כתב סופר יורה דעה רסט

דנפשי' עליו יכאב ולא הבשר דבשר עצמו מרגיש, והוא גם כן קושית העולם על רשב"א ומה שכת' לישב לא מעלה ארוכה לכל זה וצע"ג ליישב

ואח"ז זמנים טובא ראיתי כי כבר עמד בקושי' זו בתשובת הרדב"ז ח"א סי' תפ"ד תמה השואל על הרשב"א מש"ס שבת שם, והוא השיב אמרים דס"ל לרשב"א לחלק בין רמה לאזמל באיזמל אינו מרגיש, אבל ברמה מרגיש, והא דלא מתרץ ש"ס כן דעדיפא משני כמו בשר המת שבחי דדומה יותר משל של ר"ג לנמשל כמו בשר מת שבחי אינו מרגיש כן אין מרגישי' הצרות בחי דכבשר מת שבחי חשוב, וחזר והקשה לנפשי' כיון שאין המת מרגיש מה לי רימה או איזמל וכ' וכיון דרימה מיני' וביה בא להעניש אותו על מעשיו מרגיש יותר, אבל בשאר דברים אינו מרגיש וזו מפליאת השגחתו יתברך, אלו דבריו ז"ל, והנה מה שכ' ביישוב הסוגי' נכון אבל מה שכתב לחלק בין רמה שהוא לעונש מרגיש יותר, הרגיש בעצמו שהוא דוחק כיון שאינו מרגיש מה לי אם לעונש כיון שאין בו הרגשה לכן סיים שהוא מפליאת השגחת הבורא כוונתו שבהשגחתו יתברך מרגיש כדי שענש יענש עכ"ז, ואין אלו אלא דברי נביאות אך למה שכתבתי א"ש במרווח יותר, והשכל נוטה כך בעזרת החונן לאדם דעת ובינה

והרדב"ז בתר דמייתי הרשב"א מסוגי' שבת כללא כייל לנו וכתב כללא דמילתא כל שהוא כבודו אין בו לא משום בזיון ולא משום צער, נראה אפי' לא צוה רק שאנו עושים לכבודו אין בו משום ביזוי ומותר לכלות בשרו לכבודו, ומשום צער ליכא דאינו מרגיש, ולכן נראה לי בנדון שלפנינו שמפנים המתים משום ביזיון גדול, שיהי' להם אם ישארו במקומם ואין מקום לקוברם כדין, לתת סיד עליהם, אם עי"ז אפשר לקוברם בקבר מכובד ומשומר כדין של תורה כנלפע"ד בנדון שלפנינו אין פרץ ואין יוצא ברחובותינו, ירחיב ד' את גבולינו ופרינו בארצינו בליל שמורים הבא לקראתינו במהרה בימינו אמן, הכ"ד טרוד מאוד חותם בברכת החג ד"ש

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קפה

שובע שמחות, ורב ברכות, לראש תלמידי חביבי, הרב המאוה"ג חרוץ ושנון, המופלג בתורה, וביראה קדומה, מלא ברכת ה', בנש"ק כש"ת מה"ו שלמה ליפמאן וועלדלער ני' רב בק"ק קיקינדא ומצודתו פרוסה לק"ק שלאנג במדינת פרייסען יע"א

יקרתך קבלתי היום, וע"ד הנוגע לדינא במי שמת לו אביו אחר שהתפלל ערבית דמבואר בש"ע יו"ד סי' שע"ה במי שהתפלל ערבית ועדיין הוא יום ושמע שמת לו מת מונה מיום המחרת ואותו יום אינו עולה, אם גם לענין היא"צ כן הוא דמונה שנה מיום המחרת או מיום שעבר ע"כ הספק

אני פה עוסק ברפואות ואין אתי ספרים רק מעט מזעיר ואפי' שו"ע א"א פה רק באה"ט, ובו מצאתי בפתחי תשובה מתשוב' חינוך ב"י סי' פ"ג שכ' דווקא לענין אבילות, אבל לענין יא"צ חשבינן ליממא קבוע יאצ"ט ביום שעבר ע"כ, והנה לא נגלה לנו טעמו למה פשיטא לו לחלק בין אבילות ליא"צ, והעתיק מלתא בלא טעמא, ונחזה אנן נ"ל דהחילוק בין אבילות ליא"צ פשוט הוא, דדבר זה שמחשבים אחר תפילת ערבית ללילה חומרא הוא דלעיקר הדין יום הוא, ועיי' טו"ז לקמן סי' ת"ב סעי' י"א שכ' לענין שמועה קרובה ל"א להקל לחשוב לילה שיהי' עי"ז שמועה רחוקה ודווקא לחומרא אמרינן כן וציין על יו"ד סי' רס"ב לענין מילה, ולכן לענין אבילות דחומרא היא דצריך למנות שבעה ימים, ושעות אלו של יום אחר שהתפלל ערבית נוהג בהם אבילות ג"כ ונחשבים ללילה שלאחרי' אבל לענין יא"צ אם נחשוב שעות אלו ללילה יקבע היא"צ ביום שלאחרי' וביום מיתה ממש לא דא"א ב' ימים יא"צ, לכן יעשה היא"צ ביום מיתה כי הוא עיקר ובו ריע מזלא ולא אחריו כנ"ל

