כתב סופר יורה דעה ב

תשובת כתב סופר חלק יורה דעה תשובה א שפעת שלומים, משוכן מרומים, לי"נ הרב המאוה"ג הותיק מלא עתיק, ובקי חרוץ בעל פיפיות עומד לתלפיות כש"ת מוה' אהרן פריעד ני' אב"ד דק"ק בוסערמין יע"א יקרתו קבלתי שבוע זו בעידנ' דשאול אני ביותר לתלמידי' בלימוד הלו"ת מלבד טרדות רבות דעדו עלי מכל צד, בכ"ז להיות ענינו נחוץ לשעה למגדר מלתא פניתי מעט כיומא חדא לשום עין עיוני לאשר בקשה נפשו היפה בצירוף ב"ד ואקרו"ט בקהלתו, להסכים ולחוות דעתי בקיומו של הכרוז והתקנה אשר גזרו שלא ישחט אלא מי שהורשה מפר"מ ני' ואסרו איסור על השוחט ועל בשר הנשחט כי בקעה מצאו וגדרו גדר ויש מעוררי' ומפקפקי' על תוקפה של התקנה

הנה להלכה ולמעשה בנדון שלפנינו א"צ לפנים, כי הדבר מפורש לכל באי שערי הוראה, כי יש כח ביד הקהל וכ"ש מרא דאתר' בצירופא לאסור המותר והוא מתשו' הרא"ש כלל ז' סי' א' ונפסק להלכ' בי"ד סי' א' סעי' י"א, אלא שבעל פר"ח לחלק יצא, דאם אסרו על השוחט שלא ישחוט, או גזרו בחרם, אין שחיטתו פסולה בדיעבד מעיקר הדין רק מחשדא וקנס', וכן משמעות דברי הרא"ש בסופו, אבל כשפרשו וגזרו שתהי' השחיטה אסור' אסור לכל לאכול משחיטה זו, וכ"כ בתב"ש סי' ב' בשמ"ח סעי' מ"ב והעתיקו בפרמ"ג סי' א', ולכן בנדון שלפנינו שמפורש אסרו איסו' על השוחט, ועל בשר הנשחט לית דין צריך בשש שהאיסור רובץ על השוחט ועל האוכלים משחיטת העובר ואיסור גמור הוא וכל זה פשוט ומבואר לעין כל רואה

והלום ראיתי כי פר"מ ני' פלפל בחכמה בדין זה אם לא הטילו הקהל איסו' רק על השוחט, אם שחיטתו פסולה או לא, הגם שא"צ למעשה בנידון שלפנינו כמ"ש מ"מ הואיל ואתי' לידן אימא בי' מלתא בטעמ' אשר כתוב לפני בחידושי ואוסיף כעת תוספות מרובה לדינא כיד ה' הטובה עלי בעיון מעט מזעיר

