כתב סופר יורה דעה לט

ותי' שמא לא היה בכח בריאות כראוי, והלא סוגי' אזלה כמ"ד טריפה חי' ושוב מביא ר"ת דרגיל דמחלק בין אדם לבהמה דאית ל' מזלא שיש טריפות בבהמה שאינו טריפה באדם ואינו מזיק לאדם מכח המזל הוא חזק יותר דלא מטרף ע"י מכה כזו דמטרפה בה בהמה לד' בה"ז וי"ל גם במידי דמטרף בה אדם, ובהמה מתנוונה והולכת כ"י חייה אחר שנטרפה ואדם אית לי' מזלא שיהי' חי בטוב בלי מחלה, אבל למ"ד טריפה אינה חיה בוודאי המזל אינה מציל ממיתה לחיים שיחי' יותר מיב"ח הקצובים וא"ש פסקי תוס' אדם חי יותר מבהמה היינו בהמה מתנוונה והולכת וסופ' מת ממכה זו למ"ד טריפה חי' ואדם חי יותר דמזלא גרים לו שאינו פוחת והולך ע"י מכה זו וממילא חי יותר כנלפע"ד נכון בעזה"י

והנה מ"ש בח"ס ביישוב קושי' תוס' לר"ת מהך דאיוב דכוונת ר"ת דאדם דאית לי' מזלא היינו ע"י תחבושת מזלא גרים דמהני לי' רפואה וכ"כ הפלתי אלא דפלתי ע"ד פלפול כתב דקושי' תוס' ניח' על ר"ת, ודבריו ע"ד פלפול מ"מ נכון הדבר ליישב שיטת ר"ת, וצ"ל הא דמתירין אשה אחר יב"ח בשנטלה מן הארכובה ולמעלה דידוע דמן הארכובה ולמעלה גם לאדם ליכא תחבושת ורפואה דמועיל לו, והיותר נראה לפע"ד עד"ז דס"ל לר"ת דאדם דאית לי' מזלא קרום עולה במקום המכה ובבהמה סוף הקרום לפסוק קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום באדם מהני דמזלא גרם שיתקיים ויחזור לקדמותו, וכ"ז בניקב קרום של מוח דאפשר שיעלה בו קרום וכדומה בנקבים, ומכה יש שאינו טריפה באדם משו"ה ובנקבה המרה ג"כ אפשר שבאדם יעלה בו קרום ומתקיים, ומ"מ מייתי ראיה מאיוב דאמר ישפוך לארץ מרירתי, וכיון דנשפך המרירות טריפה הוא כמו בבהמה, וכבר כתבנו דאין הטריפות מכח נקיבת הקרום של מרה רק משום שנשפך, ואפי' נימ' דגם בנקיב' הקרום יש טריפות אבל באיוב שכבר נשפך מרירותו מה מועיל לו שוב סתימת הקרום, ושפיר מביאים ראיה מאיוב וא"ש ג"כ דמארכובה ולמעלה דלא שייך סתימת קרום וכיוצא בו טריפה באדם בוודאי כנלפע"ד, והוא יישוב נכון בעזרת החונן דעת, אלקים יחנך בני בתבונה ובדעת, וכל מלאכת מחשבת טהורה בתורה, ובהלכה ברורה תצליח ותשכיל בכל דרכיך, עושר וכבוד בשמאלך ואורך ימים בימינך, כעתירת אביך אוה"נ מברכך מרחוק, פ"ב כאור בוקר ליום ה' אדר תרכ"ח לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כג

ישראל אשר בך אתפאר ה' פניו אליו יאר, ה"ה ידידי הרב הגאון המפואר חריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מה"ו ישראל דוד מרגליות ני' אבדק"ק פעזינג יע"א

מכתבו מגלה עפה קבלתי ונפשו היפה איותה לדעת דעתי העניי' א) איך מורים להלכה ולמעשה בבה"כ שניקב עור וחצי ע"י מחט או ע"י חולי דפליגי בי' קמאי כמבואר בש"ך סי' מ"ח ס"ק כ"ב. ב) בהמסס שניקב ולא ניקב לחוץ דהב"ח מחמיר ביותר אפילו ע"י חולי בלא הפסד מרובה ועי"מ אפי' בה"מ ופר"ח מקיל ביותר וע"י מחט אפילו בלא ה"מ וש"ך ממוצע ס"ל ע"י חולי אפי' שלא בה"מ ובע"י מחט בה"מ ונפשו הטהורה איותה לדעת אנן מה נענ' בתריי' להכריע להלכה בין ההרים הגדולים וכמאן נקטינן למעשה, ופר"מ י"נ ני' הרחיב קצת הדיבור וביקש לשמוע דעתי והנני לעשות רצון ידידי ני' ולחוות לו אשר חנני ה' בזה

