כתב סופר יורה דעה רסו

יום הדין, ונ"ל הא דלא אמר טעם המבואר בש"ס ב"ב דף קנ"ה ע"א משום ניוול וחידש טעם מדילי', ועיין שו"ת חו"י ובח"צ סי' מ"ז ומ"ח ובנוב"י תנינא ח' יו"ד סי' קס"ד, והם נתקשו למה ל"א ר"ע משום חרדת הדין ויצאו ליישב, אבל באמת קשה איפכא מה לו לכל בו לחדש טעם מדילי' שלא נמצא ולא אמר משום ניוול, דיש לומר משום הכי היה מותר מבזוי למכובד הגם דאיכא ניוול ובזיון בחד צד, איכא ג"כ כבודו מרובה מצד אחר ולכן התחכם לתת טעם משום חרדת הדין ואפילו למכובד אסור חוץ לקוברו אצל משפחתו דנוח לו לאדם וכו' כדמצינו בקראי טובא וזה תועלת ונחת רוח לו וכיוצא בו, או די"ל משום דאיתא בירושלמי אין מפנים לא את המת ולא את העצמות, ובעצמות נראה דלא שייך ניוול, ולכן חידש הכל בו משום חרדת הדין וס"ל גם בעצמות שייך חרדת הדין, וע"כ כן הוא דהא בירושלמי מפורש קתני ולא את העצמות, ועיין נוב"י קמא יו"ד סי' פ"ט העלה מכח ראי' דבעצמות בלי בשר ליכא חרדת הדין ודבריו תמוהים הרי בירושלמי מפורש ולא את העצמות ולכאור' קשה מ"ש המת בבשרו מ"ש עצמות, ולהנ"ל אתי שפיר, דהא בעצמות הו"א דליכא חרדות הדין דכתיב בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, קמ"ל גם בעצמות איכא חרדת הדין, או י"ל דכ"ז שבשרו עליו איכא משום ניוול מה שאין כן בעצמות לכן קמ"ל לא מבעיא מת דאיכא משום ניוול אפילו עצמות לחוד דליכא משום ניוול מ"מ אין מפנין משום חרדת הדין מיהא איכא כן נראה לי'

ויש לי להביא ראיי' מזה דאיכא חרדת הדין גם בקטן דאלת"ה קשה מירושלמי דאמר לא את המת ולא את העצמות, ולפמש"כ לא זו כשבשרו עליו דאסור משום ניוול ואפי' בעצמות דמשום חד"ה מיהא איכא ואם בקטן ליכא חרדת הדין ומשום ניוול בוודאי איכא עכ"פ בשהיה גדול בשנים ואינו גדול על פי הדין ואין מפנין את המת היינו אפילו קטן משום ניוול, ואין מפנין העצמות רק בגדול ואיך כייל הירושלמי מת ועצמות וחלוקים הם בדיניהם וע"כ גם בקטן שייך משום חרדת הדין כנ"ל ראיי' מהימנא לפום רהיטא

והנה לפנות המת והעצמות כדי לחברו בקברות משפחתו אפילו קברוהו סתם, וגם לא צווה מותר ומוסכם מכל הראשונים והפוסקים ויצא מן הירושלמי הנ"ל, וראיתי לאבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חלק ששי סי' ל"ז טרח ליישב הא דלא הביא ראיי' לדין זה דמותר לפנותו לקוברו בקברת משפחתו מש"ס מכות דף י"א ע"ב תנא מת קודם שמת כה"ג מוליכים עצמותיו על קברי אבותיו דכתיב ישוב אל ארץ וכו' וכתב רש"י ואחר זמן מת הכה"ג הרי מבואר דמותר לפנותו ובח"ס כ' דמשם אין ראי' די"ל דהתנה תחילה, ועדיין יש לי מן הקושיא לכאורה דדין זה דהתנה תחלה מותר לא נמצא רק בב"י בשם רבינו ירוחם שכ"כ מדנפשי' ואין מי שמביאו ראיי' מש"ס מכות דהתנה מותר, אלא דזה לק"מ דבאמת מותר לפנותו לקוברו בקבורת משפחתו כמבואר בירושלמי, שוב אין ראי' מש"ס מכות דתנאי מהני דלקוברו בקבור' משפחתו בלאו"ה מותר ור"י חידש אפילו לקוברו בקבר שאיננו במקום קבורת אבותיו מהני תנאי ולפע"ד בלאו"ה אין ראיי' מש"ס מכות דמשם הי' מקום לומר דווקא עצמות מותר דליכא חרדת הדין כמו דס"ל לנוב"י הנ"ל והא דקתני לקוברו, בקבורת אבותיו דווקא, דאל"כ מה לו לפנותו ולהוליכו אם לא כדי לקוברו אצל אבותיו אבל מת בבשרו לא הגם דבירושלמי מוכח דגם בעצמות שייך חר"ה כמ"ש מ"מ מש"ס דילן אין ראיי' די"ל דס"ל בעצמות ליכא חרדת הדין, ועוד ויותר נ"ל דדווקא עצמות דליכא רק משום חד"ה שרי כדי לקוברו אצל אבותיו אבל כל שהוא בבשרו דאיכא תרתי גם משום ניוול לא, ומירושלמי נשמע הכל אפילו מת ובשרו עליו ג"כ מותר

