כתב סופר יורה דעה רסח

כנסת יחזקאל סי' מ"ג ובנוב"י קמאי יו"ד סי' פ"ט ובנדון שלנו יש לומר שמותר לפנותם כי אין לך בזיון גדול מזה לבנות בית על קבריהם ובל יחטטו ויחפרו שם כחפצם ורצונם כפי הצורך ליסוד הבנין, ולהניח אבן הראשה בחפירה עמוקה, וגם שארי קברים אשר יעשו עליהם דרך סלולה לרבים, הוא בזיון גדול למתים ויש לחוש כי בעלי מלאכה יתעללו בם בשעת מלאכה, ולפי מה שאמר לי הרב הגאב"ד דמקומו ני' שע"ע היה שם שומר משמר הקברות, נראה שצריכים שומר מן הרשעים המתעללים ומבזים מתי ישראל, ועכשיו יהי' בלי שמירה וכדי ביזיון, וכאשר יהי' נקברים אצל שארי מתים יהי' משומרים ע"י השומר כמקדם ואם יאמר האומר יהי' השומר יושב ומשמר גם קברים האלו, יש לחוש כי ברוב הימים ישכח כי יש שם קברים לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם, מן כל זה נ"ל דדמי' להא דמפנים מקבר לקבר מבזוי למכובד ודמי יותר להא דכתב המחבר ואם אינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש שיוציאו אותו עכו"ם או יכנסו בו מים מותר לפנותו, ועוד נראה לעשות סניף לפי שנוהגים בכל מקום להעמיד למתים מצבה על קבריהם והוא לו לציון להודיע ששם הוא קבור כדי שיוכלו קרובים לבקרו ולהתפלל שם לעיתים מזומנים, ומתפללים ביום יא"צ על המת, עיין ב"י או"ח סי' תרכ"א בשם ספרי כפר לעמך אלו החיים, אשר פדית אלו המתים וגם מתפללים בעד החיים, ועיין פ"ב דשקלים דר"נ ס"ל מותר המת עושים נפש על קברו וע"י שבונים ועושים דרך רבים על הקברות לא יוכלו הקרובים לילך שם על קברי קרוביהם להתפלל ולא יתפללו בעד המתים מכל זה נ"ל דיש אומדנא רבה דניחא להו לפנות ולקוברם בשכונת שארי הקרובים

ומ"ש משום הפסק בין מת למת מצדו ועל גבו, בדין זה צריך אני להאריך קצת הנה בטור סי' שס"ב כתב דאין נותנים שני מתים זה בצד זה אלא א"כ דופן הקבר מפסיק ביניהם ולא כ' שעור דופן ועביו

ואח"כ כ' אין נותנים ארונות זה ע"ג זה ואם נתן כופי' העליון שיפנה שאין נוהגים בזיון במתים ודווקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים אבל יש ביניהם מותר, והנה דין זה דאין נותנים ב' מתים זה בצד זה, ולא ב' ארונות זה ע"ג זה, איתא באבל רבתא אבל אם יש שם מחיצה דמותר זה כ' רמב"ן בתהב"א מנפשי' והטור לא כתב שעור לדופן, רק בשני ארונות זה ע"ג זה, כ' שאם יש ביניהם ששה טפחים מותר, ועיין בהג"ה מהרל"ח בשם כנה"ג דס"ל להטור בכוונת רמב"ן ג' טפחי' קרקע העליון מלבד ג' טפחים שעל גבי התחתון, והמחבר הגם שהקשה על הטור מ"מ קבע להלכה בסעי' ד' שאין נותנים ב' ארונות זה על גב זה, ואם יש ביניהם עפר ו' טפחים מותר, והוא כלשון הטור ממש וצ"ל הגם דבב"י תמה עליו מ"מ לא סמך להקל נגדו ולפ"ז לענין כפי' שכופין העליון שיפנה כל שיש ג' טפחים אין לכופם כנ"ל וצ"ע

והנה שיעור הדופן לא נזכר ברמב"ן ולא בטוש"ע ומצד הסברה נ"ל דווקא זע"ג זה יש לו שיעור ג' או ו' טפחים כיון שמונח זה על גב זה, ומשא של עליון על קבר שתחתיו, יש לחוש שתפול המחיצה ולכן יש לו שיעור מאומד הדעת, אבל מחיצה מן הצד סגי כל שיכול לעמוד. ואין לו שיעור כן נראה, אבל בתשוב' רשב"ץ ח' ג' סי' קי"ט כ' איפכא מן הצד בעי ששה אבל בין קבר עליון לתחתון סגי בשלשה ועיי' שו"ת ח"צ סי' קמ"ט דהוכיח דמן הצד בע' ששה טפחים וצ"ל מפני מה לא כתבו הטוש"ע שיעור רק בין קבר עליון לקבר תחתון ולא במחיצה מן הצד, וטעמא דרשב"ץ דס"ל דמן הצד צריך יותר מן בין העליון לתחתון צריך אני לומר דבר הפוכו ממה שכתבתי תחילה הפסק שמן הצד עומד באויר ואין לו תומך וסעד צריכה שתהא חזק יותר שלא תפול, אבל הפסק שבין עליון לתחתון העפר מונח על גב התחתון מתקיימת יותר ואם תפול יפול הנופל על פי התחתון ויהי' הפסק כן נראה סברת רשב"ץ, וא"ש הטוש"ע דכתבו דהפסק שבין עליון לתחתון צריך ששה טפחים, כ"ש וקו"ח מחיצה שמן הצד דבעי כשיעור הזה ולכן סתמו וסמכו דנדע מכח קו"ח, וכן רמב"ן לא כ' שיעור מפורש בדופן כנ"ל ועיין

והנה הש"ך בשם הב"ח כתב אפילו א"א לקבור בענין אחר ומסיים אבל א"א בענין אחר וודאי שרי ודבריו סותרים זה את זה, דתחלה כ' אפילו א"א לקבור בענין אחר ומסיים אבל א"א בענין אחר שרי, ולמעיין בב"ח יראה כי אין זה סיום דבריו של ב"ח אלא הש"ך בעצמו כתב כן וחולק על הב"ח היכא שא"א שרי, דכן כתב בטור בשם ר"ש גאון ולא מביא דברי הב"ח אלא שיש קפידא דווקא, ששה טפחים בבירור דלא כב"י כצ"ל, ובתשוב' שבות יעקוב ח"ב סי' צ"ד כ' ונ"ל על דבר הרחקת המתים בין זה לזה אף מהדין פשוט ומבואר בטור שהוא ששה טפחים, מ"מ פוק חזי מה עמא דבר, וקוברים זה אצל זה וזה על גב זה אף שהוא שלא ע"פ דין, נ"ל דנתפשט המנהג לפי שלא ניתן לנו רחבת ידים לפנינו וכמה השתדלות צריכים בכל המקומות ליתן לנו קצת מקום ודי לעמוד בשלנו במקום מצומצים, ודינים אלו לא נאמרו אלא במקום שהארץ רחבת ידים לפנינו וכה"ג כתב הטו"ז שס"ד סק"ב, מ"מ מקום שנתיישב בקרוב ואפשר להרחיק יש להרחיק, עכ"ל ועיין תשובה מאהבה, שכ' בהפסק מן הצד יש להקל יותר כיון שאין מפורש בטור דצריך ששה טפחים עיין בו, מכ"ז יוכל ללמוד במקומו אם יש רווחא בוודאי לא יקברו אלו שמוציאים אותם מקבריהם, רק בהפסק ששה טפחים רק עכשיו ע"י שמפנים כמה קברים יהיו צריכים לקבור זה אצ לזה או על גב זה, בלי הפסק כדינא, ויש לעיין כיון דהא דנוהגים להקל משום שאי אפשר בלאו הכי, וצריכים המתים הקבורים למחול על כבודם, וכיון שכן הנהוג בכל מקום היכא דדחיקא להו וא"א בענין אחר מידע ידעי כלם בחיי' שכן יהי', וגם ליכא בזיון כ"כ כיון שלכולם עושים כן, אבל אם אין המקום דחוק לע"ע רק ע"י אלו שהי' להם מקום קבורה יבואו לגבולם עתה מפני בזיון שלהם במקומם, מסתבר שאין אלו הקבורים שכבודם במקומם מונח ימחלו כנגד אלו משום כבודם מי נדחה מפני מי הגם שלאלו שמפנים בזיונם גדול יותר מלאלו שינוחו אצלם או ע"ג הבו דלא לוסף עלייהו מה שמצינו לכן לא נ"ל להקל, אלא אלו שמפנים אותם יקברו אותם זה אצל זה או ע"ג זה בהפסק מעט כיון דלא אפשר שרי וניחא להו בכך מלהיות בבזיון גדול בקברים אשר כבר נקברו ויהיו המתים חפשי בלי שמירה נתונים בידי זרים

