כתב סופר יורה דעה רסב

להתפלל בעד המתים, ביום היא"צ בן יכבד אב וכו' ועומד על קברו ודורש בעד המתים דרישה זו תפילה, ונ"ל לכן זה שמו אשר קרא ר' נתן לבנין זה נפש ומה מוסיף ר' נתן על שם שנקרא במקרא ציון להורות נתן כי הוא תועלת לנפש ולא הכבוד המדומה או זכרון בין החיים בעלמא אלא שיש בו תועלת נפשו, עוד יש תועלת לחיים כי מתפללים על קברי הצדיקים יודעים מקום קבורת הצדיק, ולציון יאמר איש צדיק כבודו במקומו מונח במקום הזה, ואמר רשב"ג דאין עושים נפשות לצדיקים היינו אין בנין נפשות לתועלת הצדיקים עצמן כדי שלא ישכחו מן הלב וכדי שיתפללו בעדם אין צריכים לזה, כי דבריהם הם זכרונם ורחושי מרחשן שפתותיהם, ישבו עולם לפני אלקים ואין בנין זה שבונין להם נפשות לתועלת נפשם והיינו אין עושין נפשות לצדיקים בשביל צדיקים אלא בונין ציון שיהי' מצוין לתועלת החיים שיבקשו ויתפללו על קבריהם בעד עצמן, והא"ש שנוי הלשון דרבי נתן אמר בונין לו נפש על קברו ורשב"ג אומר אין עושין נפש לצדיקים ולא אמר על קברי הצדיקים, ולמ"ש ניחא דבאמת באין על קבריהם אלא שאין לצדיקים התועלת, כנ"ל ומיושב מנהגן של ישראל שבונין נפש לצדיקים ותלמידי חכמים ומרביצים תורה לתועלת החיים, והוא לתועלת ישראל לבקש על נפשם קומי נא התעוררי נא לבקש חנינה משוכן מעונה

ויש נפקותא בהא דאמר ר"נ מותר המת בונין לו נפש על קברו כי הוא לתועלת המת להעלות נפשו ע"י שמתפללים בעדו, וע"ז אמר רשב"ג אין עושין נפש לצדיקים לתועלת דדהו אלא בשביל החיים, ואין בונין מהמותר נפש על קברו, משום תועלת החיים כולם, אלא ינתן ליורשיו דאחולי אחיל לגבייהו ומודה ר"נ לת"ק או רשב"ג מדנפשי' אמר כן, זאת אמרתי אז והדברים נכונים, ויש נפקותא לדינא אע"ג דקיי"ל כת"ק דמותר ליורשיו, היכא דמנהג משפחה או מנהג כל בה"ע להעמיד מצבה אם עושים מהמותר נפש על קברו של צדיקים כי דבריהם זכרוניהם ובמיתתם קרוי' חיים רב פעלים והתועלת לחיים כל החיים בציון והנשאר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים בב"א הכ"ד או"נ דש"ת הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל

תשובה קפ

גרסינן בש"ס סנהדרין דף מ"ו ע"ב אמר ר"י משום רשב"י מנין למלין מתו שעובר בלא תעשה ת"ל כי קבור תקברנו, איכא דאמרי אמר ר"י משום רשב"י רמח לקבורה מן התורה מניין ת"ל כי קבור תקברנו, ושם איבעיא להו קבורה משום בזיוני או משום כפרה נפקא מינה היכא דאמר לא בעינא דלהוי לי כפרה מאי, ולא אפשטא האבעיא והרמב"ם פ"ב מהלכות אבל הלכה א' אם צוה שלא יקברו אותו אין שומעין לו שהקבורה מצות תורה שנאמר כי קבר תקברנו, והלח"מ הרבה לתמוה כיון דמבעיא לש"ס אי משום בזיוני או משום כפרה, ונ"מ אם מצוה שלא יקברוהו איך כ' הרמב"ם דאין שומעין לו משום דמצוה הוא לטעמא משום כפרה שומעין לו הגם שהוא מצוה, והעלה ישוב לקושי' זו דס"ל לרמב"ם דאבעיא לא הוי רק להך לישנא דאמר רשב"י רוח לקבורה ולהך לישנא אין קבורה מן התורה, אבל ללשנא קמא דיליף קבורה מן התורה, לא מבעיא לן כיון דמצוה דאורייתא לאו כל כמיני' לומר שלא יקברוהו, וכיון שפסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין דמצוה מהתורה הוא, לכן כ' כאן דקבורה מצוה מן התורה הוא אלו דבריו ז"ל, ויש לי לפקפק על דבריו דאם ללשנא בתרא חיוב קבורה רק דרבנן דרמז ואסמכתא בעלמא הוא למה פסק הרמב"ם כל"ק שהוא דאורייתא הגם בדאורייתא בכל מקום בתרי לישנא לחומרא היינו בוודאי דאורייתא וכאן התרי לישנא פליגי אי דאורייתא או דרבנן הוא, ועוד מדאבעיא להו אי משום בזיון או כפרה ונ"מ לדינא ושקיל וטרי למפשט האבעיא ש"מ דהך לשנא בתרא הלכתא הוא

והיותר נראה לפענ"ד דלכל הלשונות דאורייתא הוא ומבעיא לי' אפילו אם הוא דאורייתא מ"ט הוא אי משום בזיון או כפרה וס"ל לרמב"ם דהאבעיא לא קאי רק לר"י בשם רשב"י שהוא סתם ר"ש דס"ל דרשינן טעמא דקרא להקל לדידי' איבעיא להו אי דרשינן טעמא דקרא משום בזיון או משום כפרה ונ"מ כשמצווה אל יקברוהו לטעמא משום כפרה שומעין לו והולכין להקל ע"פ דרישת טעם התורה וכ"ז לר"ש אבל לפי דקיי"ל בכל מקום דלא דרשינן טעמא דקרא להקל גם כאן אין לנו לדרוש טעמא להקל וליכא למבעיא כלל וא"ש דכ' הרמב"ם דמצוה הוא ואין לנו לדרוש טעמא וא"ש נכון מאוד בעזה"י

והנה הרמב"ן בספר תהב"א ומובא בכ"מ ובב"י יו"ד סי' שמ"ח דאיבעיא זו לא איפשטא וס"ד להחמיר ונראה דאיכא נפקותא בין רמב"ם לרמב"ן, לשיט' רמב"ם דליכא ספק ובוודאי מחויב לקוברו ובמי שלא צוה שאל יקברוהו צריכים לקוברו אפי' יש הוצאות לצרכי קבורתו כשלא הניח משלו דמוטל על הצבור לקברו גם כשצוה אל יקברוהו אין שומעין לו וצריכין לקיים המצוה בממונם, אבל לרמב"ן דספיקא הוא ומחויבים לקוברו מספק נראה דווקא כשיש לו נכסים משלו לצורך קבורתו או יש לו קבר משפחתו וכדומה, אבל אין צריך הצבור או יורשיו להמציא משלהם דספיקא דממונא הוא, ויש לעיין בזה אם דמי לכל ספק מצוה שיש בה ממון אם דין ספיקא דממונא אית לי' והדברים ארוכים

וממה שכ' רמב"ן דאפילו אין היורשים רוצים מוציאים מהם אין ראיי' דקאי היכא דכופין א אותו אם לא צוה כגון שירשו מאביהם כופין אותם גם כאן כיון שמשל אביהם באה להם אבל לתת משלהם כשלא ירשו עיין מזה בסוף ספר מנחת יעקב בתשובותיו סי' ח' ובבית מאיר סי' פ"ט אבל היכא שאין ליורשים משלהם שמוטל על הצבור צ"ע לדינא בהנ"ל

אלא גם מ"ש הרמב"ם אפי' רוצין היורשים נמי דלא לקברו אין שומעים דבזיוני דכ"ע הוא לולי דבריו הי' כ"ל דא"צ לקברו אפי' ירשו ממורישם דזיל בתר טעמא דמי שאמר אל יקברוהו מנכסיו אין שומעין דמבואר בש"ס כתובות דף מ"ח ע"א לאו כל כמיני' להטיל עצמו על הצבור להעשיר בניו כ"ז היכא שהוא רוצה בקבורה אלא שאמר אל יקברוהו מנכסיו לאו כל כמיני' וכו' ועיי' לח"מ פ"ב מהלכות אבל, שכ' משם אין ראי' דאין שומעין לו דמשום בזיוני הוא הקבורה דהתם רוצה שיקברוהו אלא שאמר שאל יהי' מנכסיו, ומובן יותר עפמ"ש תוס' סנהדרין דף מ"ו ע"ב ד"ה קבורה וכ' דטעמא דכפרה בוודאי ג"כ איכא אלא דמבעיא איזהו עיקר, והא"ש כ"ז שלא מחל על כפרתו ולא מצוה על זה אז בוודאי ניחא שיהי' לו כפרה רק דלא בעי שיקברוהו מנכסיו, לאו כל כמיני' להטיל עצמו על הצבור, וכו' כנ"ל וא"ש אבל במצוה שלא יקברוהו כלל ולא ניחא לי' בכפרה וקוברים אותו בע"כ משום בזיוני, גם אם הי' וודאי משום בזיון דחיים אם היורשים מוחלין על בזיונן וליכא רק משום בזיוני דכולי חיים כמ"ש רמב"ן אין ליורשי' לקוברו, ממה שירשו דלא כל כמיני' להטיל עצמו על שאינה רוצה בקבורה ואלו החיים שחסו על כבודם משלהם יקברוהו ויורשים הלא מוחלין על בזיונן וניחא להו דלא לקבור כלל וצע"ג

והנה הטור כ' אפילו אין לו יורשים, ואומר אל יקברוהו אין שומעין לו דבזיוני דכולי חיים הוא ולא משום משפחתו, לבד, והם סוף דברי רמב"ן כמו שהביא כ"מ, וב"י השמיט מ"ש הרמב"ן דגם אפילו יורשים נמי לא בעי דלקברוהו מוציאים מהם בע"כ, אפשר משום שחולק על הרמב"ן בזה, מטעם שכתבתי דאין להוציא מהם צרכי קבורה בע"כ, היכא דמוחלי' על בזיונן, ולכן נקט רק סיומא של רמב"ן, כשליכא יורשים כלל קוברים אותו משום בזיון דכ"ע כנ"ל, והמחבר כ' ואפי' מי שאין לו ממון שצוה ואומר אל יקברוהו אין שומעין לו נראה כוונתו לא מבעיא יש לו ממון ואמר אל יקברוהו שקוברים אותו מממון שלו, אפילו אין לו, קוברים אותו משל צדקה כמו מי שאין לו ולא הוריש ליורשיו דכ' תחלה, וש"ך כ' משום בזיון דכ"ע הוא, ולא הודיענו חידוש דין של רמב"ן כשיש לו והוריש ליורשים, ויורשים לא בעי למקבר אותו כמו שצוה דמוציאים מהם, והוא חידוש יותר הרבה מאם אין לו ממון דקוברים אותו משל צבור, משום בזיוני דכ"ע הוא שלא ניתן למחילה מה שאין כן היורשים בשל עצמן נראה דלא סבירא ליה כרמב"ן וכמו שכתב שהטור חולק על הרמב"ן בזה אלא דלשון המחבר משונה מלשון הטור שכ' אין לו ליורשים והמחבר נקיט אין לו ממון, וצע"ג בכ"ז לדינא

ודע מ"ש הרמב"ן בפשיט' שאם היורשים ג"כ לא בעי למקברוהו כמו שצוה או היכא דליכא יורשים מ"מ קוברים אותו דבזיוני דכ"ע הוא ולא בזיון של משפחה לבד, מה דפשיטא לרמב"ן חולקין עליו רש"י ותוס' בסנהדרין במקומו פי' רש"י ד"ה משום בזיוני שלא יתבזה לעין כל וכו', ותוס' כ' דלאו לבזיונא דמת דקאמר כן, אלא בד"ה לאו כל כמיני' כ' דבזיון הוא לקרוביו ונראה מכוונת רש"י דהמת מתבזה לעין כל, וזהו הוא הבזיון לקרוביו שמתבזה קרובם לעין כל ולאו כל כמיני' כן נראה לי פשוט, והרי לך רש"י ותוס' שכתבו שניהם משום בזיון דבני משפחתו דלא כרמב"ן, ותמיה הוא בעיני, שלא הרגישו הטור והמחבר שיש דיעות חולקים על רמב"ן והיה להם להביא על כל פנים, ועיין מגן אברהם רס"י תמ"ז דבכל מקום הלכה כתוס' וצלע"ג

ומצאתי ראי' מהימנא לשיט' רמב"ן מש"ס סנהדרין דמבעיא להו שם אח"כ הספידא יקרא דחיי או דשכבא נ"מ לאומר אל יספדוני אי נמי לאפוקי מיורשים ועי' רש"י אי יקרא דשכבא כי לא אמר כפינן ליורשים, ואי יקרא דחיי לא כפינן ליורשיו דאמרי לא בעינא, וצריך להבין למה לא אמר נפקא מינה זה גם באבעי' ראשונה כשלא צווה אי כפינן ליורשיו שיקברוהו אי משום כפרה כייפי' ולטעמ' משום בזיוני' דבני משפחה לא כפינן להו לקברו דמוחלי' על כבודם מדלא אמר הכי מוכח כרמב"ן דבזיוני דכ"ע הוא, וא"א ליורשים למחול על כבודם, וזו ראי' מהימנא ועל תוס' ורש"י צריך לעיין: