כתב סופר יורה דעה רע

משם אין ראיי' לענין תפלה דיחיד נגרר בתרייהו דלהוי נחשב לילה לגבי יחיד, דשם לענין קבלת שבת כיון שקבלו הציבור שבת ועשאו תוס' שבת אסור ליחיד ג"כ לעשות מלאכה, ולא גרע ממקום שנהגו שלא לעשות, ומה שהראה לעיי' סי' רצ"א הוא מ"ש בס"ק ד' בשם מהרי"ל כשיצאו קהל מבהכ"נ אפילו הוא לא התפלל לא יאכל עד אחר ערבית, ונראה לכאורה דל"ל למהרי"ל חילוק בין אשה לאיש דגם איש נגרר בתר הציבור כדעת הש"ך סי' שע"ה, אבל נ"ל דאין הענינים דומים דשם לאו משום יחיד נגרר בתר ציבורא הוא שיהי' נחשב בין מנחה למעריב לגבי דיחיד, אלא דזיל בתר טעמא שאין לשתות בין מנחה למעריב שאז חוזרין הנשמות לגיהנום, ופשיטא משום יחיד שלא התפלל עדיין מנחה לא יתעכבו הנשמות מלחזור לגיהנום ואין לו ענין ודמיון ליחיד נגרר בתר רבים במלתא דשייך לגבי' כמו לענין נדה ואבילות ואכילת בשר וכדומה, ובאלו אפשר גם המהרי"ל ס"ל כמהרש"ל וב"ח לחלק בין איש לאשה, או דל"ל כלל כדעת המחמירים בנדה בסי' קצ"ו כנ"ל פשוט, ולכל הציונים שעשה המג"א בזה צל"ע

ודע דנלפע"ד יחיד שלא התפלל עדיין מנחה וע"כ שיתפלל מנחה ולא יגרור בתר ציבור בזה, אם גם נימא דאיש נגרר בתר ציבור או עכ"פ לענין נדה אשה דנגררת בתר ציבור, אבל בכה"ג שעדיין לא התפללו מנחה והיא רגילה להתפלל לא נגרר בתר ציבורא להחמיר כיון שע"כ לה להחזיק יום לתפלת מנחה, ועיי' או"ח סי' רס"ג סעי' ט"ו דיחיד ששהה להתפלל מנחה עד שקבלו הקהל שבת לא יתפלל מנחה באותו בהכ"נ, אלא ילך חוץ לבהכ"נ ויתפלל מנחה, הרי גם שהתפללו ערבית ואמרו ברכו, ועיי' מג"א ס"ק כ"ח, מ"מ יתפלל מנחה ואינו נגרר בתר הקהל בזה שלא יתפלל מנחה, דלהקל ל"א דנגרר בתריי' וכיון שצריך להתפלל מנחה ממילא נ"ל דלא יחשוב לו לילה לענין זה משום שהציבור התפללו ולא גרר בתריי' לחומרא ומן מהרי"ל שבמג"א סי' רצ"א אין ראי' דהא כבר כתבנו דשם ענין אחר הוא, ולא משום שנגרר בתר ציבור כנ"ל מסברא ויצא לנו קולא לענין נדה ועדיין צריך תלמוד לדינא וכן הוא במג"א סימן תי"ט

