כתב סופר יורה דעה רנז

יקרתו קבלתי, ושמתי עיני מעט על שאלתו ועיינתי בעיון מעט היום כאור בוקר והוא ע"ד אחד שהי' חולה נוטה למות אחר שכבר את הכל הביאו לסעודת החתונה טבח טבוח, ויין מזוג ומחשש שמא ימות אביו הכניסוה לחופה ובאותו יום מת וראו עיניו מ"ש הטו"ז וש"ך בנקדה"כ ס' שמ"ב ומ"ש בדג"מ שם, ונפשו היפה שאל לחוות דעתי כמאן מכרעת מלתא להלכה ולמעשה, ואומר הנלפע"ד הגם שאיני כדאי להכריע מאחר שכבר קדמוני גאוני קמאי, כאשר יבואר לפנינו אי"ה מ"מ אענה גם אני חלקי בזה

הנה הטו"ז מביא ראיי' דלא דחינן ימי אבילות משום ימי משתה היכא דליכא פסידא ממה דדייק הרא"ש פ"ק דכתובות מדכתב הרי"ף כל היכא דליכא פסידא נוהג ימי אבלות תחלה, ולא כתב דאח"כ מכניסה לחופה ונוהג ז' ימי המשתה, ש"מ דמכניסה לחופה מיד ונוהג ימי אבילות ואח"כ נוהג ז' ימי המשתה, הרי דס"ל דלא דחינן ימי אבילות הגם שכבר החלו ז' ימי המשתה, אלא בהא חולק הרא"ש דלא שרי' לי' להכניסה כיון דנוהג מיד ימי אבילות אין למהר הנשואין, והנה לולי דהרא"ש מכח דיוק למד כן מן הרי"ף דס"ל גם בליכא פסידא בועל בעילת מצוה והקשה עליו שפיר, היה נ"ל דגם הרי"ף לא עלה ע"ד לומר דבר זה וכוונתו כך הוא, בתר דמביא הוא דר"ח ושקלא וטרי' דש"ס כ' וז"ל ושמעינן מיהא היכא דאפשר לזבינו וליכא פסידא דאינו נוהג ימי משתה, בתחלה, ר"ל כגון שכבר נשא בעוד האב או האם בחיים, שכבר חל עליו ימי משתה, אין נוהג ימי משתה תחלה כיון דליכא פסידא, ומשמע לי' כן מדאמר ר"ח סתם משמע דלעולם אינה נוהג ימי משתה תחלה היכא דליכא פסידא אפילו כהאי גוונא שכבר חלו עליו ימי משתה, וכן נראה מדכתב ואיכא למשמע הא הן הן דברי ר"ח, ומאי איכא למשמע דכתב הא מפורש אמר כן, ואי דרצונו דאיכא למשמע דכנסה תחלה אבל אין עושה ימי משתה תחלה, דין זה לא נשמע מר"ח, וגם הו"ל לרי"ף לכתוב מפורש דזה משמע לו, אבל מה דאיכא למשמע דאין ימי משתה תחלה זה הוא מפורש, וע"כ מ"ש ואיכא למשמע כונתו, דכל דליכא פסי' אין עושה ימי משתה תחלה, ליכא אופן לעשותם תחלה אפילו כבר נשא מחיים וחלו עליו ז' י"מ, ואם מת קודם כניסה פשיטא גם לרי"ף דאין בועל ב"מ שא"א לו לעשות ימי משתה מיד מה לנו למהר בחופה כנ"ל, והרווחנו עוד בזה מלבד דלא תקשי' קושית הרא"ש, גם הרווחנו דאין אנו צריכים לעשות פלוגתא בין הרי"ף והרמב"ם בדבר זה, דרמב"ם מפורש כ' בפ' י"א מהלכות אבילות סוף הלכה ח', אבל אם מת אביה של הכלה או שארי קרובים נוהגים ז' ימי אבל תחלה, ואח"כ תכנס לחופה וינהג שבעת ימי המשתה, וע"פ הרוב שיטת הרמב"ם כשי' הרי"ף, ולמ"ש גם כאן בשיטה אחת אזלי, אלא עכ"פ מוכח דס"ל דלא נדחה האבילות מפני ז' ימ"מ, אלא בדאיכא פסידא, וזה שלא כשיט' הרמב"ם שם בהלכה זין מי שמת לו מת בתוך ימי משתה משלים ז' ימי משתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות, הרי לא הלך בשיט' רבו הרי"ף ז"ל מ"מ הרווחנו עכ"פ דל"ק קושי' הרא"ש

שבתי וראיתי דיש להשוות שיטת הרי"ף עם שיטת הרמב"ם די"ל מ"ש הרי"ף ושמעינן היכא דליכא פסידא ונדקדק בו מה ושמעינן מהא דקאמר הא הן דברי ר"ח י"ל במרווח יותר ממ"ש תחלה, די"ל דקא משמע לי' לרי"ף באותו ענין עצמו דאיירי הברייתא שמת לו מת קודם שכנסה בדליכא פסידא לא יכנוס, ואם עבר וכנס בשוגג או במזיד לא אמרינן כיון דכבר כנס נדחה האבילות הגם דליכא פסידא לכן כתב ושמעינן מהא דר"ח סתמא קאמר דאינו נוהג ז' ימי משתה מיד אפילו בכה"ג, וי"ל לפי זה דס"ל לרי"ף גם כן לדינא של הרמב"ם היכא דמת לו מת תוך ז' ימ"מ דמשלים, ולא בא הרי"ף לומר ומשמע ליה כאן מדר"ח היכא דנשא שלא ע"פ הדין והביא עצמו לידי כך לא נדחה האבילות כיון דימי שמחה שלא כדין הביא על עצמו כנ"ל ועיין

וכך דייקת שפיר במלתי' דרמב"ם ובסדורי דבריו משכחת כי דברינו בכל מה שכתבנו בכלל דבריו בהלכה ח' שכתב תחלה וז"ל, הכין כל צרכי סעודה וכ' ומת לו מת וכ' אם לא נתן מים על גבי בשר, מוכר הבשר ופת, ונוהג שבעה ימי אבילות, ואח"כ שבעת ימי המשתה ואיכא לדייק מדלא כתב שאינו בועל בעילת מצוה ש"מ דבועל רק שיאחר שי"מ כמו שמדייק הרא"ש מדברי הרי"ף וא"כ סותר דברי עצמו שכתב לבסוף נוהג ז' ימי אבילות תחלה ואח"כ תכנס לחופה וינהג ז' ימי משתה הרי ס"ל דלא כרי"ף וצ"ע, ולמ"ש בשיטת הרי"ף א"ש גם דברי הרמב"ם תחלה כ' בדליכא פסידא נוהג ז' ימי אבילות וכו' ולא כ' שלא יכניס לחופה דסמך על מה שכתב ולבסוף דאסור לכנוס ולעשות ז' ימי משתה עד שינהג אבילות תחלה, וקמ"ל כאן דנוהג ז' ימי אבילות תחילה אפילו כבר כנס היינו שכנס שלא כדין אח"מ שהי' לינהג ז' ימי אבילות ואח"כ יכניס לחופה וינהג ז' ימי משתה, וכ"ז כשעושה שלא כדין כגון שכנס אח"מ, אבל כנס כדין ואח"כ מת לו מת משלים דהרי כדין נשא וא"ש כל דברי רמב"ם על נכון ועולין בקנה על שיט' הרי"ף כנלפע"ד והדברים אמיתים בעזה"י

והנה הרא"ש כ' בשם רי"ץ גיאות ובה"ג דבליכא פסידא בועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי אבילות וכו' הרי ס"ל דאפילו כנס ובעל ברשות חכמים מ"מ נדחו ז' ימי משתה עד אחר שנהג ימי אבילות, וצ"ל טעמייהו מאי אולמי' דאבילות דדחי לז' ימי המשתה, נ"ל אפשר דס"ל כשיט' הרא"ש סוף מ"ק דחולק על מהר"מ מר"ב וכתב דמי ששמע שמועה קרובה תוך ז' או תוך למ"ד דנוהג אבילות דלאו מצוה בפ"ע היא אלא תשלומין ומי שלא נחייב בעיקר אבילות בזמנו אח"כ א"צ עיי"ש, ונ"ל משו"ה נוהג אבילות תחלה דעיקרו בזמנו בשעת חימום אבל ז' י"מ אפשר אחר שנהג ימי אבילות כמו עכשיו ורמב"ם ס"ל כשיטת מהר"מ מר"ב דכל תוך שלשים עיקר זמנו הוא כמו בזמנו, והא"ש דלולי דלא מסתבר לרא"ש דיהי' מותר בבע"מ הי' מודה להו דנוהג ז' ימי אבילות תחלה, לפ"ז לפי דנקיט המחבר בסי' שצ"ו כרא"ש במ"ק גם בזה ההלכה כרי"ץ גיאות ובה"ג דגם אם כבר חלה עליו זי"מ נוהג אבילות תחלה ואינו מוכרח דאפשר בהא דס"ל מהר"מ דתוך למ"ד מצוה בפ"ע הוא ולא תשלומין ופסק המחבר כרא"ש בקטן שנתגדל תוך ל' הוא מטעם אחר שכ' הרא"ש דיש דיחוי דגברא לא נתחייב כלל ועיין, עוד י"ל דס"ל לרי"ץ ובה"ג דאבילות יום ראשון דאוריי', לכן לא יוכלו ז' ימי משתה לדחות יום ראשון של י"א ובמקום פסידא תיקנו ויש כח בידם כמ"ש הר"ן פ"ק דכתובות וכ"כ רשב"א תחלה ודווקא במקום פסידא אבל שלא במקום פסידא לא עקרו עיקר הדין וכיון שע"כ שינהוג אבילות יום אחד לא אמרינן דיפסוק כיון שהתחיל אין מפסיקין באבילות, ואנן דקיי"ל דאבילות יום ראשון דרבנן כמ"ש הרמ"א סי' שנ"ח נקטינן כרמב"ם