א) הת"ח בחולין נ' ע"ב ס"ל בפשיטות דלרש"י דבהמסס חיישינן לניקב והבריא ה"ה בבה"כ שניקב עור וחצי דחיישינן להבריא דמ"ש, ומשו"ה הוקשה לו דבבריית' קתני מב' צדדים טריפה משמ' דוקא שניקב לחוץ ומכח זה העלה דעיקר כר"ת וכ' דלפ"ז מ"ש הטור לרש"י בהמסס אפילו לא ניקב נקב מפולש טריפה ה"ה בבה"כ בעור וחצי ואני מצאתי דכוותי' דת"ח ס"ל להמהרמ"ל חולין שם שכ' דלרש"י ס"ל בריית' קמ"ל מב' צדדין טרפה אפילו לא ניקב לחוץ עיי"ש נראה דס"ל בפשיטות כת"ח, ותה"ד סי' קס"ה מכח קושי' זו של ת"ח דלא קתני בברייתא אפי' לא ניקב לחוץ רק עור וחצי טריפה הוכיח דרש"י גם מודה בבה"כ דבעי מפולש וכ' מלת' בטעמ' כיון שעבר עור וחציו ל"ח שיצא לחוץ ג"כ דוקא בהמסס שעורו דק רחוק שלא יצא לחוץ ובש"ך מביא דבריו באורך וכחילוק זה כ' הרא"ש לעיל בישב קוץ בוושט לחלק בין וושט דדק הוא לבה"כ אלא דרא"ש ס"ל גם בהמסס ל"ח להבריא דעב יותר מוושט ולרש"י המסס דומה לוושט אבל בה"כ לא ופשוט דלתה"ד בניקב עור אחד מחמת חולי ובעור א' תחוב בו מחט או קוץ ולא יצא לחוץ חיישינן להבריא שיצא לחוץ כיון שלא נכנס רק בחצי עור

ועשיתי סמוכים לשיטת תה"ד מתוס' חולין וסוכה ל"ד אחר שהביא שיטת ר"ת שקיל וטרי למאי קמ"ל סיפא מב' צדדין טריפה פשיטא, והרגיש מהרש"א ומהרמ"ל בחולין הלא גם לרש"י קשה ולמה הקשה לתוס' רק לר"ת ונדחקו, ומ"ש המהרמ"ל בתי' ב' דלרש"י י"ל דקמ"ל אפי' לא ניקב לחוץ, דבריו תמוהים דוודאי פשטות דבריית' דבעי מב' צדדים לחוץ ואם לפי דעתו צריכים לדחוק בברייתא דלאו דווקא לחוץ אלא שניקבו ב' עורות, ולא נשארה א' שלמה, אבל בוודאי שטיחות לשון הברייתא אינו כן, ואיך נאמר דכל עיקר רבות' דסיפ' דקמ"ל דלא בעי לחוץ שאינו במשמעות, ועיקר הרבותא חסר ואיפכא משמע

לכן נ"ל איפכא מדבריו דקמ"ל סיפא דה"א כמו בהמסס דל"ק בבריי' משום דמצ"א טריפה, וכן בבה"כ בעור וחצי, קמ"ל בבה"כ דווקא מב' צדדין טריפה, והטעם' כמ"ש התה"ד כיון דהלך כ"כ וניקב ל"ח תו שניקב לחוץ ג"כ ועוד י"ל דה"א הטעם בהמסס כמ"ש רש"י בשבת משום דחצי עור אינו מגין, ה"ה בבה"כ שניקב עור וחצי קמ"ל דווקא מב' צדדין ובהמסס הטעם משום דחוששין שמא הבריא משום דעורו דק, אבל בבה"כ ל"ח וא"ש

ובמאי דכתיבנן מצאנו מקום יישוב במה דנתקשה מהרש"א בשבת ל"ו ע"א, דשם הוקשה לתוס' סיפ' למה לי גם לרש"י ובכל דבריו לא עלה בידן ליישב סתירת תוס' חולין וסוכה דלא הקש' רק לר"ת, ובשבת הקשה גם לרש"י, ולדברינו א"ש דבשבת שם מביא תוס' שיט' רש"י כמ"ש רש"י שם מפורש דחצי עור אין יוכל להגין, כי כן ה"ה בבה"כ עור וחצי טריפה, וצריך ע"כ לדחוקי בבריי' מב' צדדין לאו דווקא, והוקשה לתוס' שפיר גם לרש"י מה קמ"ל סיפ' פשיטא, ואי דקמ"ל דבעי ניקבו לחוץ דווקא הא באמת ל"צ לחוץ, ואי דקמ"ל דאפי' אין מפולש טריפה, זה אין במשמעות ל' הברייתא, נהפוך הוא דפשיטות הלשון נראה דבעי דווקא ניקבו שניה' ועיקר הרבות' חסר, ומשום חשש הבריא כ' תוס' בשם ר"י לבסוף שם, אבל בחולין נקט תוס' מיד טעמ' דהבריא לשיט' רש"י במק"א לכן לא קשי' לתוס' לשיט' זו סיפא ל"ל די"ל דקמ"ל דווקא לחוץ טריפה דלא נטע' כת"ח וכמהרמ"ל אלא כתה"ד, ולכן לא הקשה תוס' רק לר"ת, וכן תוס' סוכה דאזיל כמו תוס' בחולין עיי"ש וא"ש כנ"ל נכון

