כתב סופר יורה דעה כז

להם ולא לבנים יע"ש וי"ל כי זה היה קשה להר"ן אבל לא משמע כן מלשונו

והן דעת אבא מאוה"ג זצ"ל לאסור בפשיטות מדרבנן עכ"פ ולפע"ד יש לעיין אם נאסר בכזה עפ"י תשובת פ"מ סימן ק"ח דחידש סברא די"ל דהא דמחמרינן בתרי ותרי מדרבנן, היינו כיון שאנו צריכין להוציא כת אחת מחזקתייהו לכן מחמיר' עכ"פ מדרבנן משא"כ היכי דלא מוציאי' שום אחד מחזקתו שפיר אמרינן אוקי הדבר על חזקתו שהי' קודם, וא"כ בנדון דידן דיש לקיים שניהם די"ל אוקי השוחט על חזקתו דשפיר בדק ומרגיש ולא היה פגימה בסכין, והאומרים שהי' פגימה אולי טעו בדמיונם הכוזבת להם ושכיח בבדיקת סכין כי יתדמה שיש בו פגימה ואינו, ואין אנו צריכים להחזיק אותם לפסולים וכי כן גם מדרבנן יש להקל, אלא דראיתי אחרי רואי בתומי' סימן ל"ד ס"ק כ"ז הקשה על תפ"מ הנ"ל דהא הר"ן והתוס' מתרצי' הא דהקשה הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא היינו כיון דתרי ותרי עכ"פ ספיקא דרבנן, ולמ"ש הר"ן הא דמשני הש"ס עד א' אומר נתקדשה היינו שמודים שניהם שנתקדשה רק פליגי בספק קרוב לו דעבידי לטעות, א"כ לא שייך שמוציאי' העדים מחזקתן ולמה תצא מדרבנן יעיי' בו, ולפע"ד אין כאן תמיה לדחות סברת הפ"מ הנכונה די"ל דש"ס מקשה בפשיטות לפי הגירס' שנים אומרים נתקדש' היינו בכל גוונא אפילו מכחישין זא"ז בגוף הקדושין ור"ן לא כת' רק כשמתרץ בע"א אומר נתקדשה כל הענין לא שייך רק בספק קרוב לו, אבל לפי הגירס' דבשנים אומרים נתקדשה אופן הכחשה זו שייך גם בהכחשה בגוף מעשה הקדושין אם הי' או לא וקתני סתמא מקשה הש"ס שפיר דאפי' באופן זה לא תצא ועכ"פ מדרבנן היה לנו להחמיר וגם לא ידעתי מנא להתומי' כי הר"ן מתרץ כתוס' דקושי' הש"ס דעכ"פ מדרבנן תצא, ואדרבה מהר"ן בסוג' דשלושה שישבו וכו' נראה כי ל"ל תי' זה, רק דקושי' הש"ס למה בסיפא תצא, דלא שייך מטעם חזקת א"א, לא נוציא מחזקת שכבר נישאת, אבל צריך עיון דבש"ס יבמות ל"א דשני כיתי עדי' אחת אומרת קרוב לו וכו' דמקשה הש"ס ועוד בשני כיתי עדים ספק דרבנן הוא אלמא גם באופן דלא מפסל חד מינייהו מ"מ מדרבנן עכ"פ חיישינן, ועדיין י"ל דש"ס אומר שם כי תרי ותרי ספיקא דרבנן היינו דדאוריית' בשום אופן ליכא אבל דרבנן איכא גם בהכחשה דקרוב לו, ומה דכת אחת אומרת קרוב לו ממש וכת אחת אומרת קרוב לה ממש דכולי האי לא טעו, והר"ן כת' שפיר כי יש אופן ע"א אומר קרוב לו וע"א אומר לה דהיינו שמכחישין זא"ז בדבר מועט בד"א שזה אומר קרוב לה בד"א יותר מדידי' וזה אומר איפכא ובזה קרוב לטעות וש"ס יבמות לא הקשה רק דדאוריית' וודאי לא הוי ודרבנן איכא אופן וכמ"ש באופן שיש לקיים דברי הפ"מ הנ"ל ולפ"ז יש לדון להקל אפילו מדרבנן בנידון שוחט שדן עליו אבא מאוה"ג זצ"ל