וזאת תורת העולה מדברינו א) לענין אבילות בין איש ובין אשה אין נגררים בתר ציבור, שהתפללו ערבית כדעת ש"ך ולא מטעמי' אלא מטעם שכתבנו דכל מה דשייך בין באיש בין באשה השוו כולם דלא נגררים בתר ציבור ב) ומינה לענין אסור אכילת בשר לפי מנהגינו מר"ח אב ואילך דשייך באיש ואשה שווים כולם ואין נגררים בתר ציבור ג) לענין יא"צ כבר הורה זקן בתשוב' חינוך ב"י דלא תלי' בתפלה כלל, אפילו מתפלל בעצמו מעריב, מונים מיום מיתה ממש, וביארנו טעמא דמלתא ד) והוספנו ואם הי' מיתה וקבורה אחר שהתפלל הוא ערבית כיון שלענין יא"צ חושבי' אלו השעות עד הלילה ליום שלפניו, גם לענין אבילות מונה והולך מיום זה, ולא מיום שלאחריו דלא נהוי כתרתי דסתרי בענין אחד ממש, ה) נ"ל מסברא גב' נדה דמחמירי' אחר שהתפללו הקהל ערבית שתמנה מיום המחרת ואפילו נשים שרגילי' להתפלל זה דווקא כשהתפללה היא כבר מנחה, אבל כשלא התפללה היא מנחה לא כי פשוט הוא דכל יחיד מתפלל מנחה אף שהציבור התפללו ערבית, ממילא נחשב לה ליום שלפניו, ומוני' אותו היום לאחד משבעה נקיים כנ"ל מסברא, וכן הובא במג"א, ולא חדית הוא לנו, ובעייוני בהאי ענינא עלה ספק בלבי לפי דפסק הש"ע סי' שצ"ו סעי' ג' כרא"ש במ"ק והחזיק בעדו בכל כחו הטו"ז שם, דקטן שהגדיל תוך זי"ן א"צ להתאבל שכבר נדחה מתחילתו כשבא חיוב אבילות, יש לי מקום עיון אם בא חיוב אבילות אחר שהתפלל הקטן מנחה וגם ציבור התפללו ונעשה גדול ביום שלאחריו, ובגדול כה"ג מונה מיום שלאחריו, דמחשבי' שעות אלו עד הלילה ללילה להחמיר אם עי"ז נתחייב הקטן להתאבל כיון שמיד בכניסת לילה נעשה גדול ואז הוא בר חיובא, וכיון דשעות אלו נחשבים ללילה גבי גדול גם הוא מתחייב, ועיי' ש"ך ח"מ סי' ל"ה, ובמג"א סי' נ"ג ס"ק מ"ג, ומ"ש מג"א שם לפרש לפי מנהגינו שמתפללים ערבית מבע"י א"י קטן להוציא שעדיין לא הגיע לשנת י"ג עד תחילת הלילה, לכן אין קטן יוכל להוציא, אין ראי' לנדון שלנו דשם להחמיר הוא ולא אמרינן כיון שציבור והוא מתפללים מעריב יהי' נחשב כיום שלאחריו שיוכל להוציא רבים דלקולא לא אמרינן כן, ונראה שזהו חדושו של הרמ"א, דלכאורה פשוט הוא שביום אין יוכל להוציא, ונראה דהרבותא הגם שמתפללים מעריב ל"א שתחשוב לקטן כמו שהגיע לשנת י"ג אבל ספיקתנו להחמיר לענין אבילות אם נחשב ללילה כיון שהגדול מונה אותו להחמיר ליום שלאחריו, וכן בקטן שהתפלל, או נימא דווקא בגדול שמחויב להתאבל מוני' להחמיר מיום שלאחריו, אבל בקטן זה לולי שנחשוב אלו שעות ללילה לא יבוא לידי חיוב אבילות כלל, לא נחמיר עליו לחשוב השעות ללילה, ולמנות חיוב האבילות ללילה, כל כי האי לא מחמירים להעמיס עליו חיוב אבילות וצ"ע לדינא כעת

ומידי דברי אעתיק פה ממ"ש בגליון ש"ע שלי ביו"ד, על שמקשי על הטו"ז שטרח להעמיד שיטתו של הרא"ש הא הטו"ז סי' ש"מ העלה דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות, וא"כ אין נפקותא אם הגדיל תוך זי"ן אם מחויב, והנה הקושי' על הטו"ז אין צריכה בשש כגון היכא דליכא אב, דליכא חיוב על אחרים לחנכו, עיי' מג"א סי' שמ"ג, או בקטנה דליכא חיוב חינוך כמ"ש מג"א שם בכה"ג איכא נפקותא כשיגדל תוך זי"ן אם מחויב או לא, אבל בבן כשאיכא אב בלא"ה מחויב לחננו, אלא לאמת נראה לפע"ד דגם כשמחנכו עד שהגדיל והגדיל תוך זי"ן או למ"ד, נ"ל דלשיטת מהר"מ דמחויב להתאבל דאינו יוצא במה שהתאבל משו' חינוך קודם שהגדיל דאז הי' פטור ולא יצא י"ח בזה, ועיי' רמב"ם בפ"י מהלכות מצה, וז"ל אכל כזית מצה והי' נכפה וכו' ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה הי' בשעה שהי' פטור מכל המצות, והוא מש"ס ר"ה כ"ח ע"א, ונ"ל פשוט ה"ה כשעושה מצוה בשעה שה' מחויב דרבנן ואח"כ בא לידי חיוב דאורייתא דלא יצא י"ח מדאוריית', וא"כ קטן זה שלא הי' מחויב רק מדרבנן, אינו יוצא במה שחנכו אביו, לא מבעי' לדסוברים יום ראשון מדאוריי', אפי' לדסוברים יום ראשון דרבנן, מ"מ עד שלא נתגדל הי' תרתי דרבנן ועכשיו הוא חד דרבנן דלא יצא במה שקיים מצות אבילות בקטנותו, ועיי' רש"י ברכות מ"ח ע"א, דקטן לא מחויב אפי' מדרבנן דמצות חינוך מדרבנן על האב הוא ואין על הקטן חיוב כלל, לכן אינו מוציא אביו שחייב מדאורייתא, ותוס' הקשה האיך מוציא אביו כשאינו מחויב רק מדרבנן, וצ"ל דרש"י ס"ל דהם אמרו וחייבו האב לברך, אמרו דיוצא בברכת קטן שהגיע לחינוך, כיון דשומע כעונה, ופטרוהו בשומע מהגיע לחינוך, אבל לא שיצא הקטן כשיגדל י"ח במה שחנכו האב מצד חיובו של עצמו, ואפי' לשיטת תוס' דקטן מחויב מדרבנן מקרי, ולכן מוציא כשאכל אביו שיעור דרבנן, נ"ל דווקא כשאכל קטן שיעור שביעה שהוא חד דרבנן, או גם כשאכל הקטן ג"כ רק שיעור דרבנן כיון שאפשר להביא עצמו לחד דרבנן, מוציא אע"פ שהוא עכשיו תרתי דרבנן, וכסברא זו כתב תוס' במגילה פ"ג, אבל לענין אבילות שא"א להביא עצמו עכשיו לידי חיוב אבילות שיהי' חד דרבנן לא יצא בחינוך זה כשיגדל כנ"ל נכון לדינא

