כתב סופר יורה דעה מד

בלא לה"ג והיינו נשבר כמ"ש רש"י ומוכח ממתני' דנשבר טריפה ולפרש כעולא לא ניחא לי' כמ"ש רש"י דדחוק לי' לפרש למטה היינו למטה מעצם השוק, ולפירושו מוכח דנשבר טריפה, ממתני' דחוק ומוקי אנפשי' נחתך לאו דוקא, אבל לל"ב קשה מנ"ל לרב דנשבר טריפה ולדחוקי במתני' נחתך לאו דוקא וגם זה דוחק לפרש נשבר דסיפא לאו בכל עצמות כמ"ש תו"ח מכ"ז הוכיח רש"י דעיקר כל"ק ורב ס"ל למעלה מצה"ג ועיין פלתי כנ"ל נכון

והנה הרשב"א בשם הר"י מביא ראי' כל"ק מלקמן בגידין שסופן להקשות דאין אלו בעצם הקולי' וע"כ כל"ק, ור"ן חיזק הראי' דמשום מצות פירש א"א לומר דהא אמר ר' פפא דאוריית' ואת אמרת למאי ניחוש וע"כ משום טריפות הבהמה קאי, וצל"ע הא רב פפא הוא דאמר ל"ב לרב ואיך אמר לרבא דאוריי' וכו' הא לדידי' בעצם השוק ליכא רק מצות פירש ואם לפי גרסת הרשב"א ור"ן רב פפי אמר ל"ב לרב ולקמן רב פפא ורש"י דגרס ר' פפא אמר ל"ב לרב אפשר גרס לקמן ר' פפי, אלא לפי הגירסא שלפנינו בשניי' רב פפא וצ"ע

ולגירסא שלפנינו אנו אין לנו ליישב רק לפרש הא דאמר ר"פ אליבא דרב כדמפרש היש"ש דס"ל ג"כ כל"ק רק דמפרש דארכובה שכנגדו ניכר דלא תיקשי קושי' עולא והא ניטלו צה"ג קתני וש"ך כתב דפירושו דחוק, ולפי גירסא שלפנינו בשניהם רב פפא פירושו מוכרח ועיי'

והנה ראיה זו של רבינו יונה קשי' לרי"ף ורמב"ם דפוסקים כל"ב להקל, ונ"ל דס"ל דבהא פליגי רבא ור"פ דרבא אמר התורה חסה וצ"ל הא דאוריית' כדהשיב ר"פ ועיין ת"ח לקמן שם, ונ"ל דרבא ס"ל בשוק ליכא רק מצות פירוש, אבל ר"פ ס"ל דיש טריפות שם, והשיב לו דאוריית' ואת אמרת למאי ניחוש, ופסק רי"ף ורמב"ם כרבא דהוא בתרא כנ"ל ונ"ל מזה עצמו הביאו ראיה כל"ב דרבא ס"ל הכי כנ"ל ועיין

אלא לרמב"ם לשיטתו לית' לזה דהא בפ"ה מה' מ"א ובהה"מ הלכה י"א מבואר דס"ל מצות פירוש דאורייתא הוא כמ"ש וספיקו להחמיר כי כן א"א לומר דרבא ס"ל כלישנא בתרא ולכן אמר התורה חסה דמ"מ דאוריי' הוא, דגם אבר המדולדל דאוריית' ונהי דקושי' ליכא על הרמב"ם מדאמר ר"פ דאוריית' דהא גם אבר המדולדל דאוריית', מ"מ גם ראיה ליכא דקיי"ל כל"ב וכרבא דעדיין מי ניח' הא דאמר התורה חסה אבל יתרנו דברינו בשיטתו של הרי"ף דאית לי' ראיה מרבא

ונ"ל ראיה לרי"ף ורמב"ם דעיקר כלשנא בתרא מלשון מתני', וכן שניטל צה"ג, צ"ל מאי וכן ולל"ב ניחא דלא נימא דיש תקנה דיחתוך למעלה מצה"ג כשיטת רמב"ן קמ"ל וכן שניטלו צה"ג כמו נחתך עצם למעלה ליכא תקנה כן צה"ג וזה א"ש לל"ב והבן

והלום ראיתי בפלתי סימן נ"ה שכתב דאית לי' לרמב"ם ראיה דאבר מדולדל דאוריי' לפי שיטתו כל"ב, ואיך אמר ר"פ דאוריי' וע"כ דאבר מדולדל דאוריית', ולכאורה אין זו ראיה דלמא ר"פ ס"ל כל"ק, ויש לקיים ראיה זו לפי גירסא שלפנינו דרב פפא אמר ל"ב לרב וגם לקמן ר"פ אמר דאוריית' ולגירס' זו א"ש ראי' זו כמובן

