כתב סופר יורה דעה רעד

מפורש במתני' דהוינא יכולים לומר טעם אחר ולאוקמי מתני' באופן דליכא סכין רחבה והוצרך זעירא לאשמועינן שפיר, משא"כ מו"מ למאן דסובר דכשר עיקר מצותו בכך וכן משמע מלישנא וסידור של הרמב"ם (בפרק וי"ו מהלכות מעה"ק) דכתב מו"מ ואם רוצה דורס משמע שמו"מ עיקר המצוה וכן אמר ר"י (דף כ' ע"א) זו היא עיקר מצותו ואף קוצץ ויורד וכי כן ליכא למיטעי במתני' דזבחים דטעמא משום דורס ובקוצץ דהא סתם מלק היינו במו"מ דזה העיקר מליקה ושפיר לא רצה לאוקמי בזה אלא מפני שחולד ובסכין שאין רחבה כנ"ל, ולפ"ז י"ל בה"א דמתני' באמת כזעירא ולא אמר רבא אלא דהוי טעי' כך מקשה אמאי לא אמר כר"ה דהוי טעי' מפני שחולד ועל ר"ה תירץ שפיר כיון שעיקר מצוותו במו"מ ליכא למיטעי, כנ"ל לומר

והנה ראיתי אחרי רואי בפלתי שהביא ראיה מוכרחת נגד מה שנוטה דעת החכם צבי דזעירא בלא פסיקת החוט אמר דינו ואי כן מאי אמר ר"ח תנינא הא י"ל דאי ממתני' ה"א דוקא בפסיקת החוט ואשמועינן זעירא בלא פסיקת החוט ג"כ נבלה ומכח זה דחה דעתו לגמרי, ולדעתי העניה נראה די"ל דר"ח מקשה שפיר דהא אי דזעירא בלא פסיקת החוט ע"כ הא דלא קתני במתני' הא דזעירא ע"כ משום דזעירא סובר שמטמא מחיים ונבלה דמטמא מחיים לא קתני, ולכאורה משמע ממתני' דזבחים דקתני סתם ומטמא בגדים דלא מטמא מחיים מדקתני סתם מטמא בגדים וקשה על זעירא ומכח זה הוכיח ר"ח דזעירא באמת לא אמר נבילה מחיים וע"כ הא דלא קתני דינו במתני' משום דאמר בפסיקת חוט הוי נבלה והקשה ר"ח ממ"נ תנינא או דכבר קתני זה במתני' או דמוכח ממתני' שלא כדבריו, ולהלכתא דמתני' דזבחים בלא ר"ב והטעם משום חלדה שפיר י"ל דזעירא סובר כשמואל דמטמא מחיים ובלא פסיקת החוט ג"כ אמר דינו וא"ש דעת החכם צבי

מה שתמה אא"ז מ"ו הג' נ"י על דברי המהר"ם לובלין על דברת תוס' (כ"ח) רבי היא שכתב שם ליישב קושית העולם דחתיכת שדרה ומפרקת אין עושה טרפה במליקה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דכולה חדא נחירה היא א"כ קשה קושית התוס' (דף כ"ו ע"ב ד"ה לא אמרן) דלמ"ד אין שחיטה כו' למאי צריך לרבינא הקרא דנבלה וטרפה ותירץ דלטרפה צריך ולמהר"ם הנ"ל ליכא טרפה ג"כ במליקה, נ"ל פשוט דדבריו בדוקא אמורים על ר"ל בנזיר דאליביה מתרץ הש"ס שם דסובר אין שחיטה וכו' והוא סובר דכולה חדא נחירה היא ובאמת קרא דנבלה וטרפה כר"י אלא עתיד לדורשה אלא שתוס' מקשה מרבינא מאי יענה לתנא דסובר אין שחיטה לעוף מה"ת ותירץ תוס' לרבינא דסובר דאיכא טרפה ופליג על ר"ל דכולי חדא נחירה הוא, ודכירנא דשמעתי פשט זה בדברי מהר"ם מאאמו"ר הג' נ"י כאשר למדתי אצלו מס' חולין זה איזה שנים. מה שתמה א"א מ"ז הג' נ"י על תירוץ תוס' בב"ק (דף ע"ו ע"א ד"ה שחיטה) די"ל דמום הבא מחמת מיתה לא הוי מום לפדות ע"י. ותמה הא למ"ד ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ושחט בחוץ וגמרו בפנים פטור וגם לאידך מ"ד מ"מ בסימן אחד מודה וא"כ מיד כששחט מעט או סימן אחד אין לך מום גדול מזה עכ"ל. לא זכיתי להבין דבריו בזה דהא כוונת תוס' דאין לך מום גדול משחיטה שמתה מכח מום זה וניטל חיותה עם השחיטה, משא"כ אם שוחט מיעוט מהקנה דיוכל לחיות א"כ לא הוי מום ובכל הקנה או אפי' מיעוט מהושט א"כ מתה מכח זה והוי מום דלאחר מיתה דהיינו דהוי נבלה וכניטל חיותה, ולא זכיתי לעמוד על תוכן כוונת אא"ז הג' נ"י בזה וצל"ע. עוד רגע אחת אדבר מה שלא הבנתי היום כאשר עיינתי בתשובת אא"ז הג' נ"י ח"א הנדפסים בסי' קכ"ד שהקשה על פירש"י דלמסקנא מוקמי' כל המתני' בסתם ורישא בשאכל עפר א"כ מאי פשיט הש"ס האיבעי' דשלא אוכל חרצן מדאמר ר"ל במפרש אליבא דרבנן, כיון דמיירי בשלא אוכל סתם שיעורו בכזית מש"כ בחרצן שמפרש דבר האיסור ותירץ דקושיא דהוי לר"ל לאוקמי מתני' ככ"ע ושפירש דברים האסורים ובסתם וכר"ע הא כתבו התוספות בד"ה דמוקי לה וכו' דבמפרש ג"כ לא הוי ככ"ע דמוכח איפכא מדאיירי במפרש וכן נאמר אי מוקי במפרש נבלות וטרפות הא לר"ע ל"צ וקושיא זו כונתי אני לדעתו הרמה ב"ה ובקונטרסי לסוגיא הנ"ל ישבתי ע"ד חידוד ולא אטריח אא"ז מארי בזה עוד

ואסיים בברכת הדיוט יאריך ד' ימיו ושנותיו וינוב בשיבה טובה כה עתירת נכדו הצעיר המשתוקק לתשובתו הרמה. ומשתחוה מרחוק מול הדרתו ומצפה לראותו. הצעיר והק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס נ"י