הנה הפר"ח יו"ד בק"א סי' א' הוסיף לבאר דבריו מש"כ שאין השחיט' פסולה בדיעבד רק משום קנס' דמשום כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ אין לאסור דכבר כ' תוס' בתמורה דבאיסו' שבדה מלבו לכ"ע לא אמרי' א"ע ל"מ וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ז' סי' ד' כיון דאפש' לבטלו ל"א ל"מ וכ"פ רמ"א בח"מ סי' ר"ח ודלא כסמ"ע שם ורמ"א ביו"ד סי' ר"ל עכ"ד. והנה הפר"ח נר' לו עיקר כפסקו של רמ"א ח"מ סי' ר"ח וכן דעת ט"ז שם ועיי' ט"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ד, ובחו"ד כ' דיש לתת טעם לאסור השחיטה משום א"ע ל"מ, והראה מקום ביו"ד סי' ר"ל כוונתו לפי הסמ"ע דנר' לו עיקר כרמ"א ביו"ד סי' ר"ל, יש פנים לאסור השחיטה, ולש"ך בח"מ סי' ר"ח נשאר הדבר בספק לדינא א"כ גם הא מלתא בספק עומד וס"ד להחמיר, ובח"ס יו"ד סי' וי"ו דחה דברי החו"ד דהא הרא"ש כלל ז' סעי' ד' ס"ל דא"ע מהני, ולדעתי החו"ד ל"א כן בכוונת הרא"ש בתשוב', אלא דכ' אפשר דמשום א"ע לא מהני נפסל השחיטה להחולקים על תוס' תמור' ותשוב' הרא"ש והוא הגה"מ דפסקו רמ"א ביו"ד סי' ר"ל ועיי' ש"ך יו"ד ס' רכ"ח ס"ק צ"ו לפי ישובו סתירת הרא"ש ס"ל לרא"ש דא"ע ל"מ ובכלל ז' כוונתו שאחר שנשאל והתירו הראשון מהני למפרע מה שעשו קודם שהתירו, ולדבריו א"ש מש"כ הרא"ש שם סי' א' בתחלה שאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל וכו' הגם שלא אסרו רק על השוחט מ"מ ממילא שחיטתו פסולה משו' א"ע ל"מ, אלא מן מה דכ' וכ"ש זה שעבר על החרם דומה למומ' לאותו דבר וראוי לקונסו, משמע דאין שחיטתו פסולה משום דלא מהני מעשה שחיטתו רק משו' דחשוד הוא וראוי לקונסו, ובפר"ח סי' א' תמה דלא סיפ' רישא, עכ"פ נר' דס"ל דמשום א"ע ל"מ לא נפסל ויש לפר' דברי הרא"ש דתחלה כ' דאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל, כוונתו דכיון דאסרו עליו לשחוט ממילא א"ע ל"מ, אבל לא אסור משום דא"ע ל"מ, רק בשוחט במקומו שאסרו הקהל שחיטתו אבל כששוחט אח"כ לאחרים במק"א לא נפסול, ולכן הוסיף וכ"ש זה שעבר על החרם כששוחט במקו' האסור לו דומה למומ' לאותו דבר וראו' לקונסו היינו אפי' מה ששחט לאחרי' ראוי' לאסור, ומוסבר ביותר דדומה לחשוד לאותו דבר, כיון שעובר חרם ושחיטתו נבילה חשוד להאכיל נבילות כנ"ל עפמ"ש הש"ך בכוונת הרא"ש ועיי', אלא דבאמת יישובו של הש"ך סי' רכ"ח רחוק בכוונת הרא"ש, דאם כוונתו דמהני אחר שביטל תקנה ראשונה פשיט' דלא דמי לדרבא כלל ול"צ הרא"ש להאריך לחלק בין אית ליה ביטול או התרת חכם, וגם הש"ך הרגיש בעצמו הא חרמי ציבור לא ניתר למפרע וכ' דצ"ל שהותר ע"י חכם, וכל הרואה יראה כי תחלה כ' הרא"ש כיון דאפשר לבטלם והוסיף עוד דחכם עוקר נדר מעיקרו ובתחלה לאו בהכי מיירי, ולכן העיקר דהרא"ש בכלל ז' ס"ל דכל שיש לו היתר וביטול ל"א א"ע ל"מ וט"ז לא מצא ישוב לסתירת הרא"ש מן מה דכ' בכלל ה' דאם מכרו שלא מדע' ל"מ, והנכון מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סי' ו' בסופ' ודבריו בזה דברי אלקים חיי' המה וש"י

וראיתי לפר"מ ני' קרא תמה על מ"ש בח"ס לדחות דברי החו"ד מן מה דכ' הרא"ש בתשוב' דבחרמי ציבור ל"א א"ע ל"מ דאפשר לבטלה, והראה פר"מ ני' מקום להמבואר בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ח דאם היתה ההסכמה גדר לרבים או סיג לתורה ולדבר מצוה אין יכולי' לבטלו, והרי מבואר בתשוב' הרא"ש שהי' משום גדר וסיג שלא ישחוט כל מי שירצה בלא רשות והנה גם על מש"כ פר"ח בק"א תמיהתו דהא מיית' לתשוב' הרא"ש הנ"ל דל"א א"ע ל"מ אהך דינא, ואני תיובתא לא קחזינא דאין זה מעיקר הדין רק חומרא ועיי' ס' רכ"ח סעי' ט"ו דאין מתירים נדר של דבר איסור, ואם התירו יש אוסרים ויש מתירים ואפי' להאוסרי' בדיעבד אינו רק מחומר' ומדרבנן, ומעיקר הדין מותר להתירו מכ"ש דבדיעבד מותר, ולפמ"ש בח"ס דטעם של הרא"ש כיון דאיתי' בשאלה קילא ולא דמי' לדרבא, וכיון שיש היתר לאיסו' זה מדינא האיסו' בעצמו קיל ועוד אפי' יהי' זה מעיקר הדין ומדאוריית', ויש פנים לומר שהוא דאוריי' לפמ"ש הריב"ש קע"ח שאין לומר כיון שעל דעתם נשבעו שהם יתירו ברצונם אפי' על דבר איסו', שאין דעת הקהל שיתקבצו למשרי איסורא שתהי' ממש בהסכמתם וכ"ש אם נדרו ע"ד המקום שאינו מסכים להיתר בדבר מצוה להתיר האסור ע"כ, ויש להוציא מזה, שאין לו היתר מדאוריי', וכ"ש אם נדרו ע"ד המקו', מ"מ באופן שכבר עבר בוודאי בדעתם בתחלה שיהי' היתר לאיסו' להציל העובר, ועיי' זה סי' רכ"ח סעי' ט"ו ואם יש מכשול בנדר וכו' ועיי' ש"ך שם דיש חולקי' מ"מ בשכבר עבר בוודאי מצוה להתיר כדי להצילו מאיסור, ועוד הרי יכולי' הציבור לשאול ולחזור ולאסור למגדר מלתא להבא, וכיון שיש בידם להתיר תו לא אמרינן דאי עביד לא מהני כן נר' לי פשוט וברור: