כתב סופר יורה דעה רס

הלכו' לולב, וכ' הפר"ח דצ"ל דר"ן ס"ל דאין הנאה בשמיעה, וגם מן רא"ש נ"ל דע"כ ס"ל כרשב"א דאין לומר דליכא הנאה לאדם כשתוקע בעצמו דדבר שהחוש מכחיש ונראה לעין דמתהנה בו וע"כ דס"ל דהנאה שעם המצוה מותרת וכן פסק הרמב"ם דמותר לתקוע בעצמו וכ"כ רבינו ירוחם ואגודה, אמנם הב"ח כ' באו"ח סי' תקפ"ו מגרסות הרי"ף דגרס מותר לתקוע לו משמע דבעצמו לא יתקע כמ"ש הכל בו, לפע"ד איננה מוכרח משום דקדוק זה לעשות פירוד בין הדביקים דרי"ף ורמב"ם ע"פ הרוב בחד שיטה, ורמב"ם הא מפורש כ' דתוקע בעצמו, ונ"ל הא דאמר רבא מותר לתקוע לו משום דנקיט במודר הנאה מותר לתקוע לו נקיט נמי במודר משופר תוקע לו וכ"ש לשי' הרמב"ם דיש לו לשומע הנאה משמיעה זו ומ"מ שרי ממילא נשמע דה"ה דמותר לתקוע בעצמו דמ"ש סוף כ"ס יש לו הנאה וכמו דאמר רבא תוקע לו כן הוא בתוקע בעצמו, ויש לי ראי' לדברינו דליכא הכרח מדאמר רבא מותר לתקוע לו דבעצמו אסור, מן מה דכ' הר"ן בר"ה דרבא תרתי קמ"ל דמהמודר מחבירו הו"א משום דלא מתכוון לתקיעת מצוה לכן שרי קמ"ל אפי' מודר משופר דוודאי אוסר ע"ע תקיעה של מצוה, מ"מ שרי, ולא אמר הר"ן דסיפא קמ"ל דווקא תוקעים לו אבל הוא לא יתקע והא להר"ן בוודאי אסור לתקוע בעצמו דהא ס"ל הנאה הבאה עם המצוה אסורה, וע"כ צ"ל דלא ניחא לי' לומר דמשו"ה נקיט רבא במודר משופר ג"כ להשמיענו דלא יתקע בעצמו דאין מוכח מתוך דברי רבא כן די"ל איידי דנקיט ברישא תוקע לו נקיט בסיפא כן וא"כ אין להוכיח מגירסת הרי"ף דווקא אחר ולא הוא תוקע, ולדיוקו של הב"ח גם מתוס' מוכח דס"ל כר"ן נדרים דגרסו ג"כ כגירס' הרי"ף ולמ"ש לא מוכח כלום

ועוד קאמינא מסברא אפי' תימא דלגירס' רי"ף ותוס' מוכח דאסור לתקוע בעצמו שכן נהנה י"ל במק"א כגון בקונם תשמישך או קונם סכך של אה"נ וכדומה מודה הרי"ף לרשב"א דיש לחלק בחלוקא רבה דווקא בהנאה של תקיעה כשתוקע למצוה אין לה שייכות למצוה ולא מחמת מצוה באה דעיקר המצוה השמיעה, ולכן מברכים לשמוע קול שופר ואין מעלה בזה תוקע בעצמו או ע"י ששומע מאחר והנאה זו שבאה ע"י שתוקע במצוה אין לה שייכות למצוה ולא עשיית המצוה וחיובה גרמא לו הנאה זו, לכן אסור לו לתקוע בעצמו עכ"פ כיון שאפשר לו ע"י אחר, וגם אי ליכא אחר א"ש דאסור מה"ט, אבל במדיר תשמיש אשתו, מצוה זו דפ"ו א"א רק ע"י הנאת הגוף וכיון דבאה ע"י קיום מצוה, ונאחזת הנאת הגוף בקיום המצוה ס"ל לרשב"א כיון דע"י הכרח קיום המצוה באה לו הוא המצוה בעצמו דלאו ליהנות ניתנה, רק חיובא אקרקפתא דידי', וכן הנאת ישיבה בסכך של איסור הנאה כן הוא, משו"ה ס"ל למאירי דשרי דא"א בלא הנאה זו והוא הוא המצוה כנ"ל לפי עניית דעתי מסברא ישרה זכה וברורה

והנה המחבר ביו"ד סי' רכ"א סעיף י"ג פסק הנודר הנאה משופר מותר לתקוע בו, כ' הש"ך משמע אפילו בעצמו וזה דלא כפסק המחבר באו"ח סי' תקפ"ו דפסק שם ככל בו, דמביא ב"י, ועיין ט"ז ס"ק מ"ג שכ' דבהכי א"ש הך דינא דסעיף י"א משום ששמח לבו בלימודו הגם דמצוה קעביד כיון שנהנה גם הנאה גופני' עיי' בו, ולפמש"כ לא דמי לדינא של הכל בו דאפשר לעשות המצוה בלא הנאה ואין לה שייכות למצוה זו משא"כ באוסר ספרו על חבירו דא"א למצוה זו בלא שמחה, פקודי ד' ישרים משמחי לך, והנה הב"ח באו"ח כתב דבשעת הדחק יוכל לתקוע אפי' בעצמו ועיין מג"א סי' תקפ"ו, ולפע"ד אפי' שלא בשעת הדחק ויש לו לסמוך על רוב מנין ובנין דלס"ל כר"ן נדרים הנ"ל כמו שבארנו, הגם שכתבתי לחלק בין שופר להא דרשב"א בנדרים לענין פו"ר, ודמאירי לענין סוכה, ואין הרשב"א בין המנויים דחולקים ע"ש הרא"ה מ"מ הרי בארנו דרמב"ם ורא"ש וכן נראה שהוא שיטת הרב אלפס דגם בשופר מותר, הגם שכן נהנה, ואפשר לרמב"ם הטעם משום דס"ל דנהנה משמיע עצמו א"כ א"א למצוה זו בלי הנאת גופני' ולכן שרי גם כן לתקוע בעצמו ועיי' ויש להאריך עוד

וזאת תורת העולה לדינא בדין שלפנינו העיקר כרשב"א בתשובה דמותר לקבור אחר בתוכו דלא מקרי זו הנאה שלא של מצוה, גם לטעמא משום בזיוני, ומשום הנאה הבאה עם המצוה רוב מנין ובנין של ראשונים סבירי לי' דהנאה זו גם כשאפשר באחר מותר כמו שבארנו למעלה באורך והרחיב ד' לנו בהלכה זו, בעזרת החונן לאדם דעת

ב) כתב הרשב"א בתשובה הנ"ל ע"ד השואל אם נטלו מצבה של קבר אחד להניח אחרת יותר נאה ממנה, אם מותר להניחה על קבר אחר, ולמד הרשב"א היתר זה מקו"ח מדמותר לקבור אחר בקבר שפינהו, ולפע"ד צריך עיון לפמ"ש הא דמותר לקבור מת אחר משום דמצוה דאוריי' הוא, ומצות לאו ליהנות ניתנה, אבל מצבת אבן דאין בה רק משום כבודו של מת וכופין היורשין על זה אם רגילים בכך בני משפחה כמבואר סי' שמ"ח, ובכל זה ליכא מצוה רק משום כבוד המת, וכבוד החיים, הגם דאיכא ג"כ מצוה קצת, דעולה ואינו יורד עד שכופין היורשים אבל רחוק לומר דהוי בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו וגדולה מזה ס"ל לרז"ה ר"ה דמצוה דרבנן להנות נתנה, דלא מונח אקרקפתי' כ"כ, הגם דלא הודו לו הראשונים, וסך שיט' רשב"א בתשובה סי' תשמ"ו ומובא בשהע"מ הלכות לולב דס"ל יום טוב שני דרבנן ג"כ איכא משום מצות לאו להנות ניתנו, אבל כולי האי דאינו אלא מנהגא ומשום כבוד והוא וודאי הנאה לחיים וכ"ש ליורשים ולא דמי' כלל לקבר שמותר לקבור בו אחר דמצוה דאורייתא קעביד וצל"ע, ויש לי ראיי' דאסור מאבל רבתי מובא ברמב"ן בתה"א ובטור סי' ש"מ, וז"ל ארון שפנהו אם של אבן יקבר ואם של חרס ישבר, ואם מותר להניח בארון מת אחר, קבורה בזה של אבן ושבורה זו של חרס ל"ל הא אפשר להניח בו מת אחר, ש"מ דאסור לתת בו מת אחר, ואפי' בחנם בלא מחיר כסף דהנאה היא זו, ורחוק לומר משום חשש תקלה שיהנה בו וימכור וחוששין שמא לא יהי' מת אחר אלא לזמן רחוק ואי איכא מת אחר לפניו מותר זה רחוק והא דאיתא באבל רבתי ומובא בטור סי' שס"ג וז"ל אין מלקטין עצמות לא מן הארון ולא מן הקבר לצד הקבר לקבור בו מת אחר משום כבודו של מת ראשון, מדקאמר מפני כבוד של מת ראשון משמע דאי לאו משום כבודו היה מותר משמע דמותר לתת בארון מת אחר לולי מפני כבודו הגם דגם להניח המת בארון ליכא חיוב מצוה אלא שנהגו בכך מ"מ מותר, ויש לדחות דנקיט האי טעמא משום קבר דכייל להו וקבר כשהוא קרקע עולם מותר בהנאה וזו גם בשל בנין מותר לקבור בו מת אחר כתשו' הרשב"א הנ"ל, (ועיין תשוב' שבות יעקב ח"א סי' פ"ז)

