כתב סופר יורה דעה מג

כבשר ולל"ק ג"כ דבבריית' קתני עור ובשר דלמא עור מצטרף לבשר, כ"ש וק"וח באבר המדולדל דאין לנו להחמיר כ"כ וצל"ע

והנה המחבר כ' גידין שסופן להקשות אין מצילים ורמ"א הגיה וכל גידין סופן להקשות ב"י, ובב"י ובכ"מ הוציא זה מדכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות שחיטה גידים הרכים אינן כבשר ולא התנה שסופן להקשות כתב ב"י ב' תירוצים דסמך הרמב"ם עצמו באין סופן להקשות פשיטא שהם כבשר ועוד כתב אפשר ס"ל להרמב"ם דכל גידים סופן להקשות, והא דאמר ר"י גידים שסופן להקשות לאו ביודעים שסופן להקשות אלא רבות' קאמר הגם שסופן להקשות, ובש"ע נראה דנקט עיקר כתי' הראשון ברמב"ם הגם שהוא דוחק קצת ברמב"ם, מ"מ עדיפ' ליה מתי' ב' שצריך לדחוקי בלישנא דר"י שסופן להקשות, לאו באלו שסופן להקשות אלא רבות' קאמר, או אפשר כיון דלא לשתמט חד מראשוני' שיאמר חידוש זה בכל גידים סופן להקשות נראה דלא ס"ל כן, ויש לנו להשוות שיטת הרמב"ם לכל ראשונים, ולתי' רמ"א הגם אם הרמב"ם כן ס"ל מ"מ יחידאה הוא בדבר זה, ורמ"א הגיה להחמיר כתירוץ ב' של ב"י שנראה לו עיקר ברמב"ם

ונ"ל באבר המדולדל יש להקל בגידין שא"י שסופן להקשות דבאמת צ"ע מנ"ל לרמב"ם לומר כל גידים סופן להקשות ולדחוק נפשי' בלישנא דר"י דאמר גידים שסופן להקשות, משמע לאו כל גידים סופן להקשות כשתחי' עוד, ונ"ל לעשות לו סמוכין מדאמר רבא ועוד התורה חסה וכו' ור"פ השיב דאוריית' וא"א למאי ניחוש שנתקשה בת"ח וכבר כתבנו מזה לעיל, ועדיין לא נתבאר היטיב טעמ' דרבא וטעמ' דר"פ ובמאי פליגי, ונ"ל דמעשה שבא לפני רבא גידים הרכים שא"י שסופן להקשות, ואמר חדא ר"י אמר גידים שסופן להקשות ה"ה כבשר ועוד אפילו הדבר בספק אם הם כבשר מ"מ יש להקל בזה מכח ס"ס שמא כר"י, ושמא אין אלו סופן להקשות ולהחמיר בס"ס כמו דמחמיר ר"י בס"ס בזבחים ר"פ התערוב' התורה חסה וע"ז השיב ר"פ ר"ל הא הלכת' בוודאי כר"ל ולא נשאר תו רק ספק א' בדאוריי' בוודאי לנו להחמיר בכל הגידים כנ"ל ביאור יפה בסוגי', ומזה עצמו נפקא לי' לרמב"ם דכל הגידים עכ"פ בספק נינהו שמא סופן להקשות ולכן סתם גידי' הרכים אינן כבשר ובהלכו' מ"א פ"ה באבר המדולדל סמך עצמו בדין זה על מה שכתב בה' שחיטה, ועיין לח"מ בהל' מ"א שסמך בזה על מ"ש בה' שחיטה ולרמב"ם דמצות פירוש דאוריי' בכל גידים צריך להחמיר מספק

לפ"ז לפי דנקטינן כשיטת כל הראשונים חוץ הרמב"ם דמצות פירוש דרבנן גם אם ננקוט תי' שני של ב"י ברמב"ם מ"מ הרמב"ם עצמו לא ס"ל דכל הגידים בכלל רק בדאוריי', ולדידי' הכל דאורייתא, אבל לדידן באבר המדולדל דרבנן למה לנו להחמיר מספיקא, וכיון דמחבר בלא"ה נקט לעיקר תירוץ קמא נלפע"ד להקל באבר המדולדל בשאר גידים כנ"ל נכון לדינא

המורם מדברינו אלו לדינא, דיש להקל באבר המדולדל בתרתי, א) בגידים שסופן להקשו' יש להקל דמשלימי' בבהמה ומצרפים בעוף, ב) בשאר הגידים יש להקל בלא בשר כלל דמגני ומצלי לחוד, והשם יצילנו משגיאות