ואם א"א עד"ז שלא יספיקו הקברים החדשים גם אם יקברו המתים שכבר נקברו ונפנו עתה אם ע"י שיתנו סיד על בשרם כדי שיתעכל הבשר ויהי' עצמות לבד שא"צ מקום קבורה כ"כ כמו אם הגוף עם הבשר נראה דשרי לעשות כן לקבור אחר שנתעכל הבשר זה על גב זה וזה אצל זה, היינו אלו שמפנים אותם מקבריהם כמ"ש, והנה הרשב"א בתשובה סי' שס"ט מי שצווה שיוליכו אותו לקוברו במקום אבותיו וא"א מפני הסירחון ועיכול בשר כ' דמותר לתת עליו סיד כדי לעכל הבשר מהר להוליכו אל אבותיו דמשום בזיון ליכא דהא הוא צוה משום כבודו ומשום צער ליכא, ומביא ראיי' מחניטה שחונטים ומיוסף שחנט את יעקב ש"מ שאינו מרגיש

הנה בדברי רשב"א רבים קשו בהם הא קרא כתיב בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ועיי' ברטנורא פ"ב דאבות משנה ז', גם מקשה מדאמר ר"י קשה רמה למת כמחט בבשר החי, ואמרתי מאז ישוב לזה עפמש"כ התי"ט שם דאין בשר המת מרגיש כלל והחוש מעיד על זה וכוונת חכמז"ל שקשה רימה למת וכ' שהנפש קשה לו כשרואה רמה שולט בגופו ומפרש קרא אך בשרו וכו' עליו תאבל שנמס וכלה ונפשו דייקא עליו תאבל, והנה גם דבריו קשי' להבין למה תאבל הנשמה על הגוף, קרוץ מחומר ולגוף עצמו ליכא צער שאינו מרגיש ולמה ירגיש ותאבל הנשמה על זה, ונ"ל על פי דרכו בהוספת דברים ע"פ שאמרו חכז"ל פ"ק דחולין אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, וכתב רש"י מכריזין גוזרין עליו, והנה נוקב אצבעו במחט אין היסורים קשים כ"כ ורפואתו ידוע לכל נותן אצבעו במים וכורך עליו בגד פשתים ואין יסורים וצער כ"כ ודאגה מניין, אבל זאת יצער לאדם כאשר ישים על לבו שאינו נוקף אצבעו למטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, ואין יסורים אפי' קטני קטנים בלא חטא וזאת ישים אל לבו ומצטער על כל זאת, וכן הוא ברמה למת שאין רמה ותולעה שולט בצדיקים גמורים כמו שמצינו כמה מעשיות בש"ס ועיין מדרש שמואל פ"ג מ"א דהכי קתני למקום עפר רימה ולא שיה' רימה ותולעה דצדיק גמור ינצל מכל זה, ויפה אמרו קשה רמה למת כמחט בשר חי כמו מחט בבשר חי שקשה לאדם מצד חלק הנפשי' שע"י זה נודע לו כי חטא כן נפשו עליו תאבל כששולט רמה בגופו של המת דע"י כן נתברר כי לא בא נקי מחטא ולא נתקיים בו ברוך אתה בצאתך נקי בלא חטא ואשמה, וא"ש דברי חז"ל, ויש לפרש הקרא אך בשרו עליו יכאב היינו בלה וכלה עליו קאי על נשמת רוח בשבילו ויצאה פגום מגופו ועליו כמו עבורו ועי"ז נפשו עליו תאבל בשביל הגוף שיכאב עבורו תאבל והבן

וע"פ דברינו אלו לק"מ על הרשב"א שאין בשר המת מרגיש כלום, והקרא דבשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל כמ"ש התיו"ט דקאי על הנפש ויכאב היינו שכלה ובלה ועי"ז נפשו תאבל ובש"ס קשה רמה למת דקשה על הנפש וא"ש יותר ומובן עפמש"כ וכל רמה שמתהוי' מעצמו שאינו בצדיקים גמורים, עליו נפשו תאבל עי"ז כי לא יצא שלם בלי חטא מעה"ז לעלמא דאתא אבל אם חותכים באיזמל בבשר המת או שורפין בשר שנעשה במכוו' שנעשה לכבודו ולרצונו אין הרגשה כלל לא לגוף שאינו מרגיש כלל ולא לנפש למה יכאב על גוף קרוץ מחומר שאינו מרגיש ואין בו סימן רע לפנימות נשמתו וא"ש נכון בעזהי"ת ולק"מ מחניטת יעקב דבמכוון וע"י מעשה בני אדם נעשה

אלא שעדיין קשה, שהוא נגד ש"ס שבת פ"ק דף י"ג ע"ב דמקשה על רשב"ג דאמר אין בשר המת מרגיש באיזמל מהא דאמר ר' יצחק קשה רמה למת והא דכתיב אך בשרו עליו יכאב ומתרץ רשב"ג אין החי מרגיש בבשר מת שבו אלמא דש"ס מדמי להדדי כמו שקשה רימה למת כן קשה כשחותכין בבשר המת, באיזמל, ולא ס"ל