כתב סופר יורה דעה לו

ולכן נ"ל דספק זה שמא ניקב לאחה"ש אינו שקול דיותר מצוי' שניקב הקוץ בחיי' ע"י אוכלים ומשקים ונענועים שמתנענע תמיד, אבל לאח"מ אין מה שיכנוס וידחוק הקוץ לתוכו, ועוד כיון שאנו אומרים כיון שנדחק וניקב לא שכיח שלא יצא לחוץ דמי כוונו לקוץ עד פה תבוא ואמרי' דניקב לחוץ ואוכלי' ומשקים החזירוהו כ"ז מבואר ומפורש, וכ"ז י"ל אם ניקב קודם שחיטה אבל אחה"ש אם יצא לחוץ מי ומה החזירוהו לקוץ לאחוריו מה תאמר באמת לא יצא לחוץ מעולם זה ל"ש אם היה נדחק עד שניקב אחה"ש היה יוצא לחוץ והיה נראה וקרוב יותר דקודם השחיטה ניקב ויצא לחוץ ואוכלים ומשקים החזירוהו וספק אחר השחיטה אינו שקול כיון דל"ש שלא יצא לחוץ וב' ספיקות אין שקולים מה"ט דל"ש שלא יצא לחוץ וא"ש ועיין

י"ז) אמר עולא ישב לו קוץ בוושט א"ח שמא הבריא, כ' רש"י ב' פירושי' שמא נתרפא ושמא ניקב לחוץ וכדמקשה ש"ס מ"ש מס"ד כ' רש"י והכא א"א למבדק דאין לו בדיקה בחוץ, ורשב"א הקשה על רש"י למה צריך לפרש נתרפא כיון דס"ל שאין לו בדיקה, ועיין תב"ש שהקשה מדנפשי' כן והאריך ליישב, עוד הקשה הרשב"א, מ"ש מריאה דל"ח שמא נתרפ' ולמ"ד נמצאה אתמר אבל ישב חיישינן כ' רש"י שמא ניקב והבריא היינו נתרפא והרגיש במהרמ"ל דסתר פירושו ונקט לעיקר חשש נתרפא, וגם קשה כיון דאין לו בדיקה ל"צ לחשש נתרפא, וטרחתי ויגעתי ומצאתי יישוב לכל הקושיו' הללו בשאומר דס"ל לרש"י בב' תירוצים דחשש שמא ניקב לחוץ חשש קרוב יותר מדרוסה דרחוק שלא ניקב רק הפנימי כיון שנתחב בדוחק וגם אוכלים עוברים שם תדיר, וכ"ז לענין שצריך בדיקה כמו בדרוסה אבל כשבודק ואין נראה נקב מבחוץ לחוש שמא טיפת דם נכנס בנקב עד שנסתם ואינו נראה נהי דשכיח מ"מ ל"ש כ"כ עד שנחוש יותר מס"ד ומאן דלא חייש לס"ד הגם דשכיח לא חייש גם לנסתם הנקב ע"י טיפת דם והרי כמה ראשונים לא חיישו כלל לזה, וס"ל דל"ש כדרוסה, גם לרש"י דחיישינן, אבל לא שכיח יותר מדרוסה, ושכיח כמו דרוס' מוכח לרש"י לשיטתו מהא דלעיל כ"ח דמפרש רש"י לענין חשש נקב וחיישינן שניקב לחוץ מוכח דחשש שמא טיפת דם נכנס בנקב הוא כמו דרוסה, אבל לא מוכח דהוא יותר שכיח מדרוסה וממילא לחוש שמא ניקב לחוץ, וצריך בדיקה שמא ניקב ויהי' ניכר שכיח יותר מאינו ניכר לחוש לטיפת דם נכנס בנקב, וגם עולא לניקב וניכר חייש, ולהך פי' דהבריא ניקב בדיקה צריך אלא דכל דבדקנו לא חוששי' שמא מחמ' טיפת דם אינו ניכר, וזה שכ' רש"י דאין נקב נראה היינו שנבדק ל"ח שאינו ניכר לנו מפני טיפת דם, ולפי' ראשון דלא רצה לפרש הבריא רק נתרפא ג"כ ס"ל אין לו בדיקה מחמת נקב בחוץ, ועולא קמ"ל אין חוששין להבריא נתרפא ל"ס לחוש שמא ניקב אחר הבדיקה ואינה ניכר מפני טיפת דם ל"ח דל"ש כולי האי יותר מדרוסה, וגם לנתרפא ל"ח משום דחשש נתרפא ל"ש יותר מדרוסה וגרוע ול"ש כמו דרוסה, אלא דקמ"ל דאפי' בהצטרפות יחד חשש טיפת דם וחשש נתרפא ל"ח זהו לפי' ראשון, ולפי' ב' של רש"י הבריא ניקב וקמ"ל דל"ח שניקב, דאי כוונתו דל"ח דניקב ונתרפא הול"ל דל"ח שמא ניקב והבריא וכן הקשה בפ"ח, ולכן פי' בפי' שני הבריא ניקב בוודאי בדיקה בעי וכשאין נראה ל"ח לניקב וטיפה נכנס בו או דנתרפא די"ל דגם לשניהם יחד ל"ח, והכל בכלל ל"ח שמא הבריא ניקב כיון שבעינינו רואים לפנינו שאינו ניקב ואין חילוק לדינ' בין ב' פירוש' אלא פירושו דתיבת הבריא דלפי' הב' הבריא ניקב א"ש יותר דל"א ניקב והבריא ול"ק לא ידע לפרש הבריא ניקב, ול"ב מביא ראי' מקרא דברא אותם בחרבותם דמצינו הבריא ניקב ולדינא אין נפקותא לעולא כנ"ל