עוד רגע אחת אשיחה וירווח לנו שיטתו של הרמב"ם שהזכרנו לעיל דפסק כל"ק דעור לחוד מציל וראשונים תמהו עליו, ולא מצאו אנשי חיל ליישבו, ויגעתי ומצאתי בעז"ה, דהנה בת"ח כתב דהא דאמר ר"י אנן עור או בשר תנינן לאו דבבריי' הכי קתני דא"ה מאי קמ"ל ר"י, וצ"ל א"כ קשה עדיין לימא עור מצטרף לבשר מנ"ל לפרש או בשר, וצ"ל דהיה מקובל כן, עוד דקדקתי דאמר ר"י עור ה"ה כבשר, הול"ל עור או בשר כדמתני לי' בבריית' ונ"ל דלכאורה ממתני' נראה דחולק על הברייתא, דקתני אם רוב בשר קיים ולא נקט או עור והא ר"י ס"ל הלכה כסתם מתני' וצ"ל דמתני' חדא נקט בשר וה"ה עור לחוד דשניהם שווים וליכא רבות' בזה יותר מבזה, וזה שאמר ר"י עור ה"ה כבשר דליכא חילוק בסברא ולא פליגי מתני' ובריית' והשת' א"ש דהשיב דאנן עור או בשר תנינן והיינו בבריית' כן הוא, וקמ"ל דלא נימא דמתני' דנקט בשר לחוד דפליג על הברייתא אלא עור ה"ה כבשר ומתני' חדא נקט בשר וה"ה עור, וכן יש לדייק דשניהם שווין דקתני בברייתא עור או בשר ואי עור רבותא יותר הול"ל בשר או עור זו וצ"ל זו וע"כ דאין בזה רבות' יותר מזה כנ"ל

אלא לל"ב דאמר עור ובשר מצטרפין, וע"כ עור גרוע מבשר, דבשר לבד מגין ואין עור לבד מגין אלא מצטרף לבשר, ומתני' דקתני רק רוב בשר קיים, ולא קתני דעור מצטרף דבזה אין לומר חדא נקט וה"ה דעור מצטרף דהא עור גריע טובא דהא לחוד ל"מ, וגם דל"ש ע"ז חדא נקט, דהא עור ובשר מצטרפי' חדא הוא, דכל שיש בשר גם עור חזי לצרופי, וע"כ מתני' פליג על הבריית', וצ"ל דהא דפסק ר"י כברייתא דאמוראי נינהו לר"י דל"ל הלכה כסתם משנה, וכיון דל"ק לא צריך לעשות פלוגתא במתני' לברייתא בוודאי יותר מוסבר ל"ק, וגם הא רוב סוגי' ש"ס דר"י ס"ל הלכה כסתם משנה, לכן נקט הרמב"ם כל"ק דמסתבר טפי, כנלפע"ד יישוב נכון בעזרת החונן דעת, הכ"ד אוהב נפשך, חפץ ביקרך, פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק פ' וארא תרכ"ה לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כ"ו

שאול באחת, ועלתה לו שאול כהלכה בשובה ונחת, ה"ה תלמידי כבני בן אחותי הרבני החריף המופלג חרב פיפיות בידו ללחום מלחמות ה' שערה, קולע אל השערה, מלא ברכת ה' כש"ת מוה' שאול עהרענפעלד ני'

אחר דרישת שלומך הטוב, הנני למלאות רצונך ששמעת ושכחת מ"ש בביאור שיטת רש"י וכוונתו בחולין פרק המקשה ע"ו ע"א דכל"ק דרב עבדינן לחומרא דלא חזינן דהדר בי' רב ולקמן פסק הלכת' הכי אפילו בנשבר עצם, וכ"ש בנחתך, וטרחו ראשונים בכוונת רש"י במ"ש ראי' מדפסק הלכת' בנשבר עצם, ואציע דברינו לפניך עם תוספ' מרובה שהוספתי זה זמן זמנים הנה הרא"ש העמיס בכוונת רש"י אם רב ושמואל פליגי בקולי' פשיטא בהא לא הוי מכשר שמואל דאבר שחיות תלויה בו מוטל באשפה וכו', והרא"ש דחה מ"ש עצם עליון מעצם אמצעי כמו דס"ל לשמואל בשני לחלק בין נשבר לנחתך ה"ה בעליון, ולפע"ד נראה עפמ"ש רש"י לקמן בין נשבר לנחתך דהא צה"ג קיימי', נראה דס"ל לרש"י דלאמת טעמ' דשמואל דלא תיקשי וכי אבר שחיתה ממנו וכו' דנחתך העצם לאו משום עצם עצמו שחיות תלוי' בו בעצם אלא משום דנחתכו צה"ג, ורב ס"ל דטריפו' דנחתך משום עצם עצמו ולא משום צה"ג ולכן ס"ל מ"ש נשבר מ"ש נחתך כיון שנשבר כנטול ואסור האבר הבהמה, ושמואל ס"ל נחתך משום צה"ג משא"כ נשבר דצה"ג קיימי' כנ"ל, והשת' אי בעצם עליון פליג ובאמצעי נחתך מותר לכ"ע איך ס"ל לשמואל דעליון משום צה"ג אסור, הא באמצעי מותר דחותכה מכאן ומתה ואיך למעלה יותר רחוק מצה"ג יהי' טריפה משום ניטל צה"ג והדר קשי' לשמואל מ"ש נשבר מ"ש נחתך, וע"כ דבעצם אמצעי פליגי וא"ש כוונת רש"י כדרך שפירשה הרא"ש אבל לא מטעמי' אלא מטעמינו כן אמרתי מאז

וכעת נ"ל לעשות סמוכין לכ"ז, דמובן עפ"ז סוגי' דלקמן שדרו מתם הלכת' כרב, והדר שדרו הלכת' כשמואל הדר שדרו הלכת' כרב, וצ"ל טעמ' דחזרו כ"כ, ועיי' ת"ח שכ' תחילה אמרו כרב דהלכת' כוותי' באיסור', והדר שלחו כשמואל דלרב יש דוחק במתני' דצריך לפרש נשבר עצם אין שחיטתה מטהרתה לאו בכל עצמות כמ"ש רש"י וזה דוחק ולשמואל א"ש במרווח, והדר שדרו כרב דאבר עצמו מטמא וברוב בשר קיים גם הבהמה מותרת, ובאין קיים אין שחיטתה מטהרת קאי על האבר דמטמא, משא"כ הבהמה אסורה ואינה מטמא, וא"ש מתני' בכל האברים ואין דוחק גם לרב אלו דבריו ז"ל, ותחילת דבריו נכונים אבל סוף דבריו דלרב א"ש במרווח לא מצאתי הרווחה בזה לפרש מתני' לצדדי' כשבשר קיים גם הבהמה מותר, ואם אינו קיים האבר מטמא ובהמה אסור', וקאי אין שחיטה מטהרת רק על האבר לחוד, וגם אין הדין שוה בכל העצמות דבתחתון גם הבהמה מותרת, ובעליון הבהמה אסורה ואינה מטמא

ונ"ל לפרש ע"פ דרכו דתחילה חזרו כשמואל משום דלדידי' אתי מתני' במרווח בכל עצמות, אלא לפמ"ש במ"ש רש"י דשמואל מכשיר בנשבר כיון שצה"ג קיימ' דזהו טעמ' דשמואל דלא חש לקולי' יאמרו אבר וכו' ובעצם עליון גם לשמואל אסור, א"כ גם לדידי' לא אתי' מתני' במרווח, דלא קאי על כל עצמות ולכן הדרו שלחו כרב הלכה, כי קשי' להו לשמואל, יאמרו מוטל באשפה וכו' וע"כ דסברת שמואל דאין חיות תלויה רק בצה"ג וממילא נשבר עצם עליון מודה לרב גם לדידי' צריך לדחוקי במתני' כמו לרב הדרי' דהלכת' כרב באיסור' כמו דשלחו מתחילה הלכת' כרב וא"ש ועיי'

וכ"ז כתבתי לפי דס"ל לרא"ש בכוונת רש"י דהוכחתו משמואל דע"כ בעצם אמצעי פליגי אלא דמלשון רש"י דכתב ולקמן פסק הלכת' דנשבר עצם טריפה נראה דהוכחתו מרב עצמו ומהלכת' כוותי' דטריפה דכ"ש נחתך בשוק וצ"ל מנ"ל, והנה הרשב"א מפרש בכוונת רש"י דאי בעצם הקולי' פליגי גם לרב קשה על אמצעי יאמרו אבר שחי ממנו וכו' גם פי' זה מלבד מה שדחה הרשב"א דחי' מעלי' בלא"ה רחוק הוא להעמיס כ"כ בכוונת רש"י, ויותר נ"ל בכוונתו דתוס' הקשו לקמן הא קתני במתני' נחתך ולא נשבר, וכ' דה"ה נשבר ותי' תוס' דוחק מזה הוכיח רש"י דעיקר כל"ק ומכח קושי' עולא הא ניטלו צה"ג קתני הוצרך רב לחדש ארכובה