כתב סופר יורה דעה רסג

ולסיים בטוב בחידושי אגדה אמרתי בדרוש לח"ק כתי' רודף צדקה וחסד וכ' במדרש זה אברהם שגמל חסד שנאמר ואח"כ קבר אברהם וכו' וצ"ל וכ' קודם אברהם ואחריו לא קברו מיתיהם, ונ"ל במדרש ועשית עמדי חסד ואמת, זהו חסד שעושים עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול וצ"ל הלא קבורה הוא משום בזיוני לחיים, ואפי' תימא משום כפרה מ"מ הא לא יכחיש אדם שהוא בזיון לחיים ג"כ ותשלום גמול להמתעסק וקובר הוא מיד וא"צ לצפות כי הוא להסיר חרפה ובזיון החיים, ונ"ל כי חסד של אמת הוא שבוחר לו קבר לפי כבודו ורצונו וכדומה מה שעושה צורך המת, זה חסד של אמת שאין בו תועלת לחיים רק להטמינו בארץ שלא יראה קלונו ויהי' לבזיון לחיים, אבל זולת זה הוא חסד של אמת, ויעקב בקש אל נא תקברני במצרים ויקברוהו אצל אבותיו זהו חסד של אמת, והא א"ש מה שאמר יעקב ועשית עמדי חסד ואמת הלא כל קבורה הוא חסד של אמת, ולא הי' צריך לפרש חסד שמבקש הוא של אמת, ולמ"ש, א"ש דסתם קבורה לאו חסד הוא, אבל הוא בקש חסד של אמת שאל יקברוהו במצרים, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, וכן גמל אברהם חסד לשרה, ובחר קבר לפי כבודה, ולפי צדקתה, וזהו חסד האמיתי וזהו כוונת המדרש רודף צדקה וחסד זה אברהם שעשה חסד של אמת, דכתיב ואחרי כן קבר אברהם, אחרי שטרח ויגע והמציא לה קבר הראוי לה, ימצא חיים במדרש זה אברהם דכתיב ויהיו שני חיי אברהם אשר חי צ"ל בשנבין דכתיב אשר חי למה לי, ונ"ל ע"פ שאמרו חכמז"ל זכה על שנותיו של אדם הקצובים לו מוסיפים עליהם דכתיב את מספר ימיך אמלא, ואברהם עבור שהי' רודף צדקה וחסד הוסיפו לו היינו ויהי שני חיי אברהם אשר חי היינו לא היו שנותיו הקצובים לו משעת לידתו אלא אשר חי שנתוספו לו ע"י מעשיו, ושנים אלו שמוסיפין הם כמציאה שבאה בהיסח הדעת שנים הקצובים לו הם שלו משעת לידתו והיינו רודף צדקה וחסד ימצא חיים, שבזכות צדקה וחסד יתוספו לו וימצא חיים יותר מהקצוב לו וזהו כוונת המדרש ימצא חיים זהו אברהם ואלו שני חיי אברהם אשר חי ע"ד שפרשתי וכתיב כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, כל הכתוב לחיים בירושלים הכ"ד פה מרחץ מיידלינג כאור בוקר ליום ג' י"ב מ"א תרכ"ז לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קפא

שלומים מרובים כטל וכרביבים, לאיש צדיק הולך בתומו, ה"ה ידידי הרב המאוה"ג המופלג המפורסים, חרוץ ובקי בהוראה כש"ת מה"ו נתן פריידער ני' אבדק"ק טשארנא יע"א

גי"ה קבלתי, ונפשו היפה בשאלתו מי שמת לו מת בימי הספירה באופן שיהי' אונן כל הלילה וכל היום ואם לא יספור כל הלילה ההוא וכל היום שוב גם בימים של אחריו לא יוכל לברך וכבר ראו עיניו מ"ש בנוב"י קמא חאו"ח סי' כ"ז ומעלתו ני' הרחיב קצת הדיבור ונפשו איותה לדעת דעתי בזה, הנה כבר הורה זקן למעשה שיספור בליל אנינות בלא ברכה, ויש לי להשיב על דבריו והריני גורע ומוסף לקיים הוראתו, הנה מה דחידש מסברא דנפשי' דעד כאן לא נדחה מצוה מפני אנינות אלא מצוה שאיננו נוהג רק בשעת אנינות אז נראה שביטל המצוה הוא מפני כבוד המת, אבל שיבטל המצוה הנוהגת גם לאחר הקבורה זה לא נדחה מפני כבוד המת, וא"כ היה מותר לפ"ז בספירות העומר כדי שלא יבטל המצוה כל ימי העומר אלו דבריו ז"ל

ואני לא אבין דהא תינח אם הך דינא אם לא ספר לילה ויום אחד שוב אינו יוכל לספור בשארי ימים הכל מודים בו ומעיקר הדין הוא כך י"ל משו"ה לא אסרו מעיקרא לספור באנינות כדי שלא יבוטל אח"כ ממצוה זו אחר הקבורה, אבל באמת רוב ראשונים חולקים ע"ז דכל לילה מצוה בפני עצמה הוא, עיין טור וב"י סי' תפ"ט, ואנן נקטינן כבה"ג אם באחד מן הלילות לא ספר לא יספור בשארי לילות כי כן העיד התה"ד דמביא הב"י שם וכן פסק בשו"ע וכיון דברכה אין מעכבת סופרים בלא ברכה אבל עיקר להלכה כשיטת רוב ראשונים, ולכה"פ ספיקא דדינא הוא הלכה כמאן, ולכן אם הוא מסופק אם ספר ביום או לא כ' התה"ד דיברך בשאר לילות, ועיין פ"ח דהוי ס"ס לדינא דגם אם לא ספר דלמא הלכה דכל לילה מצוה בפני עצמה היא ויוכל לספור, ולפ"ז בוודאי אם ספר בתוך אנינות יוכל לברך אח"כ בשאר הלילות, אבל להתיר לו לכתחלה לספור באנינות כדי שלא יתבטל אח"כ מן מצוה זו אחר הקבורה, זה א"א דהא העיקר הלכה דיוכל לספור אחר כך, ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא הלכה כמאן, ולשיט' דיוכל לספור אח"כ הו"ל מצוה זו דספירת עומר ככל מצות שאסרו חכמים לאונן, ואין לומר כיון דאנחנו לא נדע הלכתא כמאן ונקטינן לחומרא גם אם קמי שמיא גליא דמן הדין יוכל לספור ומעיקרא אסרו עליו לספור כיון שלא יתבטל ממצוה זו אח"כ בשארי לילות מ"מ עכשיו לדידן דמסופקים אנחנו הלכה כמאן יתבטל מן המצוה אח"כ אם לא יספור באנינות שוב הו"ל מצוה זו כבעילת מצוה דלא אסרו, הא ליתא חדא כיון בשעה שגזרו אומר דאונן לא יעשה מצוה להך דיעה דיוכל לספור בשארי לילות מצוה זו דספירת העומר בכלל האיסור גם עכשיו אין אנו יכולים להתיר לו, ועוד והוא העיקר הא מי ששכח לספור פעם אחת סופר בשאר הימים בלא ברכה ויוצא י"ח מצות ספירת עומר דברכה אינה מעכבת כמ"ש הרמב"ם ולהך דיעה דאם לא ספר בלילה אחד מ"מ יוכל לספור אח"כ הרי יוצא המצוה כשסופר בשארי לילות ואם גם בלא ברכה יספור, מ"מ עיקר המצוה יצא, ממילא אין לו היתר גם עכשיו לספור באנינות, זהו מה שנלפע"ד להשיב ולפקפק על הוראה זו

ונ"ל דלפי סברת הנו"ב דנוכל להתיר לאונן לספור, מהאי טעמא דהנה יש חילוקי דיעות בראשונים אם אונן אסור במצות או רק פטור הוא אבל אם רוצה להחמיר אין שום אסור ובשו"ע או"ח סי' ע"א מביא ב' דיעות ולא הכריע, וביו"ד סי' שמ"א מביא רק דיעה זו שאינה רשאי להחמיר, אלא דמה לו להכניס עצמו בספק לכתחלה לכן סתם ביו"ד דלא יחמיר ועיין בפמ"ג במשבצות שכתב גם במצוה דאורייתא אין לו להחמיר, דהא לכ"ע פטור מה"ת הוא, מה לו להחמיר ולהכניס עצמו בספק איסור דרבנן עיי"ש, ואומר כ"ז אם הספק אם אסור לו להחמיר לעשות המצוה או שהוא פטור, ומותר להחמיר אמרינן מה לו להכניס עצמו לספק, אבל בנדון שלנו דיש ספק אם הוא מחויב במצוה זו מצד עיקר הדין כדי שלא יתבטל גם אחר הקבורה מן הספירה או לא היינו דהוי ככל המצות ופטור ומותר, או אסור, וכיון דמשום ספק שמא אסור או פטור הוי לי' ספק בדרבנן ומותר (דאם גם אסור להחמיר רק מדרבנן הוא אסור משום כבוד המת) אלא מה לו להכניס לכתחלה בספיקא דרבנן, אבל הכא בנידון דידן כיון שיש ספק שמא מחויב במצוה זו לא שייך לומר מה לו להכניס עצמו בספק איסור דרבנן, לא מבעיא לשיט' רמב"ם ודכוותי' וכן משמע נוטה דעת הרמ"א או"ח סי' תפ"ט דמצות ס"ע בזמן הזה דאורייתא, וכיון שיש ספק אם מחויב במצוה זו והאיסור מצד ספק אנינות הוי רק מדרבנן א"כ מחויב הוא לספור משום ספקא דאורייתא ואפילו לשיט' הסוברים דמצוה ספירה בזמן הזה מדרבן הוא מ"מ לא שייך לומר מה לך להכניס עצמך בספק איסור דרבנן כיון שיש ספק שמא מחויב לעשותה הגם דגם חיוב זה ספק דרבנן הוא ולהקל, מ"מ כיון שאם קיים מצוה זו והוא מחויב בה עשה מצוה, בוודאי שרינן לי' להכניס עצמו בספק איסור דרבנן כיון שאפשר מחויב הוא ויעשה מצוה ואפילו העיקר להלכת' דיוכל לספור בשאר הלילות בברכה ממילא ליכא מצוה כלל בליל אנינות לפי סברת הנו"ב מ"מ כיון דעכ"פ לדעת דאינו יוכל עוד לברך בשאר הלילות יש מצוה בספירה זו וגם כדי שלא יבוטל מהברכות בשאר הלילות שוב לא אמרינן מה לך להכניס בספק איסור דרבנן, כיון שרוצה להרוויח לצאת י"ח בלילה זו ולברך בשארי לילות כיון דאנן מחמירים שאם לא ספר בלילה אחת שוב לא יברך והוא רוצה לעשות המצוה בכל לילות בברכה כנלפע"ד נכון והכל לפי סברת הנו"ב

והנה הנוב"י בעצמו לא מלאו לבו על סברתו שחידש דכל שיתבטל מן המצוה אחר הקבורה לא אסרו ולכן צירף לזה דעת הראשונים דס"ל דאונן מותר במצות עם סברתו דלדעת האוסרים י"ל דכה"ג לא אסרו כיון שיתבטל אח"כ מן המצוה, ולפע"ד י"ל יותר כיון דאיכא דס"ל דאונן מותר ולא מכרעת לן מלתא הלכתא כמאן ולכתחלה אין להכניס עצמו בספק דרבנן כמ"ש הטו"ז וכיון דיש סברא לומר דבכה"ג מחויב הוא במצוה הגם דאינו ברור מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שוב מותר לו לספור מספק דספק דרבנן הוא ויש בו צד שמחויב ועושה מצוה שוב לא אמרינן מה לך להכניס עצמך בספק כמ"ש לעיל בסמוך, ועוד י"ל דלענין איסורא הוי ס"ס ספק שמא בכל מצוה לא אמרו איסור רק פטור וכשירצה יעשה, ואם אמרו איסור שמא במצוה כזו שמתבטל אח"כ מן המצוה לא אמרו בה איסור ממילא, חיוב הוא כנ"ל

אלא דהנוב"י הרגיש דאכתי לא יצאנו מידי ספק ברכה לבטלה שהרי אם הדין דבשעת אנינות פטור ואסור וא"כ מה שסיפר באנינות לא עלה לו כלל, וכאלו לא ספר כלל, וכמ"ש המג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז לענין מקרא מגילה שאם שמע בצבור יקראנה אח"כ מכלל שאפילו בדיעבד לא יצא, ומסקנת דבריו כיון שגם באותה הלילה לא ברור לן אם הוא פטור וגם נחלקו הפוסקים אם הוא פטור אם רשאי להחמיר, א"כ לא הפסיד הברכות בשארי הימים משום ספק כמ"ש ב"י או"ח בשם תה"ד בספק אם שכח יום אחד לספור, והנה מ"ש אם הדין בשעת אנינות פטור ואסור מה שספר באנינות כאלו לא ספר כלל, וציי' על המג"א, מדבריו נראה דזה דווקא כשאונן אסור אבל כשהוא פטור ומותר להחמ' יצא במה שעשה באנינות, לפע"ד לא כן הוא גם לדיעות דפטור אבל מותר מ"מ לא יצא דהרי