אלא דלמעיין פ"ח מה' שחיטה כ' נשבר עצם מארכובה ולמעלה טריפה כשאין עור או בשר חופים, ושוב כתב דגידי' הרכים אינן כבשר ודין אבר המדולדל כשנשבר למטה מהארכובה כ' בהלכות מ"א ובה' שחיטה לא כתב רק ממקום שנטרפה הבהמה והוא עצם הקולי' לשיטת הרמב"ם וצ"ע איך כתב דגידים הרכים אינן כבשר הא שם ליכא גידים הרכים לפי עדות רבינו יונה שברשב"א ור"ן, ומהתימ' שלא הרגיש אדם בזה וצריך לי עיון גדול

ומוכרחים אנו ע"כ דס"ל לרמב"ם דיש עוף דיש לו גידים בעצם הקולי' ג"כ, ובאמת הפלתי סי' נ"ה תמה מנ"ל לר"י דליכא עוף בעולם דאית לי' גידים בקולי', ומרמב"ם מוכח דהכי ס"ל ומפרש הא דרבא ור"פ בעצם השלישי, ואזד' לי' ראי' הפלתי דאבר המדולדל דאוריי' כמובן ועיי'

הכ"ד דודך טרוד מאוד חותם בברכה אוה"נ, פ"ב ד' פ' וארא תרכ"ח לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כז

ה' ישפות שלומו, לאיש צדיק הולך בתומו, ה"ה ידידי וחביבי הרב המאוה"ג מעוז ומגדול חרוץ ובקי המפורסם לתהלה כש"ה מה"ו ישראל דייטש ני' אבדק"ק בייטהען במדינת פרייסען יע"א

נעימות ימינו מעשה ידי אצבעותיו הצהירו לנגד עיני, ונפשו היפה איותה לשמוע מה עמדי ומה העלתה מצודתי בדין ס"ס בדאפשר לברורי אי צריך לברורי, אשר כבר הלכו בו נמושות, ולעשות רצון כבודו חפצתי, והנני באתי במגלת ספר, אשר חנני הי"ת בזה

הנה מקור דין זה נפתח בפסקי מהר"י פיס' מ"ז דמביא ראיה מר"ת בספק דרוסה שנתערב דמותר מטעם ס"ס ול"צ לברר, וגם ר"י החולק עליו לאו משום דאיכא לברורי אתי עלה אלא משום דלא הוה ס"ס ש"מ דס"ל לתרווייהו דל"צ לברר, וצ"ל ראיה זו דאולי ס"ל לר"ת כשיטת תוס' דס"ד בבהמה אין לה תקנה, משום בדיקת סימני' דא"א קודם ולאח"ש וא"א לברורי, ומשו"ה סמך על ס"ס, ומצאתי ראיתי שהתעורר בזה הפלתי סי' ק"י, ונדחק עיין בו, שדבריו לא אוכל להבינם, ולדידי נראה פשוט מדסתם הר"ת ולא כ' דעכ"פ צריך לבדוק כל דאפשר לבדוק חוץ ממקום סימני', ש"מ דא"צ בדיקה כלל, דכל דאיכא ס"ס א"צ לברר, אלא דלפ"ז ליכא ראיה דהר"י מודה לו בזה מדלא חולק עליו רק משום ס"א בגופו וכו' ליכא ס"ס, אבל אילו היה ס"ס הוה מודה לדינו דמותר ע"י ס"ס ול"צ לברר, ולפמ"ש ליכ' ראיה דאפשר דס"ל דצריך לברר, ומ"מ איכא נפקות' במה דחידש דאין זה ס"ס, דבסימנין דליכא בדיקה הוי סומכין על ס"ס, ולכן הוצרך לחלוק עליו דאין זה ס"ס כלל, אלא דמ"מ נהי דאין ראי' דר"י מודה לו גם ראיה אין לו דחולק על ר"ת ומר"ת מוכח דס"ל דלא בעי לברורי כלל ועיי'

והנה הרשב"א בחידושיו לחולין נ"ג ומביאו הש"ך בסי' ק"י ס"ל דבס"ס צריך לברר ע"י בדיקה, ולפ"ז דין זה מחלוקת הראשונים הוא, ועיין נב"י קמא חלק יו"ד סי' נ"ז שהעלה טעמ' דרשב"א משום דאיתחזק איסו' מחיים איסור אמ"ה ואינו זבוח, ור"ת ס"ל דאין זה חזקת איסור דלא נתחזק רק באינו זבוח, והיה נעלם ממנו במח"כ דברי הרשב"א יבמות ל"א שכ' דמחזיקי' מאיסור לאיסור דאמ"ה, משום דסופו למות לולי דאיתעבד מעשה שחיטה וכל שיש ספק בשחיטה מחזיקים באיסורו, משא"כ בהא דיבמות שם עיי"ש בדבריו כי הם קלורי' לעיני' בענין זה, לפ"ז פשיטא דלא ס"ל לרשב"א דמחזיקי' מאיסו' אמ"ה ואי' א"ז לאי' טריפה