ואזכיר כאן מה שצל"ע ביו"ד סי' שצ"ו שנים אומרי' מת ושנים אומרי' לא מת א"צ להתאבל וצל"ע הגם כי מדאוריית' אוקמי' אחזקת חי, עכ"פ מדרבנן לחומרא צריך להתאבל הגם שכת' תוס' כתובו' כ"ו ע"ב דבתרומה דרבנן הקילו ואפי' איסור דרבנן אינו, אבל עכ"פ לשיטות דביום ראשון דאוריי' וא"כ בגווני דשנים אומרים היום מת ונקבר צריך להתאבל מדרבנן הגם דשנים מכחישין, ואם התחיל להתאבל יום ראשון אולי שוב אינו פוסק כל זי"ן כיון שהתחיל הספק בדאוריי' כדמצינו כזה בדוכתא טובא והגם שהביא בש"ע בסי' שלאחריו שני שיטות אם שום אבילות דאוריי' מ"מ צ"ע איך סתם בסי' שלפניו דבתרי ותרי א"צ להתאבל ולא חילק בין הפרקים וכהנ"ל, ואולי י"ל ע"פ תשובת הרי"ף, מובא בב"י ובש"ך ס' שע"ה סק"ז דבנטבע במים שאין להם סוף לא יחמירו באבילות דיבא לטעות ולהקל באשה ועיי' ב"ח סי' הנ"ל בע"א שאמר מת בעלה, מתאבלים כיון דמתירי' לאשה עליו, וכ' כי אין לחלק בין היכי דנוגע עדות ע"א לאשה או לא כי לא פליג' בדבר יעיי' בו וי"ל כן בזה, דאם נחמור בתרי ותרי להתאבל א"כ יתירו האשה ג"כ, במקו' דנוגע לאשה, והא אשה אסורה להנשא דתרי ותרי נינהו, וכיון שבאופן זה לא אפשר להחמיר שוב לא פליג גם היכי דתרי ותרי מכחישין ואין נפקותא לאשה לא החמירו כי"ל ועוד צ"ע

מה שתמה על מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בתשוב' סי' שי"ג וז"ל ואנן מה נענה בתרי' הרשב"א בש"מ שם פליג על הראב"ד ומתרץ בדרך אחר, ומעלתו ני' הראה לנו ב' מקומות ברשב"א גיטין דסובר סברא זו דהיכי דדעת אחרת מקנה לא צריך דעת קונה, ח"ו לא נעלמו מרבן של ישראל מקומות אלו אשר נודע לכל רק כוונתו שם כי אין לסמוך על ראיי' מרב ענן כי הרשב"א חולק על ראיי' זו ומתר' תירו' אחר ומ"ש כי על זה תמך בניינו עליהם, לא הי' כי אין זה אפילו סניף מעט והנכון ופשוט ממ"ש מ"ש אח"כ שם ולא דחה רק השואל כי אין ראייתו פשוטה מש"ס שם גם לפי הבנתו לדמות מקח למתנה כי יש תירו' אחר

ומה שהתלונן על סבר' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' כי אין זה זכות דלפעמי' יגרע חוב ללוקח אם נסתכנה הבהמה אח"כ אחריותו עליו והראה מעלתו ני' סבר' הר"ן גיטין סוג' דפרוזבול דאמרי' דצריך שיהי' ללוה קרקע ואם אין לו מזכהו ע"י אחר, וכ' הר"ן דמכאן נראה לו דמאי דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אעפ"י שנמשך ממנו חוב, זכה וקנה, וא"כ בזה נמי להמעיי' שפיר יבין כי אין הענינים דומי' דכוונת הר"ן דבמקום דהדבר בעצמו כולו זכות, וחוב בא ממקום אחר, שאין לו שייכות להמתנה כגון התם נתינת הקרקע זכות הוא, וחוב בא דאם יהי' לו קרקע מצד שמיטה, אבל המתנה בעצמה לולי זה כולו זכות, אבל במקח וקנין הדבר בעצמותו חוב הוא כיון שבקנין הדבר אחריותו עליו וההפסד לו והזכות והחוב יחד מצומדים ונאחדים ואין מן הצורך להארי' בדבר פשוט, ולהיות כי הזמן יקר, לכן אקצר באמרים ואומר יסלח מעלתו נ"י אם מיעטתי בתוארים ושבחים הראוי' לו כי לא ידעתיו אכנהו וכבר אמרו במאן דלא קפיד לא קפדין בהדי' והי' זה שלום לו כנפשו ונפש ידידו, פה פ"ב נגהי ליום ד' פ' וישב תר"ב לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה כ

לכהן שדעתו יפה ה"ה ידידי הרבני המופלג החרוץ ושנון בעל פיפיות עדני עצני הקצין המפואר מה"ו ברך כ"ץ ני'

מכתבו היקר קבלתי והנה פניתי מעט רגע לעיי' בדבריו ונפשו בשאלתו ע"ד השאלה שבאה לפניו בזמן שלא היה מרא דאתרא בקהלתו, אווזא א' צוארה קרוע וקנה נראה לחוץ אבל אין צוארה מלוכלך בדם והמקום שעמדה האווזא שכיחי שרצים שם (ראטטען) באופן שמצוי יותר לתלות בנשיכת שרץ הנ"ל מלומר שעל ידי חולי בא ואין כאן ס"ס, ומסופק מעלתו ני' אולי דוקא בצווארה מלוכלך חיישי' לנקיבת הוושט, ועכ"פ לא נחמיר בזה חומרת רמ"א שבסי' ל"ג דלא בקיאין אנן בבדיקת פנימי של וושט באופן זה כולי האי לא מחמירין, הגם שבסי' כ"ג נקיטינן גם בלא יצא דם כלל חיישינן לוושט וגם שלא סמכינן על בדיקה שלנו מ"מ מסופק מעלתו ני' ע"פי שראה בחתם סופר סי' כ"א דמייתי מ"ש המרדכי פ' השוחט הא דחיישינן דשוחט נגע בוושט הא הקנה סמוך לעור ולא הוושט ותירץ כיון שאוחז סימנין בידו לפעמים גם הוושט סמוך לעור, וכ' אאמ"ו מאו"הג זצ"ל, דצ"ל בהאי דממסמס ק"ד דע"י אונס או מקרה נקוב גם הוושט עכ"ד, ומשום הכי מסופק מעלתו נ"י אולי כאן רחוק יותר מהא דשוחט ויש להקל בו יותר אלה דבריו בקיצור

תשובתו בצדו אי קמאי דידי אתי לא הי' עולה ספק בלבי דנראה לי דיותר יש חשש קרוב בהאי דממסמס ק"ד לומר שניקב הוושט, גם שלא נגע בקנה, ממה שנחוש בשוחט, דהא חזינן דשוחט הגם שהסימנים בידו מ"מ פוגע בקנה תחילה ועפ"י הרוב יקדים קנה לוושט ואין כאן רק מקום לחוש שאפשר שיקרה כן אבל בבא ע"י קני' וכלבא שנושך אין רחוק שניקב הוושט ולא הקנה שניקב מן הצד ולא שכיח יותר שינקב הקנה מוושט ושניהם שווים, וי"ל המהרי"ק שבב"י סי' כ"ג דמיקל בלא יצא דם מודה כאן, דווקא שם כיון דעפ"י הרוב יוצא דם מסימנים ושחיטה יבשתא לא שכיח וגם לחוש שנגע בוושט והקדים לקנה הגם שתופסי' בידו לא שכיח לכן בצירוף שניהם מיקל המהרי"ק, אבל בנידון דידן גם המהרי"ק מודה, דגם בלא יצא דם לא סמכינן אהא לחוד כיון שלא יצא דם ע"כ לא ניקב הסימנים כנ"ל, ועכ"פ אין לנו לומר להקל בזה יותר מהא דסי' כ"ג כנ"ל פשוט, ועוד נ"ל בנידון שלנו שאין אנו ידעינן מתי נתקרע הצואר אין להקל בשביל שדם אין כאן דאולי מעט דם שיצא ע"י נקיבת הסימנים כבר נתקנח ומהר"יק דמיקל בשוחט ונשמטה ידו כיון שלפנינו שאין דם יוצא יש הוכחה קצת שלא נגע בסימנים משא"כ בנידון שלנו, אבל באופן כמעשה דר"א בחולין נ"ג דעל לבי קני' ונעשה עכשיו היה מקום להקל כשלא ממסמס ק"ד, אבל גם בזה לא נ"ל מטעם שכתבתי, דגם המהרי"ק מודה בזה דעל הא דליכא דמא לא סמכינן רק בצירוף דלא שכיח שיגע בסכין של שחיטה בוושט קודם שישחוט הקנה משא"כ בנקרע ע"י מקרה כנ"ל

ומה שהפוסקים נקטו כולם נמצא צוארה מלוכלך בדם או מבעבע דם ולפי מ"ש הט"ז דווקא נקרע א"כ למה כתבו כלל שמלוכלך, מלבד שי"ל לישנא דש"ס נקטו דהמעשה דמסמס ק"ד כך היה גם נ"ל דבלא לכלוך דם איכא ס"ס שמא ע"י חולה, ועיין ט"ז סי' נ"א סס"ק ב' שהוכיח מהאי דממסמס ק"ד דלא אזלינן בתר ס"ס בכה"ג, והוא המוה בממסמס ק"ד חזינן שלא ע"י חולה בא, וי"ל דלכן נקטו כולם דווקא בממסמס דמא, אבל היכא דליכא ס"ס כגון בנידן דידן דמצוי לתלות בנשיכת שרצים אין להקל, והנה