוע מה קול הצאן הזה באזניו, ע"ז לא נ"ל לסמוך, אולי ישן היה ואנוס הוא ועוד אולי דמיונו כוזב לו דזמן קצר היה שהיה ישן בנתיי', ועוד הוא אומ' כי היה זריז לצאת לשבח עצמו כי הוא עומד על משמרתו ורועה נאמן הוא לבעליו לכן אין לנו להקל כלל ע"פ דבריו

ולהיות כי ההפסד מרובה מאד שמתי עצות בנפשי ויגעתי ומצאתי לפתוח פתח להתיר ואמינא מלת' חדת' אשר לא שערום בעלי תשובו' שקדמוני, והוא ע"פ ש"ס יומא הנ"ל דמחלק בין שאסור לו לגמרי ואין לו תקוה שיהי' מותר לו לדבר זה ל"ח לתקלה ובין שיש לו תקוה דחיישינן לתקלה עפ"ז יש לנו להתיר ע"ד זה לאסו' עליו שלא יאכל מעדר זה עולמי' גם אחר יב"ח וגם שלא למכו' מהם לישראל אחר יב"ח, ולא שרי לי' למכו' אחר יב"ח אלא לנכרי, שוב אין לחוש לתקלה תוך יב"ח שמא יאכל ממנו דהא מסיח דעת ממנו לעולם דלא לשתרי לי', והה"נ דל"ח שמא ימכ' לישראל אחר תוך יב"ח דהא מסיח דעתו ממכיר' לישראל לעולם מה תאמר שמא ישכח וימכו' תוך יב"ח לנכרי, ושמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל תוך יב"ח כולי האי ל"ח לתקלה, שמא ימכרנה ושמא יחזו' הנכרי וימכרנו לישראל, דאם ימכרנה לנכרי ליכ' איסור רק מדרבנן כמ"ש, ומשום איסו' דרבנן לחוד אפשר ל"ח לתקלה כלל, ואנחנו הבאנו ראיה היכ' דאמרו דאינו בטל חששו לתקלה, אבל אינו ראיה באיסור עצמו דרבנן, וה"נ איסו' מכיר' לנכרי דרבנן, אפשר דל"ח לתקלה שמא ימכו' לנכרי ויעבור באיסו' דרבנן, ועוד הרי הבאנו לעיל דהרמב"ם הלכו' י"ט ס"ל דבוולד הטומאה ל"ח שמא ישהה, וכתבנו הגם דבשימוש כלי חשש קרוב הוא מ"מ ל"ח לשני דברים שמא ישהה ושמא ישתמש הה"נ כאן ל"ח לב' דברים שמא ישכח וימכו' לנכרי תוך יב"ח ושמא יחזו' וימכו' לישראל, וכ"ש הוא דכאן לא קרוב החשש שמא ישכח וימכור כמו בכלי שמא ישתמש ועוד כיון דאין מתירי' לו אלא למכור לנכרי זכור הוא ועיין ביצה סוגי' דטבילת כלים, כיון שאין מתירין לו אלא ע"י דלי זכור הוא

ולא תקשי עלינו מש"ס חולין בסרקפה דס"ד דלא נתן שמואל עצה זו דלשהנהו עד יב"ח, ומשום חשש תקלה לא נתיר לו אח"כ רק למכור לנכרי כהנ"ל, כמה תשובו' בדבר, חדא, עוף מעופף גרע שמא ימצאנו אחר דלא ידע מכ"ז, משא"כ בבהמה, ועוד י"ל דלא רצה להטריח כ"כ לשהות והדר לזבוני בזול לנכרי כמ"ש רש"י משו"ה לא ציוה לבודקם דטורח הוא נראה דלא היה הפ"מ ואינו כדאי להטריח, ועוד למעיין בסגנון וסדור קושי' ש"ס דמקשה תחילה למה לא שהה דקל יותר מלמוכרם והדר מקשה