כתב סופר יורה דעה לז

מגין, וי"ל דוקא בשאין בפנימי ריעות', אבל כשנקוב פנימי שבפנימי ונגד מקום שקיץ תחוב בפנימי שבפנימי נשתנה החיצון למראה לבן דלקות' היא, הגם שחיצון שבפנימי מגין מ"מ תלי' במצוי ששינוי זה של החיצון בא מחמ' שקוץ יצא לחוץ ועלה בו קרום ונתרפא ונשתנה מחמ' חולי ללובן, וזה שכיח דמקום המכה משתנה ללובן, ומשום טיפת דם היה לו בדיקה אם לא משום שנתרפא, אבל אם ניקב פנימי שבפנימי לחוד וליכ' שינוי מראה לובן בעור החיצוני ל"ח לנתרפא, ולפמ"ש הפר"מג, וחולק על התב"ש די"ל דנשתנה במקצתו אודם ללובן וכן להיפוך ליכא שינוי מראה דשכיח י"ל דאיירי המחבר דניקב פנימי לגמרי ומ"מ משום שינוי מראה ללובן במקצתו בחיצון לא היה מזיק דאין בזה לקות' ולא הוי כניקבו שניהם אלא משום דקוץ תחוב בפנימי תולין שינוי מרא' של חיצון בקוץ, דשכיח וחיישינן שנתרפא, אבל בניקב פנימי שבפנימי לבד, לתרפא לחוד ל"ח כנ"ל ועיין

כ) הרמ"א סעי' ד' כ' דניקב זבל"ז כשר דווקא בניכר שע"י חולי בא דאל"ה וושט אין לו בדיקה בחוץ והקשה הש"ך ס"ק כ' משמ' בלאו ה"ט הא חוששין לנתרפא, ומה שתי' דווקא כשאין לו בדיקה חוששין ג"כ לנתרפא אין לו מובן, הרי המחבר כ' טעמא דנתרפא וכ' הש"ך דנ"מ לחשש זה בניקבה רק פנימי שבפנימי' הרי חוששים לנתרפא לחוד, וכבר השיבוהו הפר"ח ופמ"ג, ולפמ"ש בסמוך באות י"ט מיושב קושי' ש"ך דל"ח המחבר לנתרפא רק היכא דאיכא ריעות' בחיצון כגון שנשתנה מאודם ללובן במקצתו, ובלא"ה ל"ח לנתרפא, וא"ש דרמ"א ג"כ הוצרך בסעי' ד' לטעמ' דאין לו בדיקה מבחוץ דלנתרפא לא היינו חוששים כל דליכא ריעות' בחיצוני, וכן בניקב מחוץ לפנים יש בדיקה וא"ש ועיין

ועוד י"ל דעד כאן ל"ח המחבר לנתרפא דווקא בניקב חצי עור הפנימי דרחוק ביותר שלא ינקוב רק חצי עור ולא ינקוב כולו, לכן חיישי' לנתרפ' חיצונה שבפנימית הגם דחשש נתרפ' רחוק, שנתרפ' ואין ניכר, מ"מ שינקוב רק חצי עור א' ל"ש יותר אבל לחוש שמא ניקבה עור חיצוני ונתרפא הגם דכ' תוס' יבמות דשכיח שינקוב גם עור החיצוני' מ"מ לנתרפא ל"ח דל"ש שיתרפא עד שאין ניכר, ולולי דוושט אין לו בדיקה מבחוץ משום חשש נתרפא לא היינו חוששים שניקב גם עור השניה דל"ש כ"כ עד דנימ' ניקב ונתרפא, וא"ש דכ' המחבר חשש נתרפא בניקב עור הפנימי שבפנימי דל"ש כלל שינקוב רק חצי' של עור, וא"ש דרמ"א סעיף ד' בשניקב עור הפנימי לולי דעור חיצוני אין לו בדיקה לנתרפא ל"ח בעור חיצוני, וכן מחוץ לפני' ל"ח לניקב הפנימי ונתרפא, ועיין פמ"ג שכ' דמעור לעור ל"ח כ"כ שנתרפא, ודחק, ומ"ש נכון יותר, ואפשר יש להעמיס כן בכוונת תי' הש"ך

ועיין תב"ש שכ' י"ל דווקא בקוץ תחוב חיישינן לניקב ונתרפא, והא דלא נתרפא חצי' וניקב לפנינו משום דקוץ תחוב בו א"א להתרפאו', אבל באין קוץ תחוב בו אמרינן אי נתרפא האי גם עור ב' נתרפא, אלו דבריו, וזה ג"כ כוונת בנו של הש"ך בנקה"כ, ויש לדחות סברתו במה שנכתוב לקמן אי"ה

ולפע"ד נראה עוד ביישוב הרמ"א מלבד מ"ש לעיל, י"ל עוד עם מ"ש לעיל דחשש נתרפא וודאי רחוק, אלא מאן דחייש לנתרפא ס"ל דכ"כ ל"ש שינקוב רק עור א' עד דביותר אמרינן דניקב לחוץ ונתרפא מלתלות שלא יצא לחוץ דל"ש ביותר כיון דאוכלים ומשקים עוברים שם בוודאי נדחק לחוץ וע"כ שנתרפא, וכ"ז כשאנו יודעים שע"י קוץ ניקב, אבל בספק שמא ע"י חולי הגם דתלינן ביותר ע"י קוץ, ואפי' ס"ס לא הוי או משום מ"ש נקה"כ סי' מ"ט דשכיח שינקוב לחוץ או משום מ"ש פלתי סי' ל"ב דקוצי' שכיח יותר מחולי, או לפמ"ש אני בעניי דתרתי איכא דשכיח שינקוב לחוץ וגם שכיחי קוצי' ביותר, מ"מ היה לנו לומר לתלות בחולי יותר מלומר ע"י קוץ ניקב ונתרפא דנתרפא ולא ניכר ל"ש טובא רק כל שאנו רואים לפנינו קוץ ע"כ צריכים אנו לומר ל"ש דנתרפ' מלומר דלא יצא קוץ לחוץ, אבל כל שאפשר לתלות בחולי, ביותר לנו לומר ע"י חולי מלומר ע"י קוץ ונתרפ' וא"ש הא דרמ"א סעי' ד' בספק ע"י חולי ל"ח לשמא נתרפא לולי דאין לו בדיקה מבחוץ, ומחוץ לפני' ל"ח לנתרפא דתולין ביותר בחולי, והמחבר דחייש לנתרפא בתחוב קוץ לפנינו, שכ"כ תחוב קוץ וכו' כנ"ל, ובזה נתיישב לן מה דנתקשה בתב"ש על תוס' לעיל כ"ח דהוכיח דנקב יש לו בדיקה מבחוץ מדאמר רבה ניקב זבל"ז כשר, וקשה עדיין ניחוש לנתרפא, ולפמ"ש לק"מ דתוס' כ' דדוחק שניכר שע"י חולי בא, ולא שלט החולי בחיצון, הא דדחיק לי' לתוס' לומר כן דס"ל דספק ע"י חולי תולין בקוץ, כשיטת הרמ"א סעיף ד' ודוחק דניכר שוודאי ע"י חולי, וכבר כתבנו מזה לעיל, ולפ"ז א"ש דמשום חשש נתרפא ל"ק כיון דאין ניכר דוודאי ע"י קוץ בא, ויש לתלות בחולי תולין יותר בחולי מלחוש לניקב ע"י קוץ לחוץ ונתרפא ואין בזה דוחק לומר דרבה בהכי איירי דאין ידוע שבא ע"י קוץ רק שניכר וידוע ע"י חולי דווקא זה דוחק לתוס', ומה שכתבתי בשיטתו של רמ"א יוצא מתוס' כ"ח דבספק חוששין לניקב כי תולין יותר בקוץ וליכא ס"ס, וגם כל דלא ידעינן בוודאי ע"י קוץ לחשש נתרפא ל"ח, כנ"ל נכון בעז"הי

וראיתי אחרי רואי בתשובת חוט השני סי' ס"ב שכ' ביישוב הרמ"א ע"י חולי ל"ח לנתרפא והוא כעין פשר דבר, ואולי כוון למ"ש והוא קיצר ולא נתן טעמ' למלת', ואנו הרחבנו הדברים במלת' בטעמ' לשבח בעזה"ית

כא) המחבר סעי' ז' כתב דנקב אין לוושט בדיקה מבחוץ רק מבפני' וחקרו האחרונים הר' חייש לנתרפא ולמה צריך לטעם דאין לו בדיקה בחוץ, עיי' פלתי ותב"ש ונוב"י תנינא סי' ס"ח, וכתבו דנ"מ שניקב בקרוב דא"א דנתרפא, מ"מ אין לו בדיקה דאין לו בדיקה בחוץ ויש שרוצים ליישב רמ"א סעי' ד' ג"כ, ובנו"בי ובפ"מג כ' דבר"מא א"א לומר כן דהא קאי בספק ע"י חולי ואי בידוע שניקב לפנינו ליכא ס' ע"י חולי, ולדעתי גם המחבר לא נכון ליישב בהכי דהא כ' אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים, וקשה תרתי מ"ש אין לו בדיקה אפי' יש לו הא חיישינן לנתרפ' ע"ז י"ל דנ"מ בניקב לפנינו בקרוב דא"א שנתרפא, אלא דמ"ש אלא בפנים קשה דמשמע דבפנים תמיד יש לו בדיקה להקל הא באין ידוע למתי ניקב אין לו בדיקה וזה וודאי דוחק לומר דווקא בניקב לפנינו יש לו בדיק' בפנים דליכ' חשש נתרפא ומ"ש בסעי' ח' בבא ממסמס קועי' א"ש הרי איירי בניקב בקרו' אבל דסעיף ז' לא א"ש