והלפע"ד להשוות השיטות, די"ל דגם ר"ת ס"ל דבכ"מ דאפשר לברר בס"ס מבררינן, אלא בדרוסה דווקא דע"כ לנו לסמוך על ס"ס במקום סימני' דא"א לברורי, לכן גם בכל חלל סמכינן על הס"ס כיון שסכ"ס צריכי' לסמוך על הס"ס, אבל בכ"מ שאפשר לברר בלי שצריכים לסמוך על ס"ס מודה ר"ת, והרשב"א י"ל דס"ל כרש"י דדרוסה י"ל בדיקה בסימני' בבהמה, ולכן ס"ל דצריך לברר, ולפ"ז בס"ד בעוף גם לר"ת צריך לברר בס"ס, ונ"ל בעוף כיון דלכתחילה צריך לשחוט ב' סימני', אלא בס"ד ובנקובה במקום הפסד הוא בדיעבד עיין ש"ך סי ל"ג, אבל בס"ס דמותר מדינ' רק כל דאפשר לברורי צריכין לברר, וכיון דלכתחילה מצותו בב' סימנים לא אפשר לברורי הוא דלא גרוע מטרחא והפסד דל"צ לברר, וממילא ל"צ לברר בכל חללו כמ"ש

ובזה מיושב קושי' הנוב"י על הרשב"א דהא ס"ס עכ"פ כרוב, והא לא בדקינן י"ח טריפות וסמכינן על הרוב, ולפמ"ש לק"מ דכיון דע"כ לנו לסמוך על הרוב דלמא במקום נקב קשחיט סמכינן גם בשאר טריפות על הרוב משא"כ בדרוסה ועיין

שוב ראיתי דדברים אלו מפוקפקי' דכיון דטעמ' דכל דאפשר לברר צריך לברר שמא ימצאו איסורו לעיני' ומה לנו לסמוך על הס"ס, כל דאפשר לעמוד על בוריו, כי כן גם אם בסימני' א"א לברר, מ"מ יש לנו לעשות כל טצדקי לבדוק בחללו כ"מ שאפשר, אולי שם ימצא נדרס, וגם בסימני' עצמם, דא"א לברר היטב היינו לקולא קודם שחיטה, שמא מחמת אדמימות הוושט אין ניכר, ולאח"ש דלמא במקום דרוסה קשחיט ואין ניכר ומ"מ וודאי לא ס"ל לתוס' דא"א להסיר בשום אופן, אלא שאין בדיקתו ברור אולי אין ניכר, ומ"מ להחמיר צריכי' אנו לבדוק בסימנים, שמא יהיה ניכר ונראה לעין איסורא

ולכן היותר נ"ל בטעמא דר"ת דל"צ לברר עפמ"ש הפר"ח או"ח סי' תל"ז בחד תי' דבדיקות י"ח טריפות טרחא הוא ול"צ לברר בדאיכא טורח, ונ"ל דבדיקת דרוסה בפנים בכל שכנגד החלל וודאי טרחא מרובה היא לבדוק בעין יפה, וקשה בדיקתו ומשו"ה ס"ל לריב"ם ורא"ה דבוודאי נדרס ל"ס על הבדיקה, ומשו"ה ס"ל לר"ת במקום ס"ס א"צ לברר, ורשב"א י"ל ס"ל כיון דלבדוק בחוץ נגד חללו אין טורח דבקל ניכר בחוץ, אלא גם אם ניכר בחוץ מ"מ לא מיטרף עד דנבדק בפנים כמבואר, ואם ניכר בחוץ ס"ל לרשב"א, קרוב שנכנס לפנים ג"כ, והרי הש"ך סימן נ"ז ס"ל דאסור בנראה בחוץ ולא בפנים, דקרוב לשרוף לפנים ורשב"א ור"פ דלא ס"ל הכי מ"מ מודים דקרוב לוודאי ואינו שקול, וכן מוכח מרשב"א חולין שחקר בתערובת ס"ד אם יש לההי' מכח ס"ס שמא אין זה ושמא לא דרס לחללו, ולא כ' שמא לא שלט הדרוסה