כתב סופר יורה דעה כה

התב"ש, וכי גם לרמב"ם אינו מוכרח, ולשון הברייתא מסייע' ללבוש דקתני אחר שתצא נפשה א' נכרי וא' ישראל וכו' משמע דווקא אחר שתצא נפשה וא"ש ע"פ שיטת הרמב"ם, ולרש"י קשה ונדחק בסידור הברייתא ולפענ"ד יש לדייק מברייתא דאפילו כ"ז שמפרכסת מותר לנכרי, דצ"ל דנקיט הברייתא א' נכרי וא' ישראל איפכא הול"ל א' ישראל וודאי מותר ואפילו נכרי משום מא"מ, ועוד הא היתר לנכרי תלי' משום דמותר לישראל הול"ל איפכא א' ישראל וא' נכרי מותר, ונ"ל דברייתא בדיוק נקט כן דאי הוי נקט א' ישראל וא' נכרי ה"א דלא שרי לנכרי רק בזמן דשרי לישראל אחר שמתה קמ"ל דא' נכרי וא' ישראל דלא תלי' היתר נכרי בזמן שמותר לישראל גם קודם שמותר לישראל מותר לנכרי, ולרש"י קמ"ל דלא נטעה כדס"ל ללבוש כיון שאסור לישראל מיהת מדרבנן ל"א מא"מ ולרמב"ם בוודאי א"ש דס"ד כיון שאסור לישראל מדאורייתא ליכא מא"מ קמ"ל כיון דמצד אמה"ח אין בו איסור מותר לנכרי הגם שעדיין אסור לישראל מדאורייתא כנ"ל בדיוק סידור הברייתא

ויש לומר בזה הא דס"ל לרש"י דבשר הפורש אינו אסור רק מדרבנן וטרחו האחרונים למצוא טעם עיין פלתי ותב"ש מנ"ל לרש"י דהפשוט משמע כרמב"ם ולמ"ש י"ל דס"ל לרש"י מסבר' אי מדאורייתא אסור לא שייך מא"מ כמ"ש תוס' בטמא' כיון שעכ"פ איסור יש לישראל הגם שהוא שם איסור אחר ל"ש מא"מ ומדקתני בברייתא א' נכרי וא' ישראל מוכח בעוד מפרכסת שרי לנכרי מזה שפט רש"י דבשר שפירש ממפרכסת רק דרבנן וא"ש

המורם מזה, כי יש עוד סבר' דאם יש איסור דאורייתא לישראל דאסור לנכרי משום אמה"ח דל"ש כה"ג מי א"מ וזה סבר' תוס' ולפמ"ש גם רש"י הכי ס"ל וי"ל שמש"כ הרמב"ם בהלכו' מלכים פ' ט' הלכ' י"ב אשר ז"ל השוחט את הבהמה אפי' שחט בה ב' סימני' כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשי' ממנה אסור לב"נ משום אמה"ח, וי"ל דהכי קאמר כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורש מדאורייתא אסור ג"כ לב"נ משום אמה"ח, ודווקא כ"ז שהיא מפרכסת אבל כשמתה מזה לא אייר' ואז מותר משום מי א"מ, וכן יש לדייק מלשונו דכ' כ"ז שהיא מפרכסת בשר הפורש וזה לשון מעוקל, וע"פ צחצוח הלשון הול"ל השוחט וכו' אבר ובשר הפורש כ"ז שהיא מפרכסת אסור לב"נ ונר' דמדייק וכ' תחלה כ"ז שמפרכסת בשר הפורש לומר דווקא כ"ז שמפרכס' אסור לב"נ, ואסור קאי על כ"ז שמפרכסת, וכן מש"כ בהלכ' י"ג יש לפרש ע"ד הנ"ל

וטרם אתן קנצי למילי' אציע פה מה שנתקשתי בחידושי מאז לשיטת ר"ת בתוס' בשבת ק"ו ד"ה חוץ דלר"י ליכ' תיקון רק כשהתיקון בא מיד בשעת שחיטה ולפמ"ש גדולי האחרונים ביישוב הא דשוחט בשבת שחיטתו כשיר' ולא אמרינ' א"ע ל"מ, ע"פ דכייל לנו מהרי"ט דל"א א"ע ל"מ רק היכא דעי"ז יסתלק האיסור אבל כל שאיסור נשאר ולא מרוויחי' מידי ל"א א"ע ל"מ, וכן השוחט בשבת אי אמרי' א"ע ל"מ מ"מ עשה איסור שתיקן להוציא מידי אמה"ח וק"ל לפי שיטת ת"ח דמפרכסת נבילה אסור' לב"נ עד שתמות א"כ אי נימ' א"ע ל"מ והוי נבילה כ"ז שמפרכסת אסור לב"נ ולא בא התיקון עד שתמות ולא בא התיקון מיד ופטור לר"י, והא בש"ס חולין נסבי' חבריי' דמנו ר"י הוא ולר"י תה' שחיטה אסורה, וגם לא לשתמט בשום מקום דהשוחט בשבת שחיטתו אסורה והארכתי במק"א עד"פ ואכ"מ

בהא סלקי' לדינא, כי גם אם לא שחט ב' סימנים כולם אסור למכור ב"מ לנכרי, חוץ אם מתה הבהמה מיד עם גמר השחיטה אז ב"מ מותרין למכור חוץ מן הריאה דתלי' בקנה דחוששין לדר"ל מספק כמבואר באחרונים. הנלפענ"ד כתבתי ופר"מ ני' ישים עין עיונו ע"ד היטב כי אני בעל מלאכות הרבה ובעיון נמרץ ובחפזון רב כתבתי כל זה וה' יאיר עינינו ויתקי' בנו ותורתך בתוך מעי הכ"ד דודו ואוה"נ חותם באהבה

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה יח

ה' ישפות שלום תלמידי חביבי הרב הוותיק מלא עתיק חרוץ בעל פיפיות קולע אל השערה לוחם במלחמתה של תורה כש"ת מה"ו בנימין שאכטער ני' אב"ד בק"ק פעזינג יע"א

מכתבו קבלתי בלילה זו, ולאהבתי למע"כ תלמידי ני' שמתי קצת עיוני על השגתו על מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סי' ע' דלר"מ דס"ל איסור אמה"ח אינו בחיה ועוף משום דכתיב בקרך וצאנך ממעט חיה ועוף דווקא לענין אמה"ח, אבל בשר מה"ח דנפקא מן ובשר בשדה וכו' כל שישנו בטריפה גם בשמ"הח איכא, ומצאת בתוס' חולין ל"ג ע"א שכ' לר"מ עכ"פ איכא איסור משום שחיטה והיינו משום עשה דוזבחת, ולא כ' דאיכא משום בשמ"הח ש"מ ש"מ דס"ל לר"מ גם משום בשמ"הח ליכא אלו דבריו. גם אני עמדתי ע"ז בחידושי לחולין ק"ב ע"א והנחתי בצ"ע על התוס' הא דברי אבא מאוה"ג זצ"ל דברי אלקים חיים הנה פשוטים וברורים. וכעת לפום רהיטא נראה די"ל דרצה תוס' לתרץ אפי' מאן דס"ל כר"ל ק"ב ע"ב דבשמ"הח נפקא מאותו קרא דנפיק אמה"ח ולר"מ אמה"ה ובשמ"הח ליכא בעוף וחיה, והגם דלר"ל בלא"ה מסקנת התוס' דל"ש מי איכא מידי משום דס"ל ח"ש מותר מה"ת, מ"מ רצה לומר לרווחא מאן דס"ל כר"ל בדרשא דבמ"הח דנפקא מל"ת הנפש וכו' וס"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת כן י"ל, וביותר א"ש לפי מ"ש הראש יוסף דמ"ש תוספ' דלר"ל ח"ש מותר היינו בטמא שכ' תוס' תחילה, אבל מאיסור עשה דוזבחת לר"מ ל"ק לר"ל וגם לר"י לא צ"ל משום איסור דח"ש, אלא דעשה וזבחת לכ"ע גם בח"ש הוא כמו בשיעור שלם דאכילה דכתי' בלשון רשות נאמרה, ולזה א"ש ביותר דהך תי' דאיכא לר"מ משום איסור זביחה א"ש גם לר"ל דס"ל בכ"מ ח"ש מותר ונקיט תוס' איסור דשחיטה כדי לתרץ גם לר"ל ודס"ל כוותי' וא"ש

ומתוס' מוכח דס"ל דבשמ"הח איכא לר"מ דהא תוס' בשבועות פ' שבועות שתי' מביא שיטת ריצ"בא דל"ל עשה דוזבחת ותיקשי קושי' תוס' לר"מ וע"כ דאיכא איסור דבשמ"הח, וע"כ דתוס' לרווחא דמילתא כתב משום איסור דזביחה דא"ש גם לר"ל כמ"ש, ולריצ"בא ל"ק דהא לר"ל ע"כ בלא"ה צ"ל דל"ל מי איכא מידי כמ"ש תוס' לבסוף

והנה מ"ש הראש יוסף דבאיסור עשה דוזבחת ח"ש כמו ש"ש נכון בטעמו וכ"כ בפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה בשורש הב', וכ' לפ"ז אין שבועה חל על ח"ש דנבילה דעל עשה לא חל שבועה, והדר הקשה מדס"ל לרמ"בם דשבועה חל על ח"ש נבילה והוא ס"ל דאיכא עשה דוזבחת מדכ' מצות עשה לשחוט, ולא מצא יישוב נכון לזה ולפע"ד נראה מה דפשיטא לפמ"ג דבעשה דוזבחת דלא כתיב אכילה לאסור' ליכא חילוק בין ח"ש לש"ש תליא בפלוגתא לשיטת מהרא"ם שבמ"ל הלכות חמץ דאכילה דכתיב בקרא ח"ש רק דאתי' הלכה דווקא כזית בעי למלקות א"כ מה לי עשה דוזבחת או כל איסורים הא בכ"מ אכילה בכ"ש רק דאתי' הלכה לענין מלקות וליכא בכל איסור רק איסור קל דח"ש, כן באיסור עשה דוזבחת ליכא איסור עשה רק בשיעור שלם, ובח"ש רק איסור בעלמא, ולפ"ז איכא חומרא לר"ל דס"ל אכילה בכזית כמבואר בש"ס יומא ר"פ יה"כ, וכ' המל"מ דלהרא"מ ר"י ור"ל פליגי במשמעות אכילה לר"י בכ"ש ולר"ל בכזית ולר"ל לאו משום הלמ"מ כ"ש מותר רק ממשמעות לשון אכילה בכזית שפיר י"ל בעשה דוזבחת דאין להוציא מאכילה דרשות דכתיבא בי' דווקא כזית גם ח"ש בעשה דוזבחת כמו שיעור שלם כנ"ל, והנ"ל די"ל דרמב"ם ס"ל כהרא"ם ושפיר פסק דשבועה חל על ח"ש נבילה כיון דהלכתא כר"י דח"ש אסור ואכילה בכ"מ בכ"ש, והלכה דווקא בכזית וה"ה בעשה דוזבחת כמ"ש ועיין

ולפמ"ש המל"מ שם בשם מהרלנ"ח יישוב דצריך הרמב"ם קרא בחמץ משמע דל"ל לרמב"ם כשיטת הרא"מ הנ"ל ואינו מוכרח, ובלא"ה שערי תירוצים על הרמב"ם דמצריך קרא יתירה בחמץ לח"ש לא ננעלו וגם אתנו יישוב נכון ואכ"מ

אלא דאי קשי' לי מש"ס שבועות דמוקי ר"ל מתני' במפרש וע"כ אליבא דרבנן וכו', הא במתני' קתני ואכל נבילות וטריפות ולפי פמ"ג על ח"ש נבילה לא חל דאיכא איסור עשה, וגם לשיטת הרא"מ עכ"פ לר"ל כן הוא כמ"ש וקשה כהנ"ל, ומהתימא על הפמ"ג שהקשה על הרמב"ם ולא הקשה לנפשי' מסוגי' דשם, ונ"ל דר"ל לטעמי' דס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת מתני' בנבילת עוף גם דנחירה בסימנים בעי לכ"ע, אבל עשה דוזבחת בוודאי ליכא בנבילת עוף וא"ש, אלא דקשה מדמקשה ש"ס ר"י מ"ט ל"א כר"ל נימא משום דס"ל ישנו לשחיטה לעוף מה"ת, ולמ"ש ע"פ שיטת הרא"מ דלר"י ליכא חילוק בין עשה דוזבחת לכל איסור א"ש דמקשה לר"י, אבל לפי שיטת רוב ראשונים והוא הפשוט דלר"י אכילה בכזית רק דמרבה מכל לאיסור ח"ש לא מקשה ש"ס לר"י מידי, ויש מזה סיוע לשיטת הרא"מ

ומיושב בזה דקדוק של רשב"א דמקשה ור"י מ"ט ל"א כר"ל והניח רב ושמואל דאמרו כר"י ולא הקשה מ"ט ל"א כר"ל ונדחק, ולמ"ש ע"פ שיטת הרא"מ א"ש די"ל רב ושמואל ס"ל כר"ל, ובאיסור עשה דוזבחת ח"ש כשיעור שלם, וס"ל ישנו לשחיטה לעוף מה"ת, לכן א"א להו למוקמי כנ"ל אבל לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת מקשה שפיר ועיין

ולשיטת רוב ראשונים דל"ס כרא"מ צ"ל דבעוף ליכא איסור דוזבחת ועיין פמ"ג בפתיחה להלכו' שחיטה שנכנס לבית הספק אם בעוף איכא עשה דוזבחת אפילו לדקיי"ל ישנו