והא"ש דל"ק כיון שאין לו בדיקה מבחוץ מה יתן ומה יוסיף חשש נתרפא דבלא"ה אין לו בדיקה מבחוץ זה לק"מ דוודאי לדידן דחיישינן לס"ד חיישינן ג"כ לחשש טיפת דם וא"צ לחשש נתרפא אלא לעולא דל"ח להבריא איכ' רבות' אפי' לחשש טיפת דם נכנס בנקב בצירוף חשש נתרפא אינו חושש, דלא נימא דווקא כשאין זמן שיתרפא שראינו קוץ תחוב בו בקרוב לחשש טיפת דם אינו חושש, שרבות' דלעולא אפי' כשיש זמן שיתרפא דאיכ' תרתי ל"ח ולפי' ראשון מפורש לעולא דאפי' איכ' זמן שתתרפא ל"ח, ולפי' ב' אינו מפורש רק דמסתמ' הכי הוא דהרי סתמ' אמר ישב לו קוץ ואפי' תחוב ולא ידענו למתי נתחב וישב בו, ואין נפקות' בין ב' פירושי' רק פי' מלת הבריא כמ"ש ועיי'

והא"ש כדהקשה ש"ס מ"ש מס"ד כ' רש"י וושט אין לו בדיקה מבחוץ ולא הזכיר מפורש נתרפא דקושי' ש"ס דאפי' בלא חשש נתרפא והיכא דלא שייך כגון שנתחב בקרוב, מ"מ קשה דחשש טיפת דם לחוד שכיח כמו דרוסה, וזה מוכח לרש"י מלעיל כ"ח דאת' ממסמס קועי' דלא שייך חשש נתרפא כמ"ש פלתי ותב"ש דבקרוב נעשה, ומ"מ חיישינן לטיפת דם לחוד דשכיח כדרוסה, ומתרץ דס"ל א"ח לס"ד, והיינו בוודאי למאן דחייש לס"ד חייש נמי בהא וכ"ש כשיצטרף עוד חשש נתרפא, אבל עולא ס"ל דא"ח לס"ד הגם דשכיח, לכן ל"ח לשמא הבריא דשכיח כדרוסה ואפי' בצירוף חשש נתרפא דשניהם יחד טיפת דם ונתרפא שכיח יותר מ"מ ל"ח כנ"ל

ונתישב ג"כ הא דכ' רש"י אבל ישב חיישי' שמא ניקב והבריא היינו נתרפא והקשה מהרמ"ל הרי בלא"ה אין בדיקה מבחוץ לרש"י ונ"ל דרש"י הוצרך לפרש מחשש נתרפא אתי' עלה, דצ"ע לכאורה מה לו לשבש ולומר נמצאה איתמר אבל ישב לא הא ש"ס מדמה הא דעולא לס"ד, והרי לפנינו רב דס"ל דא"ח לס"ד גם עולא כוותי' ס"ל ומה לו להכחיש מאן דתנא ישב ולאמר נמצא' אתמר, ומשום קושי' זו כ' רש"י אבל ישב חיישינן לניקב והבריא וזהו דהכריח למ"ד נמצאה אתמר דנהי דרב ס"ל א"ח לס"ד, וה"ה דא"ח דניקב וטיפה נכנס בו דשקיל כשכיח דדרוסה, אבל היכא דיש לחוש עוד לנתרפא בצירוף ב' חששות שכיח יותר מדרוסה, ולא ניח' לי' לומר דעולא מקיל כ"כ אפילו בשכיח כה"ג והא סתמא קאמר ישב לו קוץ אפילו זמן הרבה, וגם סתמא א"א יודעי' למתי נתחב בפנים כיון דשכיח דקוצי' אכלו ויש לחוש לנתרפא, לכן דחק ואמר נמצאה אתמר אבל ישב חיישינן משום נתרפא, ולכן פי' רש"י ניקב והברי' היינו דנתרפא לא לנתרפא לחוד חיישינן אלא לטיפת דם ועוד שנתרפא ג"כ ומסיק דנמצאה ל"צ למימר כל הנהו וכו' וע"כ דעולא אפילו בישב ל"ח ואפילו לב' חששות ל"ח הגם ברב אינו מוכח דל"ח כולי האי עולא לעצמו כן ס"ל, ואפשר דגם רב מודה לי' דאפילו בשכיח כה"ג ל"ח דאוקמ' ארובא דכשירות, וא"ש ג"כ הא דכ' רש"י וטיפת דם אין בפנים, ותוס' הקשה מ"ש לעולא דל"ח להבריא מ"ש טיפת דם, ולמ"ש י"ל דס"ל כשיש טיפת דם לפנינו מודה עולא דחיישינן שמא נסתם הנקב החיצון ע"י טיפת דם דהא לפנינו דם, כנלפע"ד ליישב פירושי רש"י בסוגי' עד"נ בעזה"י