ועוד יש להסביר קצת דס"ל דעדיף שידחו ז' ימי משתה עד לאחר האבילות דבשעת חימום לבבו לא יוכל לשמח אשתו כשלבו דוי עליו ביותר ולבו בל עמו וכשהיא אבילה לא ישמח לבה אם ישמחנה בכל מיני שמחות לכן טוב לדחות זמן ימי משת' לאחר האבילות אם לא במקום פסידא שרי לי' הגם דלא תהי' השמחה במלואה

ומצאתי לו חבר לרמב"ם רשב"א בכתובות כתב בתוך הדברים דמי שמת לו מת בתוך ז' ימי משתה דנוהג י"מ תחלה, וכ' שם על י"א דיום ראשון דמיתה וקבורה לא נדחה וקוברים אותו למחרתו כדי שיהי' י"ר דר דרבנן וכתב א"כ מי שמת לו מת תוך ז' ימי משתה, ודוחה אפילו יום ראשון הגם דליכא פסידא וכבר כתבתי דגם שיטת הרי"ף כן הוא, ומ"ש הטור ממשמעות הרא"ש מדלא השיב רק משום דאין מסתבר לי' למהר בנשואין משמע לולי כן היה ס"ל כוותי' אין זו ראיי' מוכרחת כמובן, וש"ך בנקה"כ מביא ר"י בשם רי"ץ גיאות ורד"ך דאם כנס בחופה ולא בעל דנוהג זי"מ ואח"כ אבילות, ור"מ כ' הלכה למעשה דנוהג ז' ימי אבילות תחלה דעיקר השמחה אחר שבעל, וצ"ע הלא הרי"ץ גיאות שברא"ש ס"ל דגם אם בעל ינהוג ימי אבילות תחלה בדליכא פסידא כ"ש היכא שלא בעל וצע"ג

ונתקררה דעתי בזה, בראותי אחרי רואי לאבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סי' שמ"ח ד"ה והשתא עלינו לומר וכ' דרי"ף לא קאמר רק היכא שהכניס עצמו לכך בשעת אנינות הגם דברשות בעל בעילת מצוה מ"מ על ידו באה לו עיי"ש ולפ"ז א"ש דלא סתר הרי"ץ גיאות שיטתו מ"ש ר"מ על שמו דממילא אתיא עלי' עם מ"ש הרא"ש על שמו דהביא עצמו לכך בשעת אנינות וכדברי קדשו של ח"ס מוכרחים ועיין

המורם מכל האמור דביארנו דרי"ף ורמב"ם אזלי בחד שיטה דכל דכנס בדינא נוהג ז' ימי משתה ואח"כ ימי אבילות, והכרחנו דגם הרי"ץ גיאות הכי ס"ל ומוכרחים אנו לחלק בין כנס ובעל בימי אנינות לאם כנס קודם כחילוקו של הח"ס וכיון דחילוק זה מוכרח לרי"ג, ממילא אנו אומרים בטח כי כן ס"ל לבה"ג ורא"ש דלא חולק עליהם רק מסברת עצמו משמע דמודה להו והיינו בשבעל באנינות והבאנו כי שי' הרשב"א ג"כ כשיטת הרמב"ם ואין לנו מי שחולק על זה, רק מהר"מ שברבינו ירוחם והוא חולק מפני שעיקר שמחה אחר בעילת מצוה, אבל אם כבר בעל מודה, ומ"ש בדג"מ דאפשר דרמב"ם איירו בשבעל כבר אין זה במשמעות כלל ברמב"ם מדסתם ולא כתב חילוק זה, וכן מפשטותו של רשב"א לא משמע דווקא בבעל, אלא מה שיש לומר אפשר הרמב"ם לא קאמר וכן הרשב"א רק בשכבר התחילו זי"מ ישלים כיון שהתחיל לנהוג ז' ימים לא יפסיק באמצע לנהוג אבילות ולהשלים אח"כ ז' ימי משתה או להתחיל מחדש, וגם לפמ"ש לעיל די"ל דעדיף שינהוג תחלה אבילות ואח"כ ימי משתה דבעת חימום לא תהי' השמחה במלואה אפשר גם הרמב"ם לא קאמר רק בשכבר התחיל לשמוח עמה שוב לא אכפת לן כ"כ אם לא יהי' ימים אחרים בשמחה ובטוב לב כ"כ וגם יש לחוש שלא ינהג אבילות בפחי נפש ולבו דו', מתוך שמחה להפוך משמחה לאבל, לכן טוב שישלים תחלה ז' ימי אבילות, וכן דייק קצת לשון הרמב"ם שכ' מי שמת לו מת תוך ימי משתה משמע קצת דווקא תוך וכן כ' שמשלים עליו משמע שכבר נהג ז' ימי משתה ומשלים החסר עוד למלאות שבוע של זאת, וי"ל ג"כ שרבינו ירוחם הכי ס"ל,