כתב סופר יורה דעה רסא

לכבדו ביותרת הכבוד מלתת ליורשים שלו אפילו לגבי ברי' אינו מוחל הגם דהעדר המצבה אינו פחיתות כבודו כיון שאין המנהג בכך, מ"מ ניחי' לי' לכבדו ביותרת הכבוד מלתת ליורשיו כן היה רל לפום רהיטא, אלא שראיתי אחרי עיוני קצת כי ממתני' דשקלים מוכח דלא כוותי, והא במתני' סוף פ"ב דשקלים שמשם מקור דין זה מותר המת ליורשים, ר"מ אומר יהי' מונח עד שיבוא אליהו רבי נתן אומר עושים לי' נפש על קברו, ובש"ס סנהדרין דף מ"ח ע"א מפרש אליבא דרבא דת"ק ס"ל כי בזו אחילו מחיל לגבי יורשים ור"מ מספקא ל' ורבי נתן פשיטא לי' דלא מחיל לכן עושים נפש על קברו עיי"ש, וקי"ל כת"ק דאחולי אחיל לגבי יורשים, ואין עושים לו נפש על קברו, וצריך להבין הא בסי' שמ"ח דכופים היורשים להעמיד לו אבן דהוי בכלל צרכי קבורה, והכי הא גבו לצרכי קבורה וע"כ צ"ל דמתני' היכא דלא נהג להעמיד לכל אחד או אין מנהג משפחתו לעשות נפש על קברו ואין זה בכלל צרכי קבורה שגבו עבורו, אבל היכא דמנהג כן הוא בוודאי לא ניחא שיהי' מבוזה כדי לתת מהגבוי לבניו, ומינה דמוכח עכ"פ כל שאין המנהג כן ואין בו משום הורדת כבודו, ויצא מכלל צרכי קבורה שנצרכים לי' משום יותרת הכבוד בעלמא ניחא לי' יותר שיותן ליורשיו דלא כמו שה' נראה לי ומזה יוכל לדין להורות בנדון שלו לפי מנהג משפחתו של הנפטר או לפי מנהג קהילתו, כנ"ל פשוט

והנה דבריו באו סתומים ולא נזכר אם יורשיו הם עשירים או עניים או בינונים, ויש לי מקום עיון היכא דיש ביכולת בניו או יורשיו לתת משלהם לצרכי קבורה ואין רוצים, ומן הדין אין לכופם, היכא דלא ירשו מידי כמבואר בטוש"ע סי' שמ"ח אלא מוטל על הצדקה יש לעיין טובא היכא דגבו על שמו וזלזלו אותו, אם כה"ג המותר ליורשיו דבכה"ג גם הת"ק מודה דלא ניחא לי' לתת ליורשיו כיון שהם לא עשו כקרובים לתת לצרכי קבורה לו שהי' להם לחוס על כבודו ולתת משלהם והם גרמו בנזק בבזיון שלו, לכאור' נראה מסתימת מתני' מותר המת ליורשים משמע אפי' יש להם לתת לכסף מוצא לצרכי קבורתו דהא סתם יורשים קתני, והא לא קשיא הא סתם נותנים ליורשים קתני אפי' ירשו משלו, הא אמרינן כשירשו אין גובין עבורו אפילו אמר אל יקברוהו מנכסים וכופין היורשים אבל אם לא ירשו דנותנים משל צדקה או גובים עבורו באין לצדקה וקתני סתם נותנים ליורשים נראה אפילו יש להם משלהם, אבל מסברא נוטה דלא ינתן להם המותר

ויש מזה ראיי' לתשוב' מהר"מ מינץ שבב"ש סי' קי"ח שכתב גם כשאין יורשים כלום מאביהם חייבים לקוברו ועיין ח"מ וב"ש סי' פ"ט לענין חיוב בעל לקבור אשתו וחיוב יורשים כתובתה אפילו לא ירשו כלום וכן נראה שיט' הראב"ד וכן ס"ל למהרי"ל, ויש לי לעשות סמוכים אמתני' הנ"ל מדקתני סתם מותר המת ליורשיו משמע אפילו יש להם משלהם לקוברו ומצד הסברא נראה כהאי גווני לא מחיל זילותו לגבי יורשיו, אלא ש"מ דאם יש להם משלהם חייבים לקוברו אפילו לא הניח להם כלום כנלפע"ד ועיין

והנה בטוש"ע יו"ד סי' שמ"ח הוציא מתשוב' הרא"ש דכ' כל שלא ירשו א"צ לקברו ומוטל על הצדקה וזה דלא כתשוב' מהר"ם מינץ וראב"ד ומהרי"ל, ומהתימא על הח"מ וב"ש שלא הזכירו מזה כלום, ועיין ש"ך סי' שד"ם סק"ז וצ"ע טובא ויגעתי ומצאתי ראיתי בשו"ת שבסוף הספר מנחת יעקב סי' ח' עמד בזה והרחיב הדיבור באורך כל הצורך ויבוא יעקב שלום בין השיטו' באמרו כי מתשובת הרא"ש אין מוכח אלא בנדון שלו שנתן הרבה לאחרים במתנה קודם מותו והניח מעט לבניו כיון שירשו ממנו הם חייבים לקברו ולא מקבלי מתנה שנתן מחייו, ומזה למד הטור וב"י היכא דלא ירשו כלום א"צ לקוברו דווקא כשנתן לאחרים כל אשר לו ושבק נפשי' ויורשיו ערטלאי לאו כל כמיני' להטיל עצמו על יורשיו ואינם צריכי' לקוברו ודווקא כשנתן לאחרים כל אשר לו ושבק נפשות יורשיו ערטלאי, אבל כשלא היה לו בחייו ומת ערום גם הרא"ש מודה דחיוב קבורה על קרוביו, וכ"ש על הבן אלו דבריו ז"ל בקיצור עיי"ש ולפ"ז א"ש מתני' דשקלי' לכ"ע דקתני סתם מותר ליורשיו מסתמא כפירושו שאין להם דביש להם כופין אותם ואין גובין עבורו ובאופן שנתן במתנה לאחרים ושבק נפשי' ערטלאי שאין צריכים היורשים לקוברו זהו מלתא דלא שכיח כלל, ואינו מוכח מסתימת מתניתן ינתן ליורשיו ואתי שפיר

אמנם ראיתי אחרי רואי בבית מאיר סי' פ"ט דכתב, דמנ"י ס"ל דמעיקר הדין מחויבים היורשים בצרכי קבורתו והוא תמה מחיים לא היה צריכים מעיקר הדין לפרנסו ואחר מותו יהיו מחויבים בצרכי קבורה, ולכן עשה פשר דבר, דמן הדין אין מחויבים אלא מתורת צדקה ובצדקה הקרוב קרוב קודם מאחרים וכ"ש הבן דמחויב לפרנס האב משלו כשאין לו לאב כמבואר יו"ד סי' ר"מ וכתב דווקא כשהי' עשיר ומחויב בצדקה, ודווקא בפניו ושלא בפניו לא, כמבואר בהלכות צדקה דכופין לתת צדקה בפניו וכתב בהא א"ש טפי מ"ש דתשוב' הרא"ש לא קאי רק כשנותן הכל לאחרים דיאמרו לאו כל כמינך להטיל עצמך עלינו ואם מה"ד מחיובים לא דומי' כלל משום הא דכתיבנא דלאו כל כמינך להטיל עצמך על הציבור ולהעשיר בניו, התם ציבור אין מחויבים רק מתורת צדקה אבל בניו מחויבים מצד הדין אבל למ"ש הוא רק דבתורת צדקה מחויב א"ש דבנתן מתנה לאחרים אין מחייבים מתורת צדקה אלו דבריו ז"ל והוספתי קצת נופך ביאור שלי: ואני מוסיף עוד דבדבריו א"ש במרווח ש"ס בכתובות דנתקשה בו המנ"י דאמר לאו כל כמיני' להטיל עצמו על הציבור ולהעשיר בניו הא גם כשלא ירשו מחויבים משלהם ולא צ"ל לאו כל כמיני', ונדחק כיון שצוה שלא יקברוהו מנכסיו בכלל דבריו שאינו רוצה שיקברו משלהם רק מאחרים, ולדברי בית מאיר א"ש טפי כיון שהם רק מתורת צדקה מחויבים דווקא כשהם עשירים או בפניו כופין אות' ולכן היצרך לומר דלאו כל כמיני' וכו' וקוברים אותו משלו אלא דקשי' קצת ממתני' דספ"ב דשקלי' שהוכחנו כשיטת תשוב' מהר"מ מינץ וכתבנו גם לרא"ש אתי שפיר על פי דברי מנ"י ולמה שכתב הבית מאיר הדר תקשי הא איכא אופן שגובין כגון שיורשיו אין עשירים או שלא בפניהם וי"ל

