כתב סופר יורה דעה רנג

שיטת הרי"ף ורמב"ם דחייב בכבודו, דלא קשה מש"ס ב"ק דהוצרך לומר בעשה תשובה דהוי כאלו החזיר בחייו לא מוכח מהתם מידי, אבל הא אנן אזלינן לדסוברים דאינו מחויב לכבדו ומביאים ראיי' ומסתייעים מש"ס ב"ק מוכח כדברנו, ויש לעיין עוד בכל זה לעת הפנאי, וישים פר"מ ני' עין עיונו על דברינו כי דעתו דעת רחבה וד' ישים עיניו עליו לטובה ולברכה הכ"ד אוה"נ דש"ת: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קעב

שובע שמחות ורב ברכות, לאיש טוב ה"ה י"נ תלמידי הרב המאוה"ג המופלג וותיק מלא עתיק חרוץ ובקי צדיק וישר שמו כש"ת מו"ה יעקב סניידערס ני' אבדק"ק יערגען יע"א

אחדש"ה הנני משיבו בקוצר אומר כי יומא קא גרים לקצר באמרים ע"ד קטן שמת לו אמו אם מחויב האב לחנכו לנהוג ימי אבילות, וראו עיניו הבדולחים כי חלקו בזה קמאי הט"ז בסי' ש"מ בשם דרישה דיש למשמע מרי"טץ גיאת לחייב לחנכו באבילות כמו שמחנכין אותו במצות קריעה, וש"ך בנקה"כ חולק עליו מכח ראי' ונפשו איותה לדעת דעתי בזה, הנה להכריע אינני כדאי, מ"מ להשיב פניו ריקם לא בעינא, ואען ואומר, הנה הדרישה ממשמעות הריט"ץ גיאות דורש כמו שמצווין לחנכו בקריעה כן באבילות, וצריך להבין פשיטא למה לא יהא חייב בחינוך אבילות מ"ש מכל מצוות אפילו דרבנן דחייבין לחנכו ל"מ למאן דס"ל אבילות יום ראשון דאורייתא דאיכא חיוב לחנכו ביום ראשון דאורייתא, בוודאי אין נכון לחנכו ביום ראשון בלבד כמובן, אלא אפילו לדקיי"ל אבילות יום ראשון דרבנן הא גם על המצות דרבנן חיוב על האב לחנכו, כמבואר או"ח סי' ע' ועיין מג"א סי' שמ"ג, ונ"ל די"ל דלא חייבו רבנן במצות חינוך רק במצות שבוודאי יתחייב בהם ויבוא לידו כשיתגדל לכן צריכין להרגילו במצות אלו אבל באבילות שבמקרה בא, ואפשר לא תבא מצוה זו לידו כשיגדל ולולי דכתב מהריט"ץ שצריך לחנכו במצות קריעה לא עלה על דעת שיש חיוב לחנכו בקריעה ואבילות, ויש ראיי' קצת מש"ס נזיר דף כ"ט דר"ל ס"ל דהאב מדיר בנו בנזיר הוא משום כדי לחנכו במצוות והא מצוה זו לאו חיובא הוא דיזיר עצמו בנזיר וכן בנדרים שכתב רש"י שידור ויקריב קרבן ואפשר שלא יבוא על ידו כך לעולם, מ"מ איכא מצות חינוך, ויש לדחות דשם איכא מצוה כשנודר ומקריב וכן כשיזיר ויביא קרבן הגם דאינו מחויב מ"מ טוב להרגילו כדי שיעשם כשיתגדל אבל באבילות הגם שעדיפא מצד שחיובא הוא כשיגיע לידו מ"מ מצוה זו דאבילות לאו וודאי היא דאולי לא תבוא לידו כל ימי חייו ואינה בידו לקיימה סברא דלא חייבו חכמים

והנה הש"ך מביא ראיי' נגד דינו של הט"ז מהרא"ש סוף מ"ק פלוגתא דהרא"מ והרא"ש נראה דבקטנותו בוודאי אינה נוהג אבילות, והנה לא כ' לנו טעם לחלק בין קריעה לאבילות, ואפשר דמהר"מ והרא"ש ס"ל דגם בקריעה א"צ לחנכו, והטעם כמ"ש כיון דאפשר שלא יבוא לידי מצוה זו כשיגדל לית בה מצות חינוך, ובסברא זו פליגו הרא"מ והרא"ש וריט"ץ גיאות, אלא המחבר דפסק בסי' ש"מ כהריט"ץ גיאת ובסי' שצ"ו פסק כהרא"מ הנ"ל דאין צריך להתאבל כשיגדל מוכח דבקטנותו א"צ להתאבל על כרחך צריכין לחלק בין אבילות למצות קריעה, ואנא לאו חילוק ידענא, (ואולי יש לומר שמצות קריעה ככל המצות שוודאי יחויב בה כיון שהוא מחויב ללמוד תורה ואם לא למדו אביו מחויב הוא עצמו לילך לפני רב ללמוד כמבואר בהלכות ת"ת ובמיתת רבו מובהק מחויב לקרוע כמו על אביו כדאיתא בסימן ש"מ סע' ואם גם רבו לא ימות בחייו מ"מ במת ת"ח גדול מפורסם בדורו דינו כרבו ומחויב לקרוע עליו כדאיתא שם סע"ז ובכל ימי חייו כשיגדל זה מן הנמנע שלא ימות גדול מובהק בדורו והוי כמצוה שוודאי יתחייב בה הגם שיוכל להיות כי הוא ישמע דבר זה רק אחר שלשים ועבר זמן הספידו ופטור מקריעה כדאיתא שם מ"מ מחויב לחנכו כי ע"פ הרוב יחויב בוודאי במצוה זו ואין לומר כיון שקריעה חמור הוא שהיא במיתה אם אינו פורם לכן החמירו לחנכו דאם כן יחנכו אותו גם בפריעת הראש כל שלשים דגם הוא במיתה ומחד קרא ילפינן אותו ולא מצינו רק בקריעה שמחנכין אותו ובעיקר י"ל דהמחבר פסק להקל כהרא"ש רק בקריעה משום עגמת נפש מקרעין אותו כדאיתא להדיא בברייתא וכדציין הש"ך שם טעם זה ועל זה ליכא שום חולק רק הרי"ץ גיאות כתב גם היכא דליכא עגמת נפש קורעין משום מצות חינוך ולדבריו כתב הב"י דמחויבין לחנכו גם באבילות אבל הב"י פסק דלא כרי"ץ גיאות רק כרא"ש ובקריעה הטעם משום עגמת נפש) והנה בסי' שפ"ב סע"ה פסק המחבר אף שיש לו בנים קטנים אין לבטלם מלימודם והוא מהגה"מ ומרדכי, וכתב הש"ך ובבאר הגולה דאין אבילות לקטן, משם אין ראי' די"ל דמיירי בקטנים שלא הגיעו לחינוך מצות אבילות אין לו לאב לבטלם מלמודם, כשמלמד אותם קודם שהגיעו לחינוך שאר מצות לחנכם, וגם י"ל באפשר גם כשהגיע לחינוך אין לו לבטלם משום אבילות דרבנן, והיינו אבילות המבטלת אותם מלמודם, אבל בזה שלא יתבטלו מלמודם צריך לחנכם וכן בלילה, וכ"ש בן שאינו לומד בבית הספר, ועיי' דג"מ שכ' לחלק בין קריעה שאין בו ביטול תורה לאבילות, ואינה מובן מה יאמר בתינוק שאינו לומד, או בדבר שאינו מבטלו מלמודו או בלילה, ואפשר מסתבר לי' כיון שיש קטנים שמתבטלים מתלמודם, ואי אפשר שיקיימו אבילות, משום הכי לא תקנו כלל חינוך באבילות ודוחק

ואין לדחות ראי' הש"ך דאיי' כגון דליכא אב ובאם ליכא חיוב חינוך כמבואר בש"ס נזיר ועיי' מג"א סי' שמ"ג דהא הר"מ והמחבר נקטו מתו אביו ואמו של קטן ואמו כוונתו או דאמו מתה והאב קיים ומחויב לחנכו