ועוד י"ל דבאמת הנוב"י מביא ראיות מבה"ג ורמב"ן דליכא איסור לפנות עצמות, וע"כ דליכא חה"ד בעצמות וראיותיו כראיות מוצקות, ואין לדחותם רק בדוחק אלא דקשה מירושלמי דמפורש ולא את העצמות וצ"ע על ראשונים הנ"ל, ולכן נ"ל דיש לפרש מה דקאמר ולא את העצמות כשפותח הקבר וסייד הבשר בסיד כדי לפנותו למקום קבר אחר וכתב רמב"ן, בתה"א ומובא בטור דנוהגי' לקבור במהמורות ואח"כ לקבור העצמות וכ' הב"י בשם תה"א הטעם שמא יפה לו שיניחו עצמותיו מן הדין ועיין טו"ז ס"ק ג', דמביא קרא בשרו עליו יכאב, כל זמן שבשרו עליו, יכאב מחרדת של הדין

ובזה נראה כי בעצמות ליכא עוד חרדת הדין, והו"א כיון שעושים לו נייח' אם נתעכל הבשר וכלה מהר, משו"ה מותר לפתחו כ"ז שבשרו עליו, כדי לכלות בשרו ע"י סיד ויהי' רק עצמות הגם דאיכא חרדת הדין בתחילתו, תחלתו יסורים בשעת פתיחה מחרדת הדין וסופו כשכלה בשרו ע"י סיד, שלוה, ומנוחה שינוחו עצמותיו בקבר אשר יקברוהו שם קמ"ל ירושלמי ולא את העצמות מפנים אחר שכלה בשרו אחר הפתיחה ע"י סיד וכדומה משום דאיכא חרדת הדין בשעת הפתיחה, וטלטלו לכלות הבשר, וא"ש דס"ל לראשונים דבעצמות לחוד ליכא משום חד"ה ומותר לפנות מקבר לקבר וכמש"כ הנוב"י נכון ועיין

ומעתה אין ראיי' מברייתא דש"ס מכות דשם כבר ליכא רק עצמות שהבשר כלה והלך לו מותר לפנותו, שבשעת פתיחת הקבר כבר ליכא בשר, וליכא ראי' דמותר לפנותו לקוברו במקום קבורת משפחתו רק מן ירושלמי כנ"ל, אלא בלאו"ה לא ידענא שום ראי' בש"ס מכות מאן יימר לנו כי ברייתא קאי אחר שנקבר, דלמא כשמת כה"ג עד שלא נקבר, ומ"ש רש"י שמת אח"ז לאפוקי דלא נימא אם מת מוליכים עצמותיו וקוברים אותו שם, היינו דווקא כשלא היה בערי מקלט כלל קודם שמת, אבל כשמת אח"כ ס"ד דמוליכים אותו מיד, ובאמת בריית' מסתם קא סתים ולא קתני ומת כה"ג קמ"ל רש"י ומפרש מת אח"ז היינו אחר זמן מיתתו ושכבר ישב שם, מ"מ דווקא אחר שמת הכהן, ומנ"ל הא מדיליף הבריית' מדכתיבי קראי ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו זו הוא קבורה וקרא אחר מיתת הכהן קאי, ואז ישוב ויקבר בארץ אחוזתו כנ"ל, ואין ראי' מבריית' ולא מפי' רש"י דאיירו אפי' נקבר שמפנים אותו מקברו, ומהא דקתני מוליכים עצמותיו אין ראי' שהי' זמן רב אח"כ שכבר כלה בשרו, והי' נקבר תחילה, דהא גם אביי נקט כהאי לישנא נגמר דינו ומת מוליכים עצמותיו ובזה מוליכי' אותו מיד לקברו שם, ולמה אמר מוליכים עצמותיו, ועכצ"ל שכן נהגו לכלות הבשר קודם שמוליכים משום העיכול עיפוש וריח רע כמ"ש בתשובת רשב"א סי' שס"ט וברמ"א סי' שס"ג, ומה"ט קתני ג"כ בבריית' מוליכין עצמותיו ופשוט

