כתב סופר יורה דעה רסד

עשה המצוה בשעת שחי פטור מלעשות ועיין ש"ס ר"ה דף כ"ח גבי כפאו שד ואכל מצה, ועיין רמב"ם דלא יצא כיון שעשה בשעה שהי' פטור, ועיין טורי אבן שם באורך ולכן נ"ל פשוט מי שהניח תפילין בשעת אנינות או שהתפלל וכדומה צריך להניח תפילין וכדומה אחר אנינות דלא יצא בשעה שהי' פטור חוץ כשנאמר כיון דמדאוריי' בר חיובא הוא חוץ מדרבנן פטרוהו יצא, ודווקא היכא דאינו מחויב מדאוריי' לא יצא כן י"ל באפשר אבל אין לנו ראי' ומנ"ל לומר כן מעצמינו, האמת דמשמע מתוך דברי המג"א דהא דלא יצא במה ששמע בציבור דווקא לדסוברים דאסור במצות אם כן עשה מצוה באיסור לכן לא יצא אבל לדיעות דפטור ומותר יצא במה ששמע מן הציבור שהרי כתב ולמ"ש בסי' ע"א דרשאי, א"כ יצא במה ששמע מן הצבור וטעמו נראה לדסוברים דאסור הרי עשה המצוה באיסור הו"ל מהב"ע ואפילו בעבירה דרבנן לא יצא כמ"ש רש"י פסחים דף ע"א, אבל לדסוברים דאונן פטור ומותר יצא, כן נראה משטיח' מג"א, אבל ראיתי בלבושי שרד, הנדפס אצל מג"א שמפרש כוונת המג"א, להך דיעה דמותר מחויב לשמוע מן הצבור, ולא יקרא ביחיד אח"כ, וא"כ אין מן המג"א התנגדות למ"ש דכל שעשה בשעה שפטור לא יצא כמובן, וממילא נדחו סיומא של הנוב"י ומסקנתו לדינא כיון דיש חולקים וס"ל דפטור ומותר הו"ל ספק לענין ברכה לפמ"ש גם להך דיעה מה שמברך בשעת אנינות כלא ברך כלל ואין לנו לומר רק דלמא במצוה כזו לא פטרו וחיובא איכא וכיון דהוי לי' כספק הו"ל בשאר הלילות כספק ספיקא לענין הברכות כהא דכ' התה"ד דמברך בשארי לילות דסומכין בספק על דיעות דס"ל דאם לא ברך לילה א' לא הפסיד שארי לילות, ועיין פר"ח טעמא דאיכא ס"ס שמא ברך ושמא הלכה דמברך בלאו"ה בשארי לילות והכל כיון דרוב הפוסקים ס"ל דמברך, רק דנהגו להחמיר כדעת הבה"ג, כל שיש עוד צד וסברא סמכי' על רוב הדיעות לברך בשארי לילות וכ"כ המג"א, א"כ בהאי יש לסמוך על סברת הטוב"י אולי במצוה כזו לא פטרו וחיובא הוא כנלפע"ד כתבתי וחתמתי שמי ידידו דש"ת

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קפב

ראה זה דבר חדש יצא מפי מלך ושריו ירו"ה שלא לקבור בר מינן רק אחר כלות שני פעמים מעת לעת, מטעם המלך ושריו ועי"ז יתארך האנינות עד כלות זמן ההוא ובטלים כ"כ מק"ש ותפלה ויתר מצות ה' אשר אונן פטור ואסור בהם, אם יש לפתוח פתח לכחא דהיתרא בתורה ובמצוות ואמרתי לבוא אל העין פה הנלפע"ד וה' יאיר ענינו

הנה שאלה כזו ממש נשאלה לפני הגאון בעל נוב"י תנינא, חי"ד והראה פנים לכאן ולכאן ולא עלתה בידו להתיר כי אם בעצה היעוצה לבסוף וגם זה ע"צ הדוחק, ונבוא אל דבריו בעזהי"ת הנה במג"א סי' תקמ"ח סק"ח כן כתוב במקום שיש אונס שלא לקבור כגון שהוא יום אידם או יום אחר לא חל דין אנינות ולכאור' כן הדבר הזה, כיון שיש אונס ע"פ הקפידא שלא לקבור עד זמן המיועד לא חל אנינות כלל עד יום הקבורה, אלא שבדגול מרבבה כתב כי דברי מג"א דווקא ביו"ט שאסור להכין צרכי המת ארון ותכריכין וכדומה אם לא שיוכל לקבור באותו יום, ולכן אם איכא אונס שלא לקבור ממילא אינה טרוד כלל במת ולא חל אנינות כלל, משא"כ בימי חול מ"מ טרוד הוא לכבוד המת להכין צרכי הקבורה ארון ותכריכין ולשכור ספדנים, וביאר ביותר באריכות בנוב"י שם עיי"ש, והנה אם כי בדברי המג"א הנ"ל יש להעמיס כן כי שם בהכי איירו במת ביו"ט אבל מה נעשה למה שכ' המג"א סי' תרצ"ו דאונן חייב בקריאת המגילה כיון שאין קוברים קודם קריאת מגילה וכל עצמו שאונן פטור מפני כבודו של מת, שטרוד עמו ולכן כיון שא"א עד אחר קריאת המגילה שהוא קודם קבורה ממילא חייב במגילה וכן בק"ש ותפילה עיי"ש, נראה דכללא כייל בכ"מ שא"א לקוברו עד זמן קבוע חייב במצות דהא בפורים יוכל להכין שאר צרכי המת כל זמן שקוראין הציבור המגילה בבה"כ, וע"כ דס"ל למג"א דעיקר הטרדות בהוצאות המת לקבורה ודבריו שבסי' תרצ"ו מפרשים דבריו הסתומים שבסי' תקמ"ח ונלמוד סתום מן המפורש אלא באמת המג"א עצמו לא ברירא לי' התם לחיובא והלכה זו עוממת בידו כנראה להמעיין שם, ומ"ש לבסוף כיון שיוכל להחמיר על עצמו כמו שכתב בסי' ע"א לא דני דשם איירי ביש לו שישתדל בשבילו בצרכי הקבורה ורצה להחמיר על עצמו אין מוחין אבל אם אין משתדלים אחרים שמתעסקים עמו פסקי' כתוס' בשם הירושלמי דרק בשיש לו מי שישתדל איכא ספיקא בירושלמי וכמ"ש בטו"ז סי' ע"א ולכן אין מוחים וא"כ בפורים דלא איירי בהא הוי ככל השנה ופטור ואסור להחמיר חוץ משנאמר דכיון דאין מוטל עליו לקברו שאין קוברים רק אחר יציאת בהכנ"ס הוי כשבת ויו"ט אבל אין ענין להא דסי' ע"א, והנה כבר כתבנו דגם לשבת ויו"ט אינה דומה דשם אינה יוכל להתעסק כלל בצרכי הקבורה ובאמת כשרוצה להחשיך על התחום פטור ממצות כמבואר וכן בפורים, ובאמת באלי' רבה חולק על המג"א שם, וכתב דלא יקרא מגילה רק אחר קבורה כיון שזמנה כל היום, ולענין ק"ש ותפלה דינו ככל השנה, ובסי' תקמ"ח ס"ל כמג"א וע"כ דס"ל לחלק כהנ"ל דבפורים כיון שיוכל להכין צרכי המת בזמן שמתפללים הגם שאין יכול לקוברו אין עליו חיוב תפלה וק"ש משא"כ בסי' תקמ"ח לענין יו"ט שני, מודה למג"א היכא דע"פ אונס אינה יוכל לקבור לא חל עליו אנינות וכמ"ש הנב"י הנ"ל

ומצאתי ראיתי בתשוב' יד אלי' סי' ט"ז במקום שנוהגים שאינם קוברים בע"ש איזהו שעות קודם הלילה שמתפלל האונן מנחה כיון שאין יוכל לקברו כמו שאין המת מוטל עליו לקברו דמי, וכמו מי שמת בתפיסה עיי"ש, ונראה דס"ל כמג"א סי' תרצ"ו הנ"ל דעיקר תליא בקבורה אם אין יוכל לקברו הגם שיוכל להכין צרכי מת מ"מ לא מקרי מוטל עליו, אבל מסתבר דברי הנוב"י דלא גרע ממחשיך על התחום שחל עליו אנינות אפילו בשבת הגם שאין יוכל לקברו וגם חילוק לא ידענו למה בשאינו יוכל לקברו וטרוד בהשתדלות לצורך קבורה יהא חייב במצות דלכל הטעמים ליכא חילוק בין לרש"י ר"פ מי שמתו משום שטרוד במצוה כמו גבי חתן ובין לתוס' בשם ירושלמי כל זמן שאתם עוסקים בחיים אין לחלק ביניהם ואין לזוז מדברי נוב"י בזה, לפע"ד

והנה בירושלמי נתנו לכתפים כמו שמסרו לרבים דמי וכן פסקינן בש"ע יו"ד סי' שמ"א וביאר רמב"ן שהי' נוהגים אחר שהכין צרכי המת הי' מוסרים לכתפים, והם הוציאו כרצונם ולכאורה גם במקום דלא נהוג הי' ראוי לתקן כן כדי שיפסוק האנינות, אלא דהנוב"י שדא בי' נרגא לפי ספיקות הגהו' מיימני' במוליך המת בעגלה או בספינה, אי דומה לנתנו לכתפים או כיון שהולך עמו פטור, וס"ל להנוב"י כיון שהולך עם המת ומלוהו הוי כמו בעגלה וספינה, ונפליכן לספיקא של המיימני' הנ"ל, והא דמסרוהו לכתפים דווקא במשלח המת חוץ לעיר ואינו הולך עמו, והנה לא עלה על דעת נוב"י לתקן שלא ילוה האונן את המת וימסרוהו לכתפים, דהא כל עצמינו שאמרו פטור מן המצות ואסור להחמיר מפני כבודו של מת היינו שיזמין כל צרכיו ותכריכין ונסרים ויזמין מלוים וספדנים כל צרכו ואיך נאמר שלא ילוה מת וימעיט בכבודו מקום שהולך עמו וזהו כבודו של מת ולכן לא מצא נוב"י עצה על זה רק כמו שכתוב לבסוף

אבל לפע"ד במח"כ נוב"י אינה דומה לספיקות הגהות מיימוני' במוליכין על הספינה ועגלה דבוודאי במוסרו לכתפי' והם מוציאים המת כחפצם ורצונם בלא שאלת פה האונן והם עושים בזמן המוכשר להם ואין עושים שום דבר למהר ההוצאות רק הכתפים בעלי דברים ומי יאמרו להם מה יעשו גם אם כשיוציאו הכתפים המת ויוציאוהו ילך האונן עמהם וילוה המת מ"מ עד זמן ההוא אינו מוטרד בשום דבר ואינו עוסק בצרכי המת ויושב ומבטל עד זמן שיקראוהו הכתפים בני החברא המיועדים לכך, ועליהם מוטל ולא עליו, אבל במוליך המת בעגלה ובספינה שהוא המוליך המה ועליו מוטל להוליכו ולהביאו אל מקום קבורתו ועוסק ובא בצרכי המת כ"ז שמוטל על הספינה והעגלה וברצונו בעל העגלה והספינה הולך ונוסע והוא עומד על גביו ולולי שמסופק בו הגה"מ לא היה מקום ספק שאינה דומה כלל למוסרו לכתפים שהשליך מעליו כל צרכי המת, והכתפים מתעסקים בו כרצונם משא"כ במוליך בעגלה ובספינה, הוא שוכר בעל העגלה ובעל העגלה מושכר לו לישא משאו ובעליו אתו עמו לכל דבר, אשר יצוה עליו, מתו מוטל עליו לפניו מקרי, והג"מ מ"מ מסופק כיון שבשעת הליכת העגלה וספינה הוא יושב ובטל ואין לו מה לעשות אולי דומה למסרוהו לכתפים אבל במסרוהו לכתפים ממש וכשיגיע זמן הקבורה מלוהו אין ספק כי זהו מסירת הכתפים בירושלמי ושו"ע ול"ל לאוקמי הירושלמי ברחוק מן העיר וחוצה ואינו מלוהו כנ"ל פשוט

והנה איתא בירושלמי מוסרו לכתפים כמוסרו לרבים דמי ועיין בטור במקום שנהגו שם שהכתפים מיוחדים וכ"כ בשו"ע בלשון הטור, ועיין דג"מ וכ"כ בנוב"י הנ"ל דה"ה וכ"ש דחייב במצות ומביא ירושלמי דאמר רשב"ג אם חיי שעה התרת לך כ"ש חיי עולם, והנה בש"ס דילן ליתא לזה אלא אמר רשב"ג מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, ונ"ל דעוד יש שינוי בין ש"ס דילן לש"ס ירושלמי בדברי ת"ק דבש"ס דילן איתא וחייב בכל מצות שבתורה ורשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו ולא מצא מה ביניהם כיון דגם ת"ק מחייבו בכל מצות חוץ מתשמיש, אבל בירושלמי הגירסא אוכל כל צרכיו ומזמנין עליו ועונה אמן ועונין אחריו אמן ורשב"ג אומר הואיל והתרת לו כל אלו חייבוה בכל מצות של תורה אם חיי שעה התרתי לו כ"ש חיי עולם ולפי גירסת ירושלמי לא נזכר בדבר' ת"ק דחייב בכל מצות רק שמזמנין עליו כיון שמותר לו לאכול, ומצוה לכבוד שבת, מזמנין עליו ועונין אמן אחריו, והוא עונה על אחרים בברכת הנהנין אבל