וגם ישובים שישנו על הרמ"א סעי' ד' לא א"ש למחבר מה"ט לתי' תב"ש דבאין קוץ תחוב ל"ח לנתרפא מדלא נתרפא כולו למחבר לא א"ש, דסתם דיש לו בדיקה בפני' אפי' קוץ תחוב, וגם בחצי חייש לנתרפא ג"כ ל"א א"ש למחבר דצ"ל דווקא בניק' חיצון כולו איירי, וגם תי' שלי האחרון בספק ע"י חולי ל"ח לנתרפא לא א"ש מה"ט למחבר חוץ תי' ראשון שלי יש לו מקום למחבר

ולכן נלפע"ד ביישוב המחבר דלנתרפ' פנימ' שבפנימ' לכ"ע ל"ח, ואמינ' מלת' בטעמ' ע"פ ש"ס פא"ט אתן דשלט' בי' זיקא לא הדר' ברי, ריאה דלא שלט' זיק' הדרא ברי, ונ"ל דעור חיצון או חיצון שבפנימי דלא שלט' בי' זיקא חיישינן טפי לנתרפא מפנימי שבפכימי דשואפ' רוח תמיד וכשפותח' פיה רוח ואויר נכנס בתוכו רחוק יותר ויותר שיתרפא ועוד נ"ל דפנימי שבפנימי' דאוכלים ומשקים עוברים שם תמיד רחוק שיעלה בו קרום ויתרפא כיון דאוכלים ומשקים עוברים תדיר משא"כ בחיצון שבפנימי וכ"ש עור החיצוני דיש לחוש יותר, ובזה נדחה מ"ש התב"ש ובנו של ש"ך בנק"הכ ביישוב הרמ"א, דל"ח לנתרפא החיצון מדלא נתרפא הפנימי דאין לדון מחיצון לפנימי דפנימי קשה יותר להתרפאות מעור החיצון כהנ"ל

אבל לדברינו א"ש המחבר דכ' דאין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפני' היינו כשאין ניכר נקב בפנימי שבפנימי שניקב מחוץ לפנים ל"ח לפנימי שבפנימי שנתרפא דבפנימי שבפנימי ל"ח לנתרפא כמ"ש וא"ש ומיושב ג"כ הרמ"א בסעיף ד' לפמ"ש התב"ש דעיקר קושי' ש"ך על הרמ"א דנראה דמחוץ לפנים דיש לו בדיקה ניחוש לנתרפא אבל משום דנקט טעם דאין לו בדיקה מחוץ ל"ק דסגי בהכי והוא העיקר אלא דקשה מן הדיוק אבל מחוץ לפנים יש לו בדיקה ולפ"מש לק"מ דלנתרפא פנימי שבפנימי ל"ח ומבחוץ לפנים מהני בדיקה כנ"ל נכון ועיין

כב) בהעלטו' האווזות שכ' הרמ"א דמקילין ובט"ז למד זכות משום שע"י חולי מכח דוחק הלעטה בא ובנק"הכ דחה כיון דלא בא ע"י חולי מעצמו רק ע"י דוחק חיישינן שמא ניקב לחוץ מה לי ע"י קוץ נ"ל דלפ"מש תוס' דחיישינן לקוץ שניקב לחוץ דשכיח יותר לאיסור דניקב לחוץ דמי כוונו שלא ינקוב רק עור א' כי כן בחולי שבא ע"י הלעטה הגם שיש דברוב הדוחק והלעטה ניקב לחוץ אבל לא רחוק דלא ניקב רק הפנימי ולא מחזיקים ריעות' ומוקמי בחזק' כשרות וגם מ"ש התב"ש לחלוק על הט"ז דבעי דווק' שלא שלט בחיצון כלל דחיישינן שמא ניקב לחוץ ולא ניכר מנ"ל להחמי' כיון דל"ש כ"כ שתשלוט בחוץ כמו קוץ כנ"ל

והנה במלעיטים ע"י דברים שיש בהן קוץ הנוקב ל"ש התיר' של הט"ז ועיין פלתי ויתר אחרונים ועיין תשובת חוט השני סי' ד' דבכל גווני כל שרואין שחיצון שבפנימי לא אינקב דיש לו בדיקה ל"ח לנתרפא וכבר הבאנו לעיל ואנן בארנו מלת' בטעמ' היטב ונראה דאפי' כשמלעיטי' בדברים הנוקבים ל"ח לנתרפא דתולין יותר בחולי מלומר נתרפא ועיין ח"ס חי"ד משו"ה בהוראה זו דניקב קוץ לפנינו חס מלהקל ועיין פרט' דינ' בתשובה פ"מ ח"א ס"א

נשאלתי מגאון א' בנמצא קוץ תחוב בליחות (שליים) בפנימי אי הוא בכלל נמצא תחוב בפנימי שבפנימי והשבתי באורך והעלתי דאין מקום לחוש בכה"ג מג' טעמ' חדא דל"מ ריעות' רק