ומיושב ג"כ קושי' מהרש"א על פי' הבריא נתרפא מ"ש מריאה ולדברינו לק"מ בוודאי לחשש נתרפא לחוד ליכ' מאן דחש דל"ש כמו דרוסה אלא טיפת דם נכנס בתוכו, ומאן דמפרש לעולא ל"ח שמא הבריא נתרפא, היינו אפילו במקום שיש חשש שנתרפא שנתחב זמן הרבה מ"מ ל"ח לנתרפא אפילו לצרפו לחשש דאית' בכ"מ שמא טיפת דם נכנס ורבותא דעולא דל"ח בכל זאת אבל אנן להלכת' דחיישינן בוושט היינו שט"ד נכנס בו, אבל נתרפא לחוד ל"ח, ולק"מ מריא' ועיין

העולה מדברינו בשיטת רש"י דלשני פירושי' לא מבואר דחיישינן לחשש נתרפא לחוד דאולי חשש רחוק הוא ביותר אלא לעולא רבות' הוא דל"ח אפילו בצירוף נתרפא, אבל להלכת' כל דל"ש שמא ט"ד נכנס בו לחשש נתרפא לחוד ל"ח ובניקב חצי עור פנימי דאפשר בבדיק' ל"ח לנתרפא

יח) הרי"ף מפרש הבריא שניקב לחוץ כמו וברא אותם וכו' ודייק הפר"ח דל"ל חשש נתרפא ותב"ש כתב דאין מוכח כיון דבלא"ה אין לו בדיקה מפרש הבריא נקוב עיין בו, ולא נ"ל דאלו ס"ל דחיישי' לנתרפא מה לו לפרש הבריא נקוב לחוץ, דפשיט' לשון הבריא היינו רפואה, ואפשר דקשי' לי' דהול"ל ניקב והבריא כמ"ש הפר"ח אלא חשש נתרפא כולל יותר אפילו חצי עור ואפילו מחוץ לפנים הו"ל לרי"ף לפרש נתרפא, מזה נרא' דלא ס"ל חשש נתרפא'

והנה הרמב"ם פ"ג מה 'שחיטה הלכה כ"א כ' נמצא קוץ עומד בוושט ה"ז ספק נבילה שמא קרום עלה בו במקום הנקב ואינו נראה, מפורש כ' דחיישינן לנתרפא ומפרש הבריא כן, וכאיד מדעת רבו דרבו הרי"ף ז"ל שע"פ רוב תפס שיטתו, מדלא הזכיר כלל דאין לו בדיקה מבחוץ לענין נקב ולא כ' רק חשש שמא נתרפא' נראה דס"ל דלולי נתרפאה היה לו בדיקה דל"ח לטיפת דם שנכנס בנקב רק לנתרפא כי כן באופן דא"א לחוש שנתרפא שידענו שנתחב בו בזמן קצר יש לו בדיקה, וזו קולא לרמב"ם ואפשר הא דחייש לרמב"ם נתרפא דווקא בצירוף שטיפת דם נכנס בו אבל לנתרפא לחוד ל"ח דל"ש כמו דרוסה רק בצירוף חשש שטיפת דם נכנס בו כנ"ל, אלא מדסתם הרמב"ם וכ' וושט שקוץ עומד בו וכו' ולא כתב שניקב הפנימי כולו דחיישינן לחיצון משום שקרום עולה בו והיינו בצירוף חשש שנכנס בו טיפת דם ש"מ דס"ל דלנתרפא לחוד חיישינן ואפילו לא ניקב רק חצי עור הפנימי כנ"ל

יט) המחבר סעי' ט' פסק בישב לו קוץ חיישינן שמא ניקב ונתרפא, וכ' הש"ך דצריך לחשש זה, הגם דפסק דוושט אין לו בדיקה מבחוץ דנ"מ בניקב רק חצי' של עור הפנימי ומוכח דס"ל להמחבר דלנתרפא לחוד חיישינן, ולולי דברי הש"ך היה נ"ל די"ל דלנתרפא לחוד ל"ח, והמחבר כ' חשש נתרפא באופן שעור החיצוני יש לה בדיקה, כגון שנגד מקום שתחוב הקוץ נשתנה החיצון ללובן במקצתו דאינו מטרף בי', גם למחבר דשניהם לבנים טריפה, אבל דנשתנה במקצתו בחוץ לא, דהוי כניחב מקצתו ופנימי