ובדברינו אלו נתיישב לנו מה שהרגשנו עוד שינוי בתוס' דשבת וחולין, דבחולין כדמיית' לשיט' רש"י ומיישב דל"ק ממתני' דקתני ניקב לחוץ, כתב ובריי' בניקב מפנים לחוץ, דמחוץ לפנים בלא"ה אסור, ובתוס' שבת לא כתב מזה כלום כדמיית' לשיט' רש"י ונ"ל דצ"ע מה רצה תוס' בזה כד מיי' לשיט' רש"י, גם לשיט' ר"ת צ"ל כן, ולענין דינא ליכא נפקות' בין רש"י לר"ת בהך דינא וראיתי שהרגיש מהרמ"ל בזה ומיישב בדוחק, ולפע"ד נר' דלכאור' קשי' לרש"י לשיטתו משום דחיישינ' להבריא כמו בוושט ומבואר בוושט חיישינן דאוכלים ומשקים דוחקי' לחוץ, וס"ל לרש"י ה"ה בהמסס אלא דראשונים מחלקים דהמסס שאני דמינח נייח ומי החזירו וזה לא ס"ל לרש"י אלא גם בהמסס חיישינן להאוכלים דחקוהו ושוב חזר לאחורי', ופשוט שכ"ז הוא דווקא מפנים לחוץ, אבל כשתחוב מחוץ לפנים ל"ש חשש זה, וכ"כ האחרונים בסימן ל"ג בוושט ועיי' פמ"ג וש"ך שם, וכי כן עדיין קשה למה שביק הבריי' המסס דמצ"א כשר, ובאופן שניקב מחוץ לפנים, וליישב קושי' זו לרש"י כ' תוס' דבריית' בבה"כ דוק' בניקב מפנים לחוץ, דמחוץ לפנים בלא"ה טריפה, וא"ש דבהמסס ליכא אופן שיהי' מצ"א כשר ממ"נ כמובן, וא"ש

וכ"ז הוא לפי שיטתו של תוס' בשיט' רש"י בחולין משום חשש הבריא, וכן בסוכה הוצרך לד"ז כדי ליישב שיט' רש"י כמ"ש, אבל בשבת דמיית' שיטת' של רש"י שם משום דחצי עור אינו מגין א"כ גם מצד חוץ לפנים איכ' משום חצי עור אינו מגין ולק"מ על רש"י ולא היה צריך לבאר דבריי' דוקא מפנים לחוץ איירי וא"ש ועיי'

והא דלא כתב שם תוס' דבר זה לבסוף אחר שכ' משם רש"י דס"ל בהמסס משום חשש הבריא, דלא תקש' דלא נקט בריי' המסס, וכגון שניק' מחוץ לפנים דל"ח להבריא כמ"ש, דכבר כ' קודם דבריי' קמ"ל רבות' בבה"כ דה"א דאפי' עור א' טריפה וכן סיפ' דה"א אפי' ב' כשרים, ור"י לא משום דיוקו של רש"י מדל"ק המסס אמר הכי, אלא דס"ל די"ל כן מסברה, כיון דלא נזכר רק בה"כ י"ל דבהמסס חיישינן להבריא, וכן משמע מדכ' תוס' שם גם למ"ד דל"ח בוושט להבריא, י"ל במחט חייש, וכ' די"ל הא מוכרחים לומר כן דאל"ה קשה למה שביק בריי' המסס ונראה דר"י לאו משום דשביק בריי' המסס אתי עלה, אלא מדנפשי' ס"ל די"ל כן, ולזה כתב תוס' דאפי' מאן דס"ל דל"ח בוושט להבריא מ"מ י"ל הכא מודה ואינו מוכרח, וא"ש דל"ק מבריית' דלא נקט המסס מחוץ לפני' דנקט בה"כ לרבות' כמ"ש תוס' לר"ת וא"ש הכל ועי':