ועיין תשוב' נוב"י תנינא חלק או"ח סי' א' שכ' דכל שהגיע לחינוך מחויב בדבר קרינן, ולכן שחיטת קטן כשירה כיון שמחויבים דלא לספות לי' עיי"ש, והי' נעלם ממנו במח"כ מ"ש הש"ך משם הלבוש בסי' א' לענין שחיטת קטן, ומ"ש הנוב"י דמחויב בדבר כיון דאסור לספות לי' לא נ"ל שיהי' מקרי מחויב בדבר משו"ה דאסור הוא על הגדולי' דלא לספות לי' ואין עליו על הקטן כלום, ומשום חינוך אי איכא באיסור לאו עיי' בתה"ד סי' כ"ב, וגם לענין אם מחויב בדבר איכא משום חינוך לגבי האב תלי' ברש"י ותוס' ברכות הנ"ל אי מקרי הקטן מחויב בדבר, ולענין דאורייתא שיהי' בכלל וזבחת ואכלת נראה לכ"ע לאו בר זביחה מקרי דחינוך רק מדרבנן כמ"ש תוס' בברכות שם בסופו, ויש בדין זה מקום להאריך ואין כאן מקומו, וה' שנותיו יאריך וירום קרנו וכסא כבודו בהשקט ונחת הכ"ד אוהב נפשך פה מרחץ פראנצענסבאד יום ד' יו"ד מנחם אב תרכ"ה לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קפו

שלום וחיים עד בלי דים, לקדוש ה' מכובד חביב נפשי ה"ה הרב הגאון הגדול, המפורסים בישראל מופת הדור והדרו, לוחם מלחמות ה' שערה, עומד לנס עמו, צדיק יסו"ע פה"ח כקש"ת מה"ו מאיר א"ש ני' אב"ד ור"מ בק"ק אונגוואר יע"א

מכ"ק קבלתי על נכון וכו' ובענוותנותו ביקש הדר"ג י"נ ני' להודיעו דעתי העניי' מה אתי לדינא, ואיך אני מורה פה עירינו בדין אחים ושותפים בחנות כשאירע אבל לא' מהם, והנני לרצון הדר"ג י"נ ני' הנה בטור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ איתא אחים ושותפים בחנות כשאירע אבל לאחד מהם, צריכים לסגור חנותם אבל בצנעה עושה והוא מהירושלמי מו"ק, ועיין ב"י באורך ביאור שיטות הראשונים ודירושלמי לא פליג על ש"ס דילן דירושלמי אוסר רק בפרהסיא אבל בצנעה מותר לזה שאינו אבל ויוכל לחלוק עם האבל בריוח, מבואר דמדינא מותר השותף לעשות מלאכה כיון דאדעתי' דנפשי' עביד, הגם שיש לו לאבל חלק בריווח מ"מ חלקו בריווח ממילא אתיא ועיין כזה בר"ן ספ"ק דע"ז גבי ישראל ונכרי שותפים במרחץ דליכא איסור בנכרי עושה מלאכה וישראל נוטל חצי הריווח דהנכרי אינו שליח ישראל דבדידי' קטרח וכמו בריסותא דשדה, ועיין ב"י סי' רמ"ה דגם הרמב"ם ס"ל כן רק אם הישראל עושה יום אחד כנגדו אז הוי נכרי כשלוחו עיי"ש, אלא דר"ן כ' שם דגם משום מ"ע ליכא כיון דאית לי' לנכרי שותפות כ"ע יודעים דבדידי' קטרח כמו בשדה דאמרו אריס אריסתי' עביד, וצל"ע מירושלמי הנ"ל דאוסר בפרהסיא וצריכים לסגור