וכאשר בינותי יותר בספרים ראיתי בספר ברכי יוסף סי' שמ"ח שכ' ה היכא דהאב עני והבן עשיר חייב הבן העשיר בקבורת אביו, וציין על תשוב' בית לחם יהודה, וספר בית הלל ועל תשוב' מנ"י ונראה דבדיוק כ' בן עשיר ולא כ' יורשים או קרובים עשירים, נראה דס"ל דווקא בן עשיר שמחויב בכבוד אביו ומשום מצות כבוד חייב וכ"כ במנחת יעקב בסופו, דהבן וודאי מחויב משום מצות כיבוד דמחויב בין בחייו בן במותו הגם דכיבוד משל אב, הא כשאין לו מחויב לפרנסו, ונראה דבעל ברכי יוסף בסוף דבריו של המנ"י תופס לעיקר בבן דווקא, ולדבריו נכאה לי היכא שמצוה שאל יקברוהו בניו מנכסי' אין מחויבים לקברו דמצות כיבוד ליכא שרצונו הוא כבודו, והוא צוה עליהם שלא יקברוהו מנכסי' ולאו כל כמיני' לא שייך להטיל עצמו על הציבור ליכא דהא הבן אינו מחויב אלא משום מצות כיבוד וכיון שמוחל לבן ומצוה עליו שלא יקברוהו מנכסיו מצוה לשמוע לו וגם לדברי בית מאיר משום מצות צדקה יש לעיין בכה"ג וצל"ע לדינא

ולמעשה צריך עיון היכא דהבן עשיר והאב לא צוה כלום מחויב לכ"ע לקוברו משום דכ"ע מודים בזה ושאר קרובים למנ"י מחויבים אפילו אינם עשירים וכופין אפי' שלא בפניו, ולבית מאיר דווקא עשירים ובפניהם ויש לדין אם יכולים קרובים לומר קים לי כשיט' ברכי יוסף או כבית מאיר במה שיש נפקותא בין הב"מ למנ"י

וכל זה לענין חיוב לכוף אותם אבל לענין גבו והותירו נ"ל כל שיש להם ואפשר להם לבניו או קרוביו לקוברו משלהם, אפי' באופן שאין מחויבים וא"א לכופם מ"מ כיון שראוי הוא וסתם בנים ויורשים קוברים משלהם, ועיין תשובת מנ"י מכמה דוכתא בש"ס דכן עשו ועושי' מצד הטוב והישר נ"ל דלא מחל בבזיונו אפילו נגד בניו כה"ג אב לגבי ברי' לא אחיל כ"ש לשארי יורשים, ונ"ל דמוטב שיוציאים הכל לכבוד המת לעשות ציון על קברו אבן דדמי מחירו הרבה ולציירו בציורים כדרך שעושים לעשות עד שיוציאו הכל לכבודו ולתפארתו, הנלפע"ד לפי מסת הפנאי ומעט מספרים אשר שאולי' אתי פה

ולסיים בטוב אציגה נא פה מה שאמרתי ביום שנגמר בתי נפש על קברת משה רבינו אבא מאוה"ג זצ"ל הוא מצבת קבורתו עד היום הזה, ואעלה פה גרגיר אחד מהדברים שאמרתי השייך לעניננו במתני' ספ"ב דשקלים ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו ורמב"ם בפי' המשניות נפש הוא הבנין שעושי' על הקבר, והוא נקרא ציון בלה"ק ובנה אצלו ציון, וצ"ל למה במתני' קרא לו נפש, ובתלמוד ירושלמי מביא על דר' נתן תני' רשב"ג אומר אין עושים נפשות לצדיקים דדבריהם הם הם זכרונם עד כאן, והקשיתי לשאול איך עושים עתה נפש לצדיקים ומרבים בהוצאות אבני יקר ועושים לו בית נאמן ולפי דאמר רשב"ג נראה כפגם בכבודו שצריך לו והרי זכר צדיק לברכה ודבריהם זכרונם, כ"ש למרביץ תורה ושמעתתא מתבדרים בעלמא ורחושי מרחשן שפוותי' וישב עולם לפני אלקים ובצל שדי יתלונן והוא קושי' עצומה לכאורה

ואמרתי ליישב מנהגן של ישראל כי תורה הוא בשנבין ברייתא שהובא בירוש' על דברי ר' נתן והלא ר"נ דינא קאמר מותר המת ליורשים, ופליג על ת"ק דס"ל דמוחל על זלזולו לגבי יורשים, ור"נ חולק דלא מחיל ודטבא לי' עבדו לבנות לו נפש, ודרשב"ג אין לו שייכות ונפקותא בדין זה לכאורה, לכן נ"ל דרשב"ג ג"כ דינא קאמר ויש בו נפקותא לדינא דר"נ, בשנאמר כי תועלת בבנין ציון על הקבר הוא לשני דברים שלא ישכח ויאבד זכרו, ובזכרון יש בו תועלת לנפש שעי"ז לא ישכחו מלהתפלל בעד כשמתו ומלעשות לו תיקונים ועיין ב"י או"ח סי' תרכ"א דמביא מספרי כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים, ולמד שהמתים צריכים כפרה וכתב עוד שם כי החי יוכל לבקש להקל דין המתים כדוד באבשלום עיי"ש וכן נוהגים