כתב סופר יורה דעה ג

והנה לדינא אם שחיט' של השוחט באיסו' דאסר על נפשו לשחוט או שאסרוהו הקהל אם מהני או לא לא אתברר לן, דתלי' באשלי רברבי לדעת הסמ"ע דעיקר כפסק הרמ"א ביו"ד ס' ר"ל דבנשבע ועבר על שבועתו אמרי' א"ע ל"מ כן בזה, ולט"ז דעיקר כפסק הש"ע ורמ"א שם שהוא במקומו שחיטתו כשירה ואין חילוק בין נשבע מעצמו או מפי הקהל, ואפי' למגדר מלתא דאיסו' כמ"ש, ולש"ך בח"מ הדבר בספק ונר' דבהמה בחזק' שאינו זבוח עומדת כיון דהספק בשחיטה עצמה כנ"ל

ומתורתו של משה אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס למדנו ד"ח דהעלה ע"פ יישובו סתירת הרמ"א דהעיקר דבדבר שבדה מלבו ל"א א"ע ל"מ כתוס' ורא"ש אלא דבמקח שנעשה באיסור יש עוד סבר' שכ' הגהות מרדכי משום שאיבד זכותו בזה ס"ל לרמ"א ביו"ד דל"מ ודווקא בחפץ פלוני, ובח"מ קאי שאסר ע"ע שלא למכור כלל ולפ"ז בנשבע שלא לשחוט או איסו' שאסרו הקהל א"ע מהני עיי' בו

ואני בנו בעניי, לא זכיתי להבין דבריו הקדושי' במ"ש לחלק דבנשבע שלא למכור חפץ פלוני איבד זכותו שא"א לשאול עליו אחר שעבר משא"כ בנשבע שלא למכור סתם, ולא אבין, הרי כל זמן שלא עבר בידו לשאול, ולא איבד בעצמו זכותו ע"י שנשבע כיון שבידו לשאול ולמה לא יועיל מכירתו, הלא בשעה שנאבד זכותו אחר שעבר על שבועתו בלא"ה מכור הוא לאחר ואין לו עוד בו, ובשעה שמוכר, ברשותו הוא לשאול, והא דמדמה המרדכי נשבע להא דאמרו לא ליזבן, הגם שבידו לשאול ולא איבד זכות' י"ל כיון דתלי' בדעת אחרי' הגם דל"א מי יימר דמזדקק לי' מ"מ לאו בידו הוא ותולה בדעת המתירי' והוא איבד כחו וזכותו ע"י שבועתו כנ"ל, עיי' שבת מ"ו ע"ב ורשב"א יבמו' פ"ח ע"א סד"ה הא דאמרינן, ותוס' גיטי' פ"ד ד"ה הכי בדיד' קיימ' לאגרוש' עיי"ש היטב

ואני בעניי הכינותי יישוב לסתירת הרמ"א על פי דרכו של אבא מאוה"ג זצ"ל, ואני הולך בדרכו ונקיטנא במקצתו ולא מטעמא וקודם שנבוא למטר' כוונתינו נרחיב הדיבור בביאור שט' תוס' ורא"ש בתשובה והגהות מרדכי ושלטי גבורי' פ' משילין

ופתח דברינו יאירו, לפרש כוונת תוס' תמור' במ"ש וז"ל כיון שאין איסור זה כמו לא יוכל לשלחה, אלא שהוא בדה האיס' ל"א ל"מ וטרחו חכמי לב למצוא טעם לחלק בין איסו' תורה לאיסו' שבדה מלבו ומדברי פר"ח בק"א יו"ד סי' א' נראה דהבין דכוונת תוס' כיון שיש לו היתר דאחר שהביא תוס' תמור' כ' וכ"כ הרא"ש בתשוב', כיון שאפשר לבטל לו נר' מדבריו דס"ל דמ"ש תוס' ומ"ש הרא"ש הכל מטעם א', ובאמת אין זה במשמעות לשון תוס' דהול"ל בקיצור כיון דאית לי' היתר וביטול, ולמה תלה משום דבדה מלבו, ובח"ס כ' דכוונת תוס' דאיס' שבא ע"י עצמו קיל, ואין לך בו אלא חידוש', וציין על ש"ס שבועות כ"ד דס"ל לר"ל דאיס' הבא ע"י עצמו קיל מאיס' הבא מאליו, הנה מה דפשיט לאבא זצ"ל דטעמא דר"ל דלא אמרינן כולל באיסו' הבא ע"י עצמו משו' דקיל, כן מוכח מן מה דכ' תוס' שם ד"ה דבדבר שאוסר לכ"ע מודה ר"ל כדמוכח מיש אוכל אכילה אחת וע"כ דטעמא דר"ל משו' דקיל, והיינו באיסו' שאוסר ע"ע אינו דומה לאיסו' תורה שאסור לכ"ע, אבל הקדש וכדומה שאסור לכ"ע כמו איסורי' שאסרה תורה חמור כמוהם, ומ"ש באבני מילואים בתשוב' שבסוף הספר סי' י"ב לחלק בין האיסורי', דבאיסורי תורה גם דאין איסור חל על איסו' מ"מ איסור' אית בי' משא"כ באיסור הבא ע"י עצמו דבריו תמוהים א"כ מאי שנא מוקדשי' דמודה ר"ל וע"כ כמ"ש משום דקיל דאינו אסור לכ"ע, אלא דלפ"ז ל"א שפיר מה דקמ"ל רבא שם בשבועה על שבועה דמהני כולל, דה"א באיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל, לפמ"ש משום דקיל והוי כקל על חמור, בשבועה על שבועה דשניהם שווים איך ס"ד דל"א כולל גם ר"ל מודה בכה"ג לזה אנו צריכי' לדברי הא"מ דוודאי טעמ' דר"ל לאו משו"ה הוא כמ"ש, אבל רבא קמ"ל דס"ד דשבועה על שבועה לא אמרינן כולל כיון דבלאו כולל אין כאן איסו' כלל קמ"ל ורבותא איכא עכ"פ כנ"ל

היוצא לנו כי יפה נסתייע אבא זצ"ל מש"ס דשבועות דאיסור שבא מעצמו קיל מאיסו' שאסר' תורה, הגם דלא קיי"ל כנ"ל בהא דאפי' באיסור הבא ע"י עצמו אית לן כולל כר"י מ"מ בגוף הסבר' דקיל איסור הבא ע"י עצמו לא פליג ר"י וי"ל ה"ט דל"א א"ע ל"מ באיסור הבא על ידי עצמו על עצמו

ובתחלת הרעיון היה נר' לי להעמיס בכוונת תוס' סבר' הט"ז ח"מ סי' ר"ח דשאני שבת ושבועות שאין המכירה בעצמ' האיסור רק דבר אחר גרם האיסור עיי"ש, וי"ל שזה כוונת תוס' שאין איסור זה, כמו לא יוכל לשלחה שהוא עצמו בדה האיסור כלומר דבלא יוכל לשלחה הגירושין האיסור משא"כ בשבועה אין המעשה בעצמו האיסור רק מצד השבועה שהוא אסר ע"ע דן זה, והיה זה פשוט ונכון בעיני בכוונת תוס', אלא דאחר עיון קצת ראיתי דא"א לומר כן דלכאור' קשה למה מקשה תוס' מנשבע שלא לגרש הו"ל להקשות דיאמר א"ב במוכר בשבת כבש"ס ב"ק פ' מרובה, וגם קשה מרבא עצמו בב"ק כמו שהקשה בש"ג ביצה. ואי ס"ל לתוס' דשאני מקח וקנין כש"כ הש"ג דצרי' לומר כן, אלא שלא ידע טעם לחלק, הי' לתוס' להקשות דיאמר א"ב בכותב גט בשבת ויו"ט דלרבא ל"מ דהגט פסול, ועיי' רמב"ם פ"ג מגירושין הל' י"ט, ובמל"מ פ' ח' ממלוה הל' א' וע"כ צריך לומר דתוס' פשיט לי' דמכ"ז לק"מ משום שאפשר לעשות המעשה בהיתר כסבר' סמ"ע וש"ך, אבל משבועות קשי' לתוס' שפיר דלא אפשר בהיתר אחר שנשבע כמ"ש הש"ך, והשתא אם כוונת תוס' דאיסור שבדה מלבו שאני משו' סבר' הטו"ז, וע"כ בקושי' לא אסיק לי', הו"ל להקשות מכל מה שכתבתי ולתרץ כהנ"ל, וע"כ דתוס' ל"ל כטו"ז אלא כש"ך, וא"כ כוונת תוס' בחלוקו כמ"ש ועיי', וכן יותר נ"ל להוכיח דאין הכוונה כמ"ש, מן מש"כ הש"ג בביצה שהקשה מפר' מרובה והניח בצ"ע, ושוב מייתי למש"כ תוס' בתמור', ואי ס"ל בכוונת תוס' כסבר' הט"ז, א"כ מאי קשי' לי' מפר' מרובה וע"כ דאין זה כוונת תוס', והצ"ע דש"ג דאחז בשיטת תוס', ותוס' חידש זה מכח קושי' דל"א א"ב בנשבע שלא לגרש, הרי עדיין קשה יאמר א"ב דכותב גט בשבת, ולתוס' א"ש כמ"ש דס"ל כסבר' הש"ך, אבל ש"ג דקשי' לי' מפ' מרובה ול"ל הך חילוק של הש"ך עדיין קשי' כהנ"ל וצל"ע

ומאז אמרתי להעמיס בכוונת תוס' סבר' מהרי"ט בסי' ס"ט דנחית לחלק דהא דאמר רבא א"ע ל"מ, דוקא אם מתקן ע"י זה שלא יהי' נגד דעת תורה כמו בלא יחלפנו ולא יגאל שאם המעשה בטל תקננו המעוות, אבל במוכר בשבת וכדומה שלא נתקן מה שעשה ע"י שהמעשה בטל וכן במעלה בערכאות בנידון שלו מה שעבר עבר, וא"א להשיב בכה"ג ל"א א"ע ל"מ, ובשעה"מ פ"ג מהלכו' גירושי' מביא סבר' זו ג"כ בשם מהרי"טץ והוא הוסיף לישב מה שמקשי' מהשוחט בשבת דשחיטתו כשירה נימא א"ע ל"מ ולהנ"ל ניחא, דמ"מ תיקון להוציא מידי אמה"ח עיי"ש, ונ"ל לפי הך סבר' דכתב בשבת כתב ע"ג כתב דכת' תוס' גיטי' י"ט ע"א ד"ה דיו, דלר"י דהוי כ' דווקא בכותב גט או ס"ת והשני לשמה מתקן הוא וחייב, ולרא"בי אפי' לרבנן, אבל בלא"ה לא, ונר' לי דכותב גט וס"ת בשבת כה"ג הגט וס"ת פסולין משו' דא"ע ל"מ, דמרויחן האיסור דהא אינו אסור רק משו' דמתקן הוא בכתב שני לגבי הכשר גט וס"ת, ואי נימא דל"מ לא תיקן כלום, ורמב' פ' ג' מהלכו' גירושי' דאינו פוסל גט משום דא"ע ל"מ, משום דגם אי ל"מ, מ"מ עשה מלאכה משא"כ בכה"ג כתב ע"ג כתב כנ"ל, ונר' לי עוד דאינו חייב הגם דאמר רבא דלקי משום דעבר אמימר' דרחמנא, דאמרה תורה שלא יעשה דבר זה, והוא הלך ועשה, הגם דל"מ, מ"מ לקי על המעשה עצמו, אבל במלאכת שבת אטו לא תשחוט כתיב, או לא יכתב, רק שלא יעשה מלאכה ואנו למדין ממלאכת המשכן וכל שמתקן חייב, ואי אמרינ' דא"ע ל"מ לגבי כתיבה ע"ד שכתבנו לאו מתקן הוא ממילא לא עבר על מימרא דרחמנא ואינו חייב כנ"ל והבן. ואם כנים דברינו הרווחנו דא"צ לדוחק שנדחק תוס' בגיטין י"ט שכ' דר"ח אמר בפר' הבונה מתניתי' דלא כר"י דמשמע לי' דמתניתי' אפילו בכותב גט לשמה, ולרא"בי צ"ל דמתניתי' לאו בכל גוונא אייר' עיי"ש והוא דוחק במאי פליגי ר"ח ורא"בי, ולפ"מש יש לומר דרא"בי ג"כ מוקי לי' מתניתי' בכל גוונא, והא דפטור משום דס"ל א"ע ל"מ ור"ח דאמ' מתניתי' דלא כר"י ס"ל א"ע מהני וא"ש כנ"ל ועיי', ולכאו' מוכח מדלא כ' תוס' כמ"ש דל"ל סבר' מהרי"ט, ואינו מוכרח די"ל דסביר' לי' כמהרי"ט אלא דס"ל ג"כ כסבר' הש"ך או הט"ז דשאני שבת דיומא קא גרים, ומ"מ ס"ל לתוס' ג"כ סבר' מהרי"ט דנכונה היא

ולפע"ד להוכיח ע"כ כאחד מן החלוקים של הש"ך או של ט"ז דבסבר' מהרי"ט לא נתישבו כל הקושיו', דקושי' ממתניתי' דחולין בשוחט בשבת לא נתישבה, דלפמ"ש תוס' בשבת קושי' בשם ר"ת דלר"י צרי' שיהי' התיקון מיד, והשחיטה בא מיד שמפרכסת מותר לב"נ ותקנו לב"נ, ולפי דהעלה בת"ח חולי' דבנתנבלה בשחיט' מפרכס' אסור לב"נ דל"ש מי איכא מיד' א"כ לר"י בשוחט בשבת נימא א"ע ל"מ ושחיטתו נבילה ולא תיקן מיד' אף לב"נ, והא בש"ס חולין נסבי' חבריי' למימר הא מני ר"י היא, ודוחק לומר דכל שקל' וטריא אזיל למ"ד אע"מ, וגם לא לשתמט אדם לר"י לדקי"ל א"ע ל"מ דשוחט בשבת שחיטתו נבילה ולפמ"ש גם חיובא ליכא וצ"ע

וע"כ צריכ' אנו לא' מן החלוקי' של הט"ז או של הש"ך, וגם בסבר' מהרי"ט נאחז ולא נרפינה, כי נכונה היא ומלתא בטעמ' לסאת, ויש להעמיס סבר' זו בכוונ' תוס' תמור' דסבר'