ועוד נ"ל דאם נאמר דבכה"ג יקבע היא"צ ביום שלאחריו בשני אחים שמת אביהם וא' התפלל ערבית וא' לא התפלל, זה שהתפלל ערבית יעשה יא"צ ביום שלאחריו, וזה שלא התפלל ביום שלפני המיתה ממש, ודמי לחוכא ואטלולא, וכה"ג כ' המ"ב ומובא בש"ך סי' ת"ב לענין יא"צ בהקשות על רמ"א דא"כ ב' אחים א' הי' אצל המיתה וא' לא הי' זה יהי' עושה ביום המיתה וזה ביום הקבורה ויהי' כשני תורות ואיכא חוכא ואיטלולא, ואין דרכי' דרכי נועם עיי"ש ובאמת צ"ע לכאורה על המ"ב דכן קשה על דין זה של המחבר ס' שע"ה וסי' ת"ב לענין אבילות דמונה מיום שלאחריו, א"כ ב' אחים א' התפלל וא' לא התפלל ערבית ושניהם שמעו שמועה קרובה בשעה אחת, יהי' זה מונה ו' ימים וזה ז' ימים חוץ מיום השמועה ומחזי כחוכא, וצ"ל שאני לענין אבילות דמעשים בכ"י שאין אבילות מונין בשוה שזה שמע מיד או הי' בשעת מיתה וזה לא הי' ושמע אח"כ, ולפעמים כשבא ביום אחרון מונה עמהם, או ששלחו המת ו למק"א ושם קרובים וכדומה הרבה אופנים ולא מחזי כחוכא, משא"כ לענין יא"צ דל"ש שלא יהי' עושים יא"צ בשוה רק במקרה רחוק כזו ומחזי כחוכא או י"ל דלענין אבילות שהוא הוראה לשעה למנות ימי אבילות ליכא חוכא שיזכרו וידעו כי זה התפלל וזה לא התפלל ערבית, ודינא הוא לזה יחשב לילה ולזה יום, משא"כ ביא"צ שהוא לשנים רבות ולא יזכר ולא יפקד עוד כי זה הי' אצל המיתה וזה לא, ויהי' כב' תורות ומחזי כחוכא, ועיקר חשש זה דיאמרו זכר לדבר בגיטין י"ט ע"א יאמרו ב' נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת ושמואל דחה זו גיטה מוכיח עלי' עיי"ש

ונ"ל להביא קצת ראי' דלענין יא"צ חשבינן מיום שלפניו, הנה צל"ע על המחבר סי' שע"ה ובסי' ת"ב שכ' במי ששמע שמת לו מת אחר שהתפלל, ולא נקיט במי שנקבר מתו אחר שהתפלל מעריב דמונה מיום המחרת דחיוב אבילו' בא עליו אחר שהתפלל, ולמה נקיט במ' ששמע הלא דבר הוא, מזה נראה לי ראי' לשיטת יש"ש וב"ח וש"ך, דווקא כשהוא התפלל אבל משום תפילת ציבור לא, וא"כ ליכא אופן רק בשמע שמת, אבל בנקבר אחר שהתפלל א"א, דהא פטור להתפלל דאונן פטור, ואיך אפשר שהתפלל הוא ערבית והוא פטור להתפלל ואסור כמבואר, לכן נקיט במי ששמע אחר שהתפלל דווקא, ומוכח דע"י תפילת ציבור אינה נדחה למנות מיום המחרת, דאל"כ תהדר הקושי' הא אפשר שיקבר לו מת, אחר שהתפלל הציבור וגרר בתרייהו, וע"כ דלא נגרר בתר הציבור לענין זה כנ"ל ועיין

אלא דעדיין קשה קצת, הא אפשר שמת לו מת ונקבר אחר שהתפלל ערבית והכל הי' אחר שהתפלל כבר, מזה נ"ל ראי' דלענין יא"צ לא אמרינן בשביל שהתפלל שיהי' היא"צ ביום שלאחריו, ונ"ל עוד בכה"ג גם מנין זי"ן ל"א שיהי' מונה מיום שלאחריו כיון שלענין יא"צ מחזיקים וחושבי' ליום, מחזי כתרתי דסתרו כנ"ל, וא"ש דלא שייך הך דינא דמחבר רק בשמע, אבל לא בנקבר דאם מת קודם שהתפלל ערבית איך אפשר שנקבר אחר שהתפלל, ואם מיתה וקבורה הי' אחר שהתפלל מונה מיום זה עמו כמו היא"צ שחושבים השעות עד הלילה ליום מטעם שכתבתי כנלפענ"ד ועיין

ויש ע"פ דברינו ראי' מהמחבר לשיטתו של הש"ך דחולק על היש"ש דמחלק בין איש שאינו נגרר בתר הציבור, ובין אשה שאינה רגילה להתפלל לפמ"ש דלכן נקיט המחבר דינא בשמע, דבנקבר אחר שהתפלל א"א כמ"ש, ואי תלי' באשה אם הציבור התפללו עדיין יש אופן בנקבר אחר שהתפלל הציבור באשה, וא"כ דאיש ואשה שווים, ויש לדחות דנקיט הדין באיש להשמיענו באיש דווקא בהתפלל הוא ולא נגרר בתר ציבורא, וכן דייק לשון המחבר מי שהתפלל וכו' נראה דווקא כשהתפלל, ולמהרש"ל דווקא באיש וממילא נקט דווקא בשמע, אבל באשה י"ל ה"ה בהתפללו הציבור ונקבר אחר שהתפללו הציבור ועיין

אלא מסתימת לשון המחבר לא משמע דיש חילוק בין איש לאשה, והנה סברת יש"ש נכונה דאשה אין דרכה להתפלל משא"כ איש, וסברת הש"ך דהכא שאני קשה להסביר, לנלפענ"ד לומר גם לסברת יש"ש ליכא חילוק כאן בין אשה לאיש, דהא יש"ש הרגיש בעצמו דיש נשים שהתפללו, מ"מ לא חלקו בין איש לאשה, וי"ל דווקא לעיל בנדה למנות מיום שלאחריו דל"ש רק בנשים ורוב אין מתפללים ואינן מחויבות, לכן מחמרינן דמחשב לילה אחר שהתפלל הקהל ערבית בכל נשים, אבל בדבר ששייך בין בנשים בין באנשים כמו באבילות, ואנשים כולם אינם נגררים בתר רוב דכולם מחויבים ומתפללים לעצמם וגם בנשים יש שמתפללים, ועוד יש לומר אם יש לחלק בין איש לאשה א"כ אח ואחות שמת להם מת ושמעו אחר שהתפללו הקהל ערבית האח ימנה מיום שמועה והיא האחות מיום שלאחריו, ולכן לא החמירו בזה למיחש ללילה שלא לחלק בין אנשים ונשים כנ"ל נכון והבן

ויש בדברינו נפקותא לדינא למ"ש המג"א סי' תקנ"א ס"ק כ"ו דנראה לו מיד שהתפללו הקהל ערבית אסור בבשר אעפ"י שהיחיד לא התפלל, נראה דאחז בשיטת הש"ך דליכא חילוק בין איש לאשה ובאבילות שאני דמן השמים שלחו לו אבילות וכו' ולכן לענין שלא לאכול בשר צריך להחמיר ונגרר בתר הציבור, אבל למהרש"ל דווקא אשה אסורה, אבל לאיש מותר כ"ז שלא התפלל הוא, ולמ"ש אני בעניי בשיטת היש"ש כל דיש בו נפקותא גם לאנשים, לא מחלקים בין איש לאשה, לפ"ז לענין מנהג שלא לאכול בשר ליכא חילוק לבין נשים ואנשים כולם מותרים עד שיתפללו הם בעצמם, וכיון דדברי היש"ש מילי דמסתברים הם, ואין מסתימת ש"ע סתירה כמ"ש נ"ל להורות ולהקל לאכול בשר עד אחר שהתפללו בעצמם כנ"ל

ומלתא דתמי' לי על המג"א סי' תקנ"א שציין על השו"ע סי' שע"ה ושם מבואר להיפך דתלי דווקא כשהתפלל בעצמו, וצריך יישוב או כמ"ש יש"ש או כמ"ש הש"ך, ועכ"פ מבואר שם ההיפוך, והי' לו לציין על יו"ד ס' קצ"ו, ומה שציין מאו"ח סי' רס