כתב סופר יורה דעה כו

לשחיטה לעוף מה"ת ולא מצא רק רשב"א דס"ל גם בעוף איכא עשה, ואני מצאתי עוד בתוס' חולין ל"ג שתי' ולר"מ דאיכא עכ"פ איסור דשחיטה והיינו עשה דוזבחת והא קאי בין בעוף בין בחיה דס"ל לר"מ דליכא איסור אמה"ח מוכח דס"ל לתוס' גם בעוף איכא עשה דוזבחת, וכן מוכח מתוס' חולין ק"כ ע"א ד"ה מה להנך עיי"ש

ולקושיתי ממה דהקשה ש"ס שבועות ר"י ל"א כר"ל, י"ל דמקשה יאמר כר"ל, ומתני' כהאי תנא דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת דהא איכא תנאי דס"ל הכי, ומיושב בזה במה דמתרץ דמוקי לה ככ"ע, והקשה תוס' נוקמי במפרש ואתי' ככ"ע, ולמ"ש י"ל דמוקי ככ"ע, ולא רצה למוקמי מתני' דווקא כהאי תנא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ועיין

ונ"ל להביא ראיה מהימנא דאיכא עשה דוזבחת גם בעוף, וגם ראיה לדינא של פמ"ג דבעשה דוזבחת ליכא חילוק בין ח"ש לש"ש מש"ס נזיר כ"ט דמקשה לר"ל, הא קא אכלי כהנים מליקה, ונתקשתי מאז לפמ"ש תוס' ישינים יומא דמצות אכילת קדשים מתקיימ' בין הכהנים ואפילו לא אכל כ"א רק ח"ש ומגיעו כפול מ"מ נתקיימה המצוה וכך היא המצוה שיהי' הקדשים נאכלים בין הכהנים, לפ"ז מה מקשה לר"ל הא ס"ל ח"ש מותר מה"ת ואפשר שיאכלו הכהנים כ"א ח"ש וצ"ע

ומוכרחים אנו לחידושו של הפמ"ג דבעשה דוזבחת ל"ש ח"ש ל"ש ש"ש ואפילו לר"ל ומקשה שפיר, ולפמ"ש לשיטת הרא"מ דלר"י ליתא לזה וכתבנו כי כן שיטת הרמב"ם, מ"מ לר"ל דח"ש מותר מקשה ש"ס שפיר כמ"ש דלר"ל גם להרא"ם כן הוא, ומוכח נמי דבעוף איכא איסור עשה דוזבחת כמובן כנלפע"ד ראיה ברורה

והרווחנו בזה דמיושב בזה קושי' תוס' נזיר כד מתרץ דס"ל לר"ל אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ טריפה הוא ותי' תוס' דחוק דהו"ל לש"ס לומר עוד וס"ל אף מחזיר, ולפמ"ש א"ש דקושי' מעיקרא לא הוי רק משום דבנבילה איכא עשה דוזבחת וע"ז מתרץ דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת הגם דבעי נחירה בסימנים אבל עשה ליכא, ומשום טריפה ל"ק דאכלי כ"א מכהנים ח"ש וכקושיתי, והארכתי עוד בזה במק"א

אלא דיש לי מקום עיון לפ"ז גם שלכדה"נ יהיה אסור בנבילה משום עשה דוזבחת דאין למעט שלכדה"נ מדכתיב אכילה כמ"ש הפמ"ג לענין ח"ש דלא ממועט משום דאכילה דכתיב' בוזבחת רשות הוא והה"נ לענין שלכדה"נ, ועיין רמב"ם הלכ' יסודי התורה פ"ה הלכה ח' שכ' כגון שמאכילין החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח וכו' כדה"נ וכו' מדפרט שקלים ורמשים ולא כ' נבילה משמע דנבילה אסור שלכדה"נ אלא מדכ' אח"כ חוץ מבב"ח וכ"כ דאסורים שלכדה"נ ולא מנה ג"כ נבילה נראה דחוץ מב' אלו שלכדה"נ מותר, ויש לדחות דלא כ' הרמב"ם רק מה שהוזכר בגמרא לאסור בב"ח וכ"כ, והא דל"א אביי הכל מודים באיסור עשה דוזבחת, דאביי ל"א רק דהכל מודים בכ"כ דלוקין ולא איירי ממה שאסור ואין בו מלקות ועיין תוס' שם ד"ה הכל מודים דל"א ה"מ בב"ח משום דאין מזהירין וכו' ועיין

