כתב סופר יורה דעה רנב

משמע הכי אלא כל הרגיל בעבירה אפילו לתיאבון משמע כמו שאיתא בש"ך שם והוא ממש שיטת המרדכי שציין עליו בהג"א, ועכצ"ל דהא דגנב וגזלן שנהרג שמתאבלין עליו כיון שנהרג ע"י מלכות מיתתו כפרתו ומתאבלין עליו וקמ"ל שאינו בכלל מאבד עצמו לדעת, כמ"ש הש"ך בריש דבריו, והנה המחבר שכ' אח"כ פורש מן הציבור אין מתאבלין עליו ולא הגיה והוסף רמ"א אפילו באחד משארי עבירות צ"ל שסמך עצמו אמ"ש סי' ש"מ, והתם עיקר הדין בעומדין עליו בשעת יציאת נשמה אבל אין חילוק בין אבילות לזה

והנה הש"ך העלה גנב ושאר עוברי עבירה שעשו תשובה מתאבלין עליהם ואפילו מתו על מיטתם ולעיל בסי' ש"מ מיירי בדלא עשה תשובה אלא דשם מיתתו כפרתו שנהרג ע"י מלכות וה"ה דמועיל תשובה למת על מטתו, ולפי זה הא דכתב המחבר בפורש מן הציבור דאין מתאבלין עליו, אפילו אם סמך למיתתו מתחרט על לשעבר ואפילו רק בלבו לבד טובה מרדות אחת בלבו של אדם מכמה מלקיות, הגם ארבע מיני כפרה יש כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה, והוא מגמרא סוף יומא, וגם תשובה זו סמוך למיתתו כשחרב חדה מונחת על צווארו הוא הגרוע שבמדרגות התשובה מ"מ מסתבר שלא נקרא עוד שנוי לה'

והנה פר"מ נ"י רצה לחדש לנו דגם אם אין אנו יודעים שעשה תשובה מ"מ אמרינן בשעת מיתתו צדק מעשיו ונסתייע מש"ס קידושין דף ס"ד מי שאומר אין לו בנים וחזר בשעת מיתתו ואמר יש לו, ומש"ס ב"ב דאין אדם משטה בשעת מיתה לפע"ד אינה דומה להתם דשם אמרינן דלא ישקר ולא יכשיל בשעת מיתה, אבל שישוב על מה שעשה לא מצינו אדרבא מוקמינן אותו על חזקתו שמוחזק ברשעו, ואמרו ז"ל רשעים אפילו על פתחי של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, ולא לבד שאיננו חזקה ששב אלא אפילו ספק השקול ליכא דאוקמי גברא אחזקתי', ומה שהביא פר"מ ני' מש"ס קידושין דף מ"ט ע"ב ובשו"ע אה"ע סי' ל"ח במקדש על מנת שהוא צדיק והוא רשע אפילו נמצא חשש גמור ספק מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו לפע"ד משם ליכא ראי' דהא איתא שם ע"מ שהוא רשע ונמצא צדיק ומעשיו מוכיחים עליו מ"מ חוששין שמא הרהר בעבירה, וצ"ל כיון שאמר ע"מ שהוא צדיק והוא רשע או איפכא אמרינן שיודע בנפשו שהרהר בתשובה או איפכא שהרהר בע"ז כיון שעשה מעשה קידושין והתנה תנאי זה או משום חומרא דא"א מחמירין טפי אבל באין אומר ואין דברים ולא שמענו שעשה תשובה מקמינן אותו בחזקת רשעו, ובפרט באבילות דאזלי בכ"מ בספיקו להקל כנ"ל, ועיין בא"ע סי' מ"ב סעי' ה' במקדש בעידים פסולים ובח"מ ובב"ש ס"ק כ"ב מפורש כדברינו ועיין ב"י ח"מ סי' שפ"ח מחודש י"ב מ"ש בשם תשובות הרא"ש עיי"ש

ומ"מ נ"ל במי שרגיל בעבירות לתיאבון מסתבר שחוזר בשעה שהוא מתיסר ביסורין ומכ"ש בשעת מיתתו שעזבוהו תאוותיו אז וודאי מתחרט על העבר כיון שיצרו הוא שתוקפו ויעיין לשון רמב"ם ספ"ג מגירושין אבל מי שרגיל בעבירה טובא להכעיס מחסרון אמונה אין אמון בו זה וודאי ברשעו עומד, ועל אלו אמרו חכמז"ל אפילו על פתחי של גיהנם אינם חוזרים בתשובה, ובאבוד רשעים רינה

ומ"ש פר"מ ני' דביום ראשון דלכמה פוסקים דאורייתא הוא יש להחמיר שמא עשה תשובה, ולהקל בשארי ימים שהם דרבנן, הנה כבר כתבתי דאוקמי אחזקת רשעו ואפילו בדאוריי' אין להחמיר, ולפי דעת פר"מ כיון דהחמרנו בתחילת אבילות ביום ראשון שהוא ספק דאוריי' שוב אין לנו להקל בשארי ימים, ועיין בזה בשו"ע או"ח סי' תל"ז וכן נמצא לגדולי אחרונים בדוכתא טובא בהאי כללא ועשינו סמוכין לזה במק"א ואכ"מ, ויש מקום לדבריו להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן כגון דלא היה מיתה וקבורה ביום אחד דלכ"ע גם אבילות יום ראשון דרבנן, והואיל ונקטי עיקר הלכה דאבילות יום ראשון לעולם דרבנן עיין רמ"א סי' שצ"ט סעיף ג' לכן הקצרתי

ואיידי דאיירי בהאי סברא ובהאי ענינא דאבילות אציע לפניו מה שנתקשיתי קצת מאז בש"ע סי' שצ"ז סעי' ב' בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת א"צ להתאבל וכ' הש"ך דמוקמי אחזקת חי ויש להקשות הא בתרי ותרי לכ"ע איסור דרבנן מיהא הוי עיין יבמות דף ל"ב ע"ב ובדאורייתא אסור לכהפ"ח מדרבנן והא המחבר מביא ב' דיעות בסי' שצ"ח ומביא בסתם דיום ראשון דאורייתא ודעת המקילים מביא בשם י"א נראה דס"ל דעיקר כדיעה ראשונה דאבילות יום ראשון דאורייתא הוא ואיך כ' בסי' שצ"ז בסתמא דאין צריך להתאבל עכ"פ ביום ראשון אם אומרים שנים דמת ונקבר באותו יום שמעידים עליו צריך לכהפ"ח להתאבל מדרבנן, וממילא גם שארי ימים צריך להתאבל כיון שהיתה לנו לדין בדאורייתא ואפשר לומר עפמ"ש הטור וב"י סי' שע"ה בטבע במים שאל"ס דאשתו אסורה להנשא אין מתאבל עליו כדי שלא להתיר אשתו ולכן בתרי ותרי אין מחמירים להתאבל אפילו ביום ראשון כיון דמדאורייתא אוקמי אחזקה אין להחמיר מדרבנן כדי שלא יתירו אשתו אבל דוחק לומר דדווקא בכה"ג קאי וצ"ע

נחזר לנדון שלפנינו מה שנוגע לענין אמירת קדיש הנה הרמ"א סי' שע"ו כתב דמומר שנהרג ביד עכו"ם בניו אומרים עליו קדיש ובד"מ כ' דווקא נהרג שאז יש לו כפרה ע"י מיתתו אבל מת על מיטתו לא כמ"ש לעיל סי' ש"מ דכשנהרג יש לו כפרה עכ"ל ד"מ, ומביאו הט"ז וש"ך ומינה היכא דעשה תשובה אומרים עליו קדיש כמו שמתאבלים על מי שרגיל לעשות עבירות לתיאבון כן אומרים עליו קדיש ומזה לא נזכר ברד"ך רק בנשתמד ורמ"א מדמה מילתא למילתא מסברתו ודעתו

והנה מוצא דין זה דאמירת קדיש יוצא מן תשוב' הרד"ך וציין עליו הרמ"א, ועיינתי בפנים ברד"ך ושם נאמר דפשיטא לי' דמותר לומר עליו קדיש כדי להצילו הגם שהוא רשע גמור ומביא כמה ראיי' מש"ס על זה, וחזר לחקור היכא דיש אבילים אחרים דמחויבים לומר קדיש אי משום כבוד אב ואם יאמר בן מומר זה קדיש, דתלי' זה בשיטות הפוסקי' אם בן רשע מחויב בכבוד אביו, ולשיטת הסוברים דאינו מחויב בכבוד אביו רשע אזי אבלים אחרים קודמין לו, ומסיים שם בנדון שלו שנהרג ע"י עכו"ם מיתתו כפרתו ומחויב הבן בכבוד אביו, לאחר מיתה, והוא שוה לשארי אבלים, אלו תוכן דבריו, ונ"ל להוסף עוד אחר יב"ח ביום יא"צ אפי' מת אביו הרשע על מיטתו גם כן ליכא קדימה לשארי אבלים אם גם להם באותו יום יא"צ מאביהם כיון שמשפט רשעים בגיהנום יב"ח מחויב הוא בכבודו כמו שארי אבלים

והנה הרמ"א כתב כשנהרג ע"י נכרים אומרים עליו קדיש אבל במת על מטתו לא, ובד"מ כתב מפורש כן מסתימת דבריו נראה אפילו בליכא אבלים אחרים לא יאמרו עליו קדיש רק כשנהרג וציין על הרד"ך ושם מפורש כתב לאמר שיוכל לומר קדיש אפילו מת על מטתו כדי להצילו אפילו הוא רשע גמור, רק כשיש אבלים אחרים לדחו' תלי' בשיטות אם מחויב בכבוד אביו רשע, ועיין סי' ר"מ דנקיט המחבר לעיקר דמחויב לכבוד אביו הרשע והרמ"א מביא דעת י"א דא"צ לכבדו, ונראה עיקר כדסוברים דצריך לכבדו, ועכ"פ בליכא אבלים אחרים, לית מאן דפליג דלא יאמר קדיש אפילו במת על מטתו, ולכן פסקא של הד"מ והרמ"א צריך עיון גדול

גם על דברי תשובת הרד"ך יש לי מקום עיון מ"ש לדסוברים, דאין הבן מחויב בכבוד אביו הרשע אם נהרג מחויב בכבודו דהריגתו כפרתו, ולפע"ד יש לעיין טובא בהא מילתא אם חיוב לכבד האב אחר מיתה, אם לא חזר בתשובה בחייו, דהא דאין מחויב לכבד אביו הרשע נפקא להו מש"ס ב"מ דף צ"ד ע"ב דמקשה ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך, ומתרץ בשעשה תשובה אבל לא עשה תשובה לא, ועיין טור סי' ר"מ ובה"מ דמביא ב"י דמביא ג"כ ראי' זו, ונראה לומר מסברא דווקא כשעשה תשובה קודם מותו, אחר שעשה תשובה, בעודו בחייו הוא עושה מעשה עמו ע"י תשובה מרצונו שעשה מכאן והלאה, אבל במת ולא עשה תשובה בחיים והריגתו כפרתו דאתיא בלא דעתו, ואינו יוכל עוד לעשות מעשה עמו, כיון שמת הרי הוא חפשי מן המצות, מנ"ל שחייב לכבדו, אחר מותו כיון שבחיים לא הי' מחויב דלא עשה מעשה עמו, כ"ז שהוא