אבל י"ל דראי' הש"ך דחוי' מעיקרא ונחקור תחלה כוונת ראיי' הש"ך דפשיטא לי' דאם ניהג אבילות כ"ז שהוא קטן מכח מצות חינוך דאב גם אם נתגדל תוך ז' או למ"ד אם היה צריך להתאבל כשיטת הר"מ, מ"מ אם יש לו אב וחנכו בשעה שמתה לו אמו בקטנותו והתאבל עליה ולאחר ז' ימי אבילות הגדיל כבר יצא חיוב אבילות ואין צריך להתאבל עוד הפעם כשהגדיל הגם שהוא בתוך למ"ד עדיין כיון דאבילות דרבנן, וכבר קיים מצוה דרבנן בקטנותו ועיין זה ברכות דף מ"ח ע"א דס"ל לתוס' דקטן מוציא את הגדול שאכל שיעורא דרבנן כיון שגם הוא מחויב מדרבנן משום חינוך, ורש"י ס"ל התם משום חינוך לא יכול להוציא אחרים דלאו מצוה דידיה הוא, ועיין מרדכי פ"ב דמגילה דאם אומר קידוש היום בערב שבת בתוך זמן תוספו' שבת יוצא בקידוש זה מבואר כשיגיע זמן כיון שעכשיו מחויב מדרבנן ויבוא לידי חיוב אח"כ ועיין מג"א סי' שס"ז דמתמה על זה מקטן דאין מוציא לאביו שאכל שיעור דאורייתא והניח בצ"ע, ולפע"ד לא קשה מידי דמרדכי ס"ל כרש"י ברכות הנ"ל, דקטן לא מחויב מדרבנן בחיוב מצוה רק דמצוה דאב הוא לכן איננו מוציא אבל המרדכי איירי דאית תרתי למעליותא שהוא עכשיו מחויב מדרבנן ויבוא אח"כ לידי חיוב דאורייתא, וס"ל ג"כ כרש"י כל שמחויב מדרבנן מוציא לאחרים כשחייבים אפילו מדאורייתא וה"ה דיוצא בקידוש בשעה שהי' זמן קידוש דרבנן, ויצא גם אחר שיגיע זמן קידוש דאורייתא ולתוספ' ברכות אינו מוציא מחויב דרבנן למחויב דאורייתא וה"ה דע"י קידוש מה שקדש בתוס' שבת, אינו יוצא ידי חובתו מדאורייתא כנ"ל, היוצא לנו מן המרדכי הנ"ל כמו דמוציא לאחרים כן מוציא עצמו על החיוב דלאח"ז, אלא דס"ל דקטן לאו בר חיוב הוא ולהלכתא נקטינן בוודאי כתוס' ורא"ש ויתר הראשונים דס"ל כתוס' ברכות הנ"ל, דקטן מקרי ב"ח על ידי שאביו מחויב לחנכו, ממילא קטן זה שנהג אבילות מכח האב שחנכו וקיים מצות חינוך נפטר עי"ז להתאבל לכשיגדל, (והנה רש"י סבר דמחויב מדרבנן מוציא בבהמ"ז להחייבים מן התורה וזה דווקא בגדול שאכל כזית כמבואר ברש"י שם ברכות דף מ"ח ויש להסביר בדברי המרדכי כיון דמחויב מדרבנן הוא מחויב מן התורה קרינן ביה מצד לאו דלא תסור וכן הוא בפירוש ברש"י יומא דף ע"ד ע"א בד"ה ואליבא דר"ע בסוף הדבור דכל דרבנן דאורייתא הוא מצד לא תסור כשיטת הרמב"ם דדרבנן הוא ממש דאורייתא מצד לאו דלא תסור משא"כ בקטן דגם בל"ת אינו מצווה ושיטת המרדכי שפיר דבקידוש בתוספות שבת מחויב מן התורה מצד לאו דלא תסור הגם שברש"י אי אפשר לפרש כך כיון דנקט טעמא דקטן אינו מוציא כיון דגם מדרבנן איננו מחויב משו' דרק על אביו החיוב לחנכו מ"מ בשיטת מרדכי שפיר יש להסביר כך) וכבר הארכתי בענין זה בתשובה אחת בתכלית האריכות, לענין ספירת העומר כשספר קודם שנתגדל ונעשה גדול בתוך ימי הספירה (עיין כ"ס או"ח תשובה צ"ט) וכן נראה פשיטות של הש"ך בנקה"כ דמשו"ה קשה לי' דאם מחויב באבילות בקטנותו כבר יצא י"ח ואיך ס"ל לר"מ דמחויב להתאבל אח"כ כשמתה אמו ויש לו אב שחנכו באבילות וכבר התאבל עליה

ואומר אני בוודאי קטן דעלמא מחויב האב לחנכו במצוה זו, אבל קטן זה דאמרו בו הר"מ ורא"ש ומחבר דנעשה גדול תוך שבעה או שלשים דיקיים המצוה כשיתגדל, בזמן שמחויב בכל המצות אין מצוה על האב לחנכו בקטנותו כיון שיקיים המצוה זו דאבילות על מת זה עצמו כשיגדל ויהי' בר חיובא בכל מצות ול"ש כדי להרגילו במצות, ובהא פליגו, לשיטת הר"מ כשיגדל מחויב להתאבל כמו שמועה קרובה בגדול ממילא ליכא חיוב חינוך ויתאבל כשיגדיל, וכיון דליכא מצות חינוך על האב כה"ג גם כשנהג אבילות בקטנותו לא יצא כיון שלא היה אז מצוה על האב לחנכו, וליכא שום מצוה כלל בהנהגת אבילותו, ולרא"ש דלא יבא אחר כך לחיוב אבילות כיון שלא היה מחיוב לשעתא וכיון דאדחי אדחי ממילא יש חיוב לחנכו כשיש לו אב וא"ש נכון בעהי"ת

וממקום שמביא הש"ך ראי' נגד דינו של הט"ז יש לי קצת ראי' לדינו והוא ממ"ש הר"מ קטן שמת לו אב ואם, והיינו כמו או אם וצ"ל תרתי למה לי או אם למה לי, וי"ל דקמ"ל דלא