אלא ברמב"ם פ"ז מהלכת רוצח הלכה ג' כתוב דקוברים אותו וכשמת כה"ג מוליכים עצמותיו וכו' מפורש כ' שקוברים אותו ומ"מ מותר לפנותו כן מן הדין לפי האמת דמבואר בירושלמי דמותר, וביותר א"ש לפמש"כ דבעצמות ליכא משום תד"ה דבוודאי מותר ולא צר"ל דרמב"ם מוסף מדילי', וכותב כאן דין בריית' ומוסיף והולך מה שלא נזכר בבריית' רק מבואר בירושלמי, דבעצמות פשיטא שאין בו איסור פינוי כלל

המורם מדברינו אלו כי אסור לפנות המת כ"ז שבשרו עליו משום חה"ד וגם משום ניוול ואפי' קטן דבירושלמי סתמא קתני אבל עצמות היינו שכבר כלה הבשר מאליו וליכא בשר מותר לפנותו דליכא חה"ד וגם ניוול ליכא בעצמות ולקוברו בקברת אבותיו או משפחתו מותר אפי' כ"ז שבשרו עליו, ובלאו"ה אסור לפתוח הקבר אפי' רוצים לכלות הבשר ולהוליכו אח"כ הגם שיש בו נייח רוח למת כמו שהעליתי ע"פ ביאורי בירושלמי, וכן מוכח מתשו' רשב"א סי' שס"ט דמותר לכלות הבשר והעלה שם, דמותר להוליכו אח"כ לקבורת אבותיו כבירושלמי, ונראה אבל בלאו"ה אסור לפנותו הגם בנדון שלו היה מכלים ושורפים הבשר שעליו מ"מ אסור לפתוח הקבר לולי מפני שנייח לו להקבר בקבר אבותיו או משום שצוה כמבואר שם

ב) להוליך מת ממקום שיש בה"ק למקום אבותיו כי בהג"א פא"מ משם או"ז כתב דאסור להוליך, ובש"ך נתן טעם משום בזיון שאר מתים, שאין כבוד לנוח אצלם, ושם נאמר אבל מוליכים אותו מחוץ לארץ לארץ ישראל ובד"מ כ' ב"ד עוד בא"ז דאם צוה המת להוליכו ממקום למקום שרי ומשמע שם דמותר להוליכו למקום שאבותיו קבורים שם עכ"ל והנה בהג"ה לא כ' חוץ מזה רק להוליכו לא"י דאית בי' משום כפרה, כמ"ש הראשונים דמותר לפנותו משו"ה, וכן להוליכו למקום שיש בה"ק מותר מה"ט דלאו משום כבוד אלא משום כפרה הוא, וד"מ כ' דבאו"ז איתא במצוה, צ"ל בא"ז עצמו ראה כן והד"מ הוסיף דמשמע דמותר להוליכו למקום שאבותיו מונחים, נראה דלא ראה כן בא"ז אלא דמשמע לי' להד"מ מסברת עצמו כן כיון דלענין לפנותו ממקום למקום, שווי' אלו ג' דברים להתיר' לא"י או בשמצווה או לקבורת אבותיו ה"ה בזה וכ"כ בהג"א לשו"ע

ולדידי צ"ע דיש לחלק דווקא לא"י מותר משום כפרה אין אנו חוששים לעכב כפרתו משום בזיון דשאר מתים אבל משום שמצווה להוליכו אפשר לא היינו חוששים לצוויו משום לבזיון המתים דקבורים שם, אלא דד"מ ראה שכ"כ בא"ז, וי"ל דמשום מצוה לקיים דברי המת, צריכים להוליכו ואין חוששין לבזיון קצת דשארי מתים, מלהניח המצוה, דמצוה לשמוע דברי המת, והוא שצוה לא עשה כראוי אבל מ"מ מאחר שצוה על כך המצוה עליו לקיים ופשיטא שאין זה כמו שמצוה לעשות איסור שאין חיוב לקיים, ועיין רשב"א גיטין פ' השולח, באומר פלוני שפחתי עשו לה קי"ר שהקשה הא עבירה הי' וכי מפני שצוה יעשה עבירה, מ"מ הכא לאו עבירה הוא אלא שאין נכון לעשות כן וכיון שמצוה לשמוע דברי המת מותר כן נ"ל, אלא מה שמדמה הרמ"א מילתא למילתא ולמד מזה דמותר להוליכו, בלי צוויו לקבורת אבותיו שהוא משום כבודו ונייח, מנ"ל לחוש לכבודו, ולבזות שאר מתים, משום כבודו וצריך עיון

וראיתי אחרי רואי בתשוב' כנסת יחזקאל סי' מ"ג שעמד בחקירה זו, דמירושלמי אין ראי' דמותר לפנות מקבר לקבר משפחתו רק בדליכא בה"ק במקומו, אבל בדאיכא, דאיכא בזיון לאחרי' מנ"ל