כתב סופר יורה דעה רעא

החנות משו' מראית עין דמעיקר הדין מותר מזה, חזינן דל"ל סברא זו דיאמרו דשותף בדידי' קטרח וצ"ע

עוד כתב הר"ן שם דאפילו איכא מ"ע, מ"מ הנכרי לא יניח לעשות שלו בשביל ישראל, והריווח ממילא אתיא עיי"ש, ולזה י"ל דווקא נכרי דאי אפשר לנו לכופו להניח מלאכתו, אבל שני שותפים ישראלים כופים המשותף לסגור חנותו בשביל מ"ע דשותפו האבל, אלא גם זה צל"ע למה לכופו לזה שיפסיד בשביל מ"ע דשותפו ולא מצינו שאסרו משום מ"ע אלא לאותו איש עצמו שיחשדוהו, משום והייתם נקיים מד' וישראל אבל לחוב ולהפסיד חבירו בשביל זה לא מצינו, ועיין מו"ק דף י"א ע"ב נהי דתוכל להפסיד שלך, לא תוכל חבירך, ומסיק הוא סבר אדם חשוב שאני ומפרשים הראשונים משום דנקרא על שמו ואיכא פרסום, עיין בב"י סי' ש"פ בשם הראב"ד ורמב"ן מבואר ג"כ דצריך השותף להפסיד שלו בשביל מ"ע דחבירו וצ"ע למה, ונראה לי כיון דמשותפי' הם ואפשר שיקרה אבל לחבירו כמוהו אמדו חכמים דעתי' דשותפו דניחא למשותפים וכל אחד מוותר לחבירו כשיקרהו אבל שיפסיד שלו משום מ"ע כדי שגם הוא יוותר כנגדו כשיקרהו לו אבל ואפילו עומד וצווח דלא בעינא אין שומעין לו, וכה"ג מצינו כמה פעמים לענין סימנים אי סימנים דרבנן תקנו בממון דניחא ל', כי היכי דלהדרינהו נמי לדידי' וכן בגיטין בסוגיא דמעמד שלשתן עיי"ש, וכן כיוצא בו כנ"ל וא"ש הא דירושלמי אלא דעדיין קצת קשה מש"ס מו"ק דמר ברי' דר"א דאדם חשוב הי' ונקרא על שמו וגבי דידי' איכא מ"ע ובחבירו ליכא פרסום ולא שייך דניחא לי' משום כי היכא דאם יקרה אבל בו שיוותר גם הוא דהוא לאו אדם חשוב הוא ולא יהי' מראית עין וחשד עליו בשום פעם וצ"ע, (ואולי יש לומר כיון דהא שלא יביא עצמו לידי חשדא איסור הוא וילפינן מקראי והייתם נקיים וכו' ואומר ומצא חן וכו' בעיני אלקים ואדם כדאיתא במתניתין מס' שקלים וכל ישראל ערבים זה לזה, לכן מחויב שותפו שלא לעשות מו"מ בפרהסיא כדי שלא יעבור חבירו באיסור מ"ע על ידו על ידי מו"מ שלו ושיקיים חבירו חיובו והייתם נקיים)

אלא דבאמת צריך להבין למה יהי' אסור בפרהסיא משום חשדא היכא דידוע מכבר דשני שותפים המה ושניהם שווים בדבר ומ"ש משדה דאמרו אריס לאריסתי' עביד כן יאמרו שותפו בדידי' קטרח וכמ"ש הר"ן תחלה

ועל ירושלמי עצמו ל"ק לי די"ל דס"ל כר' שמעון בן אלעזר בספ"ק דע"ז דל"ל אריסותי' קעביד, ונ"ל דאין טעמו של רשב"א דיאמרו דלאו באריסותי' הוא כיון שרוב או כל באריסותם עובדים מהיכי תיתי יחשדוהו דשלא באריסו' הוא עביד נגד המנהג, אלא דס"ל לרשב"א דלא נראה להרואים דבאריסות מותר לעבוד כיון דחלקו של בעל השדה משביח ויש לו בו ריווח נראה להם כשלוחו, כעין שכתב תוס' בשם ר"מ וכן ס"ל לכמה ראשונים דקבולת אסור משו"ה דלא ידעו לחלק בין קבלן לשכיר יום, ועיין רמב"ם פ"ז מהלכות יו"ט, וכן י"ל בטעמא דרבי שמעון בן אלעזר דס"ל גם באריסות כן ובהא פליג על מתני' ורשב"ג, ולזה י"ל גם בשותפים הגם דידוע דשותפים המה מ"מ יהי' נראה להם דאיסורא קעביד כיון שנוטל ריווח ומיחזי כשלוחו וא"ש הירושלמי או דברייתא היא כרשב"א או דסתמא דירושלמי ס"ל כרשב"א, ועיין תוס' ספ"ק דע"ז ד"ה לאריסותי' דבירושלמי פסק כרשב"א לכל מילי וא"ש