ג) תכריכים של מת דנאסרו בהנאה ג"כ יש לספק אם מותרין למת אחר או לא, ותלי' ג"כ בשיטו' הנ"ל אי מותר לקבור מת אחר בקבר זה וכמו שכ' הרשב"א א במצבה גם זה צ"ע דיש לחלק בין קבורה לתכריכי' דאינם אלא מנהגי' ולא מצוה כמו קבורה עד שנאמר בה מצות לאו ליהנות ניתנו וצ"ע ויישוב לדינא

אחרי כתבי כ"ז בינותי בספרן של צדיקים גדולי האחרונים זצ"ל ומצאתי בס' המקבץ הגדול בעל ברכי יוסף זצ"ל בסי' שמ"ט אות ה' וז"ל הלבישו תכריכים, ומיראת עכו"ם הפשיטוה מותר לתנם למת אחר, בית דוד שם, ועיין מ"ש בתשוב' ב"ח סי' קי"ג עכ"ל, והנה תשובת בית דוד לא ידעתיו ולא שמעתיו ובתשוב' ב"ח חפשתי ולא מצאתי זכר מזה בתשוב' ההוא ונאמן עלי בעל ברכי יוסף שראה בבית דוד ובית חדש ושזפתם עיניו והביאם בין ברכיו אבל טעמם ונמוקם נעלמה ממני, וה' יאיר עינינו ותחזינה מישרים, הלכות ברורות בשערים מאירים כספירים, ונעמוד חי לפניו ית"ש, לתורתו ועבודתו לדור דורים, התחלתי ללמוד הלכה זו ביומא דאבל רבתי ובאתי אל העיון ביומא דבתרי' וכתבתיו י"א מנחם תרט"ז לפ"ק פה פ"ב יע"א ובעה"ח

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קעח

שובע שמחות ורב ברכות ישועות ונחמות לראש י"נ הרב המאוה"ג המהולל חרוץ בע"פ זית רענן לוחם מלחמות ד' שערה גן הדסים החכם השלם כש"ת מה"ו בנימין וואלף נ"י אב"ד דק"ק ר"ד במדינת האללאנד יע"א

יקרתו הגיע אלי ס סמוך ליומא דאבלא תשעה באב ושמתי עיני על דבריו ונפשו היפה לשאול הגיע ע"ד איש תם וישר בקהלתו, אשר שבק חיים לכל חי ולא הניח אחריו כלום אפי' כד' צרכי קבורה, וגבו קובץ על יד צרכי קבורה ותכריכין, וגבו על שמו ולצרכו והותירו מהוצאת הקבורה דמבואר בטוש"ע סי' שנ"ו דהמותר ליורשיו, והמקבץ רוצה להעמיד לו מצבה בעד המותר בלי הסכמת היורשים ונסתפק פר"מ ני' אם זה בכלל צרכי קבורה או לא, כיון שאין בו צורך רק לכבוד ולתפארת, בתחלת הרעיון היה נ"ל מסברא לא מבעיא כשמנהג משפחתו או מנהג כל העיר להעמיד מצבה על קברי מתים ואיכא בזיוני למי שאין לו בוודאי בכלל צרכי הקבורה הוא ונלמוד ממ"ש בטוש"ע סי' שמ"ח סעי' ב' בהאומר אל יקברוהו מנכסיו דכופים את היורשים ומוציאים כל צרכי קבורה וכן כל מה שרגילים לעשות לבני משפחתו ואפילו האבן שנותנים על הקבר ובלבד שירשו ממנו ממון, וה"נ הרי יורשים ממנו ממון דממון שקבצו עבורו בא להם המותר וכופים אותם להעמיד מצבה על קברו כמנהג משפחתו, או כמנהג בני העיר והוא פשוט, אלא דהי' נ"ל להוסף אפי' ליכא מנהג של משפחתו או בני העיר בזה דיורשים מאביהם אין צריכים להעמיד מצבה מ"מ בנדון שלנו שגבו והותירו לו דזכו בהם יורשים משום דכבר זלזלו אותו דניח' ליה שיהי' המותר ליורשיו ועיין ב"י בשם רמב"ן בתה"א הגם דמת אין לו זכי' יתנו ליורשיו מה"ט, וי"ל כל שאפשר לכבדו נגד מה שזלזלו אותו ע"י שקבצו ע"י בעבורו ניחא לי' יותר