אלא ממ"ש תוספות שם הא דל"א הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה דאכילה כתיב' בי' דנפקא ליה מוזבחת ואכלת עיי"ש, מוכח דס"ל לתוס' דמואכלת ממועט שלכדה"נ הגם דלרשות נאמר מ"מ דרשינן מה שאתה זובח ברחוק מקום מותר לך לאכול ובקרוב מקום לא תאכל ודווקא כדה"נ במשמעות לשון אכילה וא"כ הה"נ לענין איסור עשה דוזבחת ג"כ שלכדה"נ מותר, לפ"ז גם ח"ש ממועט מואכלת כמו בכ"מ דאכילה דווקא בכזית מ"ש שלכדה"נ ומ"ש ח"ש דשניהם ממועטים בכ"מ מלשון אכילה דכתיב וצל"ע לפום רהיטא

ומדי דברי בענין שלכדה"נ הנה במל"מ הלכות יסודי התורה נסתפק אם אכל מצה וכדומה שלכדה"נ אי יוצא י"ח או לא כמו דמותר שלכדה"נ ומסתבר לי' דלא יצא, וכ' שלא מצא בשום מקום, ונ"ל ראיה מש"ס נזיר כ"ט דמקשה לר"ל דאכלו מליקה ואי יוצאים ידי מצוה בשלא כדה"נ אפשר שאכלו הכהנים שלכדה"נ ש"מ דאין יוצאין בכה"ג, ולפמ"ש בסמוך דלפמ"ש הפמ"ג דבוזבחת גם ח"ש אסור וכתבתי דלדבריו ה"ה שלכדה"ב א"כ אין ראיה משם דא"י שלכדה"נ כמובן, ולפ"ז י"ל ג"כ קושי' תוספות שהבאנו לעיל דמ"מ טריפה אכלו, ולהנ"ל א"ש כיון דנבילה ליכא י"ל שאכלו שלכדה"כ והבן

אלא דכבר הראנו לדעת מתוספות פסחים דס"ל דואכלת דכתיב בוזבחת ממעט שלכדה"נ ונתחזקה ראיה שלי לדינו של המל"מ דא"י בשלכדה"נ וכן נ"ל מש"ס מנחות מ"ח ע"א דל"א חטא בשביל שיזכה למחר והקשה תוס' הא אפשר לאכול חי כדלקמן צ"ט ע"ב אנשי אלכסנדרי' וכו' ותי' דאין זה זכות שיאכל חי עיי"ש, וצריך תבלין למה אין זה זכות לאכול חי כיון דמקיים מצות אכילה, מזה נראה ומוכח דאין יוצאים ידי אכילת קדשים בשלנדה"נ ואנשי אלכסנדרי' שהיה אפשר להם לאכול חי יאכלו חי כדי שלא יעשו נותר אבל ידי מצות אכילה לא יצאו ושפיר כ' תוס' דאין זה זכות דמצוה לא יצאו, ומשום שלא יעשה נותר בלילה זה בכלל שא"א חטא היום בשביל שיזכה למחר והבן כי נכון הוא

שבתי וראיתי דאפשר לדחות ראיות אלו, דווקא באכילת קדשים מתנות כהונה דכהנים דבעי דווקא למיכל כדה"נ דכתיב למשחה בהם כדרך שגדולים אוכלים כבש"ס חולין קל"ג ע"ב ועיין תוספות שם דבמתני' דזבחים דקתני שיוכלו לאכול מבושל ושלוק היינו כשהוא נהנה יותר ממבושל ושלוק, וי"ל כ"מ מבושל ושלוק וצלי עדיף, אבל חי שלכדה"נ לא משום דכתיב למשחה שעכ"פ לא יאכל כדרך שאין דרך ב"א אוכלים, ולכן לא קתני במתני' שמותר לאכול חי, אבל בשארי מצות מצה ופסח אפשר יוצא שלכדה"נ, ועיין תוספות זבחים ע"ה ע"ב ד"ה בכור וכו' עיין מל"מ פ"י ממעשה קרבנות הלכה יו"ד, אלא דרחוק בעיני מיהו דבר זה דלמשחה לגדולה יעכב אלא שמצוה לאכול ע"ד שרגילין לאכול ולהדר לאכול כדרך שמלכים אוכלים אותה ונתחזקו הראיות שהבאנו ועיי' בכ"ז

שים עיונך על דברינו, אם גם כי בחפזון יצאתי, וד' ימהר לחזקך על התורה ועבודת הקודש כאות נפש רבך אוה"נ פ"ב כאור בוקר ליום ח' שבט תרכ"ח לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה יט

שלום וכל טוב, להרב המופלא ומופלג החריף מושלם במעלות עדני העצני כש"ת מה"ו יששכר דוב ני' בק"ק לבוב יע"א

זה איזה שבועות אשר הגיעני יקרתו ולהיות כי מעוטה אני במעטה הטרדות כידוע וגם אין הדבר נוגע לדינא, הנחתי מכתבו עד עתה ופניתי מעט זמן, ועברתי על דבריו ולהצדיק הצדיק מעיקרא כבוד אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל מחצי מעלתו ני' אשר ירה לפי דעתו על דבריו הקדושים באתי בשורותי' אלו בתוך המון טרדותי בקצירת אומר

ראשון לציון העמיד דבריו על פסק אאמ"ו זצ"ל בספר חתם סופר סימן ב' דמדאורייתא אוקמי' השוחט על חזקתו רק מדרבנן אסור דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומעלתו ני' הביא על זה סברת הר"ן כתובות בסוגי' דשלושה שישבו לקיים השטר דגם דתרי ותרי מדאוריתא מוקמי' אחזקה, היינו אם אין אנו מוציאין עי"ז דבר אחד מחזקתו, אבל להוציא דבר מחזקתו כגון אם נישאת להוציא מבעלה או להוציא ממון לא מוקמי' אחזקה וא"כ כן נמי בנדון זה אין מוציאים השחוט' מחזקה שאינו זבוח, ולא ניזל בתר חזקת השוחט עכ"ד, אומר אני אינו רואה תמוה בזה דרוב ראשונים בסוגי' שם מתרצים באופן אחר ולא רצו בסברת הר"ן יעיי' הרז"ה ומלחמות שם ויעיין רא"ש שם, וכן נראה מתוס' יבמות דמני' מייתי הר"ן עיקר ראייתו שתירץ באופן אחר, וכן נראה מתוס' כתובות כ"ו, ויעיין רמב"ן קדושין גבי ינאי דמביא סברת הר"ן ויעיי' תוס' רי"ד, מהנראה כי רובם לא ס"ל כהר"ן ומה תפיסה על אבא בזה אם דבריו אזלו לרוב ראשונים, אבל באמת גם להר"ן ניחא, כי המעיין בצדו יראה ויבין כי כוונת הר"ן דבתרי ותרי דאמרינן אוקמינן אחזקה דהיינו יען דספק הוא אנו מניחין הדבר כמו שהי' עד עתה אחזקתו, ונגד זה סובר הר"ן אם נצטרך עתה לעשות מעשה מחדש כגון להוציא אשה מבעלה או ללקות הבן כשבא על בת ישראל, או להוציא ממון איפכא אנו אומרין כיון ששנים אומרים כך ושנים אומרים כך אנו מסופקים בדבר לא ניקום לעשות מעשה נגד שנים האחרים המסייעי' לאשר הוא עתה ולא מוציאין האשה מבעלה וגם לא מלקין הבן וכן אין מוציאין ממון, וכל זה שלא נעשה מעשה מחדש משא"כ בשוחט ששחט בהמות וכל שוחט בחזקת שיודע ושוחט שפיר, ועתה ששנים אומרים שהי' סכינו פגום ושנים מכחישין אוקמינ' הדבר כמו שהי' בסתם, אם לא באו עדים כלל והיתה הבהמה כשירה מחזקת השוחט, וכן אוקמינן עתה ולא נעשה מעשה לפסול השוחט ולאסור הבהמות השחוטות, והוא פשוט

וצריך עיון לפי הנראה מהר"ן כתובות גבי שנים אומרים מת וכו' דהקשה קושי' תוס' על דמקשה הש"ס הבא עליה בא"ת ולא הקשה בחטאת ותי' דרצה להקשות גם לסוברים דתרי ותרי ספיק' דארייתא וצ"ל מאי יענה בתירוץ הש"ס באומר ברי לי קשה להלכתא דתרי ותרי ספיקא דרבנן א"כ בחטאת קאי, כיון דל"ל ע"כ סברת תוס' דדייקא, וע"כ צ"ל דהר"ן סובר דל"ק למסקנא דברי דידה מהני נגד החזקה ולא קשה רק בה"א דלא ידע דטוענת ברי וכ"כ הפ"י בכתובות שם, וא"כ האיך הוכיח מיבמות צ"ג דלא אזלינן בתר חזקה להפקיע מבעלה הלא שם אומרת ברי וכתירו' תוס' באמת שם, וי"ל עפ"י שהקשה בספר בית מאיר סימן קנ"ב דתי' תוס' לא מהני להא דמקשה הש"ס ספק ממזר הברי שלהם לא תהני רק