אלא ראשונים ופוסקים דהביאו הא דירושלמי ונקטו להלכתא דקיי"ל דשדה מותר דליכא מראית עין דיאמרו לאריסתי' עביד א"כ בשותפות ג"כ יאמרו שותף בשותפותי' ואדעתא דנפשי' עביד וצע"ג

ואפשר י"ל דס"ל דבשותפות ששניהם עוסקים במלאכתם כל השנה וכשאירע אבל, המשותף עושה לבד נראה להם כשלוחו ולא דמי לאריסות שכל המלאכה עליו לבדו וראו אותו לבדו עושה מלאכה כל השנה גם בשבת ידעו דאריסותי' קא עביד משא"כ בשותפות שמוטל על שניהם לעסוק במו"מ, ועיין ב"י סי' רמ"ה הי' נראה לו תחלה דהרמב"ם חולק על הר"ן וס"ל דלא דמי לאריס' דשדה כיון שבכל ימי השבוע שניהם עושים במלאכתם ואח"כ כ' שיש לפרש כוונת הרמב"ם כשיטת הר"ן, מ"מ אין הסברא פשוטה כ"כ להיתר ויש לחוש לטועים שהרואי' יחשדו אותו ויטעו בדמיונם, והרמ"א או"ח סי' רמ"ה מביא שיטת ר"ן בשם י"א ונראה דפסק כוותי' וכאן שתיק למחבר דבפרהסיא אסור משום מ"ע וצ"ל כמ"ש הר"ן דגם שם איכא מ"ע רק דנכרי יעשה בעל כרחו דישראל וא"ש ומג"א שם כתב דליכא מ"ע דכ"ע ידעו וצ"ע

וראיתי בתשובת שב יעקב חיו"ד סי' ס"ג דברים שלא זכיתי להבין ולא אוכל לעמוד דעת קדשו, מ"ש שם דמדינא אסור שיהי' המשותף עושה וחולקים הריוח דמלאכה לאבל אסור ע"י אחרים ע"כ, תמה אני הר' זה דומה ממש לנכרי וישראל שיש להם עסק בשותפת דפסק רמ"א בש"ע או"ח סי' רמ"ה הנכרי עושה מלאכה בשבת וישראל נוטל חלק הריוח דדמי לאריס והא אריסותי' באבל שרי, וטעם ירושלמי דאוסר בפרהסיא משו' מ"ע כמבואר בראשונים דלכן בתוך ביתו מותר ונותן לו חלק הריוח, ומ"ש ואם אינו נוטל ריוח אסור משום מ"ע, ולכן נהיגי בק"ק פראג שהמשותף מסלק שותפת האבל ע"י נאמני הקהלה שיהי' פרסום, ואני בער לא אבין איך יפורסם ע"י נאמני הקהלה ואפילו על ידי הכרזה אין סומכים דאיכא דשמע בהא כמבואר בש"ס קדושין, כ"ש שאין לסמוך ע"י פרסום דנאמנים ואם יהי' זה פרסום בקל הי' אפשר לפרסם מלתא דקבולת וכדומה ע"ד זה וכיוצא בו, וזה לא שמענו, ולי נראה טעם אחר שכבר כתבנו לעיל דהדבר בעצמותו קשה שיהי' זה מחויב להפסיד בשביל מ"ע וחשדא של חבירו, וכתבתי דאמדינן דעת' דניחא לי' בתחלה השותפות כדי שאם יארע לו אבל שיהי' גם הוא סוגר משום מ"ע וחשדא דילי' שלא יחשדו אותו כל זמן שהשותפים ביחד, אבל כשנתקו קשר השותפות ואין לזה על זה כלום כל ימי אבילות גם אם לא נודע הסילוק לבני אדם ויש עוד משום מראית עין, מ"מ כיון שכבר נסתלקו זה מזה אין לו לחוש על חשדא ומ"ע של חבירו להפסיד שלו בשביל אחר שאין לו עוד חלק ושותפות במסחרו, ועושים כן ע"י נאמני הקהלה שיהי' קיום לדבר וגם יש קצת פרסום וכל למעט מ"ע וחשדא כל האפשר מהיות טוב כו', אבל לאו זה העיקר אלא כמו שכתבתי כנ"ל לקיים מנהגן של ישראל תורה הוא וה' יאיר עינינו

ויעיין תשובת ח"ס יו"ד סי' שכ"ד ע"ד המוכרים בחנות שבשעה שנוטה למות כל זמן שהוא חי שמוכר חנותו וסחורתו לאחד ונראה לי דוודאי אין לחוש משום מראית עין שלא ידעו שמכר כי עכשיו עדיין חי ובהיתר מוכר ואין לו לחוש שיהי' אח"כ ולא מצינו איסור חכמים כה"ג, וגם הקונה ממנו חנותו מותר לו למכור בתוך החנות אח"כ דאין לו לחוש לחשדא דחבירו שאין לו חלק בעסק זה כמ"ש בסמוך אבל למכור בשעת אנינות שהביא בח"ס שם מלבד איסור מקח וממכר באנינות שפלפל בח"ס, נ"ל שיש לעיין אם מותר לו להכניס עצמו בזה כיון שיש מ"ע הגם שהמוכר א"א לו למחות על הקונה שלא למכור בחנות זה משום מ"ע וחשדא דילי' של המוכר אחר שמכרו ואין לו בו כלום, מ"מ הוא המוכר יחוש לנפשי' שלא למכור חנותו כדי שלא יהי' החנות פתוח בימי אנינות ואבילות משום מ"ע דיליה וצ"ע

ויעיין בתשובה מאהבה סי' שמ"א וש"פ דנוהגים בפראג דבשעת אנינות מוחל לשותפו חלק שותפות שלו כדי שיוכל לעסוק שותפו במסחרו עיי"ש, הנה משום מקח וממכר ליכא דהא אינו מוכר רק מוחל לו ומסלק עצמו ולא מצינו איסור מתנה והפקר לאבל ולאונן שלא יתן במתנה או לסלק עצמו משלו, הגם דבשבת אסור מתנה והפקר וסילוק עיין מג"א סי' ש"ז ובסי' ח', מ"מ גבי אבל לא מצינו רק מלאכה ומסחר וכן באונן כנ"ל, אלא שיש לעיין דיש לו לאבל לחוש לעצמו משום מ"ע ומי יחוש חוץ ממנו, ולכן נ"ל דמשותף שאינו אבל יסלק האבל מן השותפות ויאמר שאינו רוצה עוד בו כמ"ש בתשובת שב יעקב שכן עושים והאבל אינו מוחה, ושותף זה אינו צריך לחוש למ"ע וחשדא של חבירו כיון שאין לו בו עוד חלק ועושה בשלו ויעשה ע"י נאמנים לפרסם קצת משום מהיות טוב כמ"ש לעיל

ועכשיו כבר ידוע היתר זה ונתפרסם פה עירנו שמוכרים בשעת הסכנה ונוטה למות וכיון שכבר נתפרסם ותדיר עושים כן, נראה דליכא שוב מ"ע דלא יחשדוהו דשביק היתירא ויעיין פ' השולח גבי פרוזבל דמוציאים ממון על סברא דלא שביק היתירא כל דליכא טורח, גם יש לצדד מטעם שרואים שהקינה מסחרו או הוא הקונה או אחד מבני ביתו עומדים שם וניכר ונראה לכל רואה כי מכר האבל הכל, משא"כ בשותף שעומד בחנות ליכא היכר שחלק עמו השותפות, ולכן דרך זה למכור לאחר עדיף טפי, וכבר נהגו בכך פה קהילתינו המפוארה יע"א, וד' מכל צער ויגון ישמרינו ויצילינו עד ביאת משיח צדקינו אמן, וע"ד הקונטרס הידוע כבר שלחתיו להגאון דווערבוי ני' ולהגאון דנייטרא ני' וגם להדר"ג ני', ואני משתוקק ומצפה שיכבדני הדרת גאונו ני' לבקרני בביתי כאות נפשו הקדושה ואזי נוכל ליעץ על ענין הגדול אשר לפנינו, וה' יתקנינו בעצה טובה למען שמו, ובעה"ח אוהבו הנאמן בכל לבבו מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשא

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קפז שובע שמחות ורב ברכות, להרב המופלג בתורה מורג חרוץ מלא עתיק כש"ת מה"ו שמעון ני' רב בקק"מ יע"א

יקרתו קבלתי והנה מע"כ נ"י דחק השעה כי מלתא דתמי' הוא בעיני המון שלא לנהוג אבילות ולומר קדיש אשר לדעתם בל"ס הוא בעל אשה זו, בדין זה אמינא בקצרה מה שהעלתה מצודתי בעז"ה בעיון מעט מזעיר לשעה קטנה, הנה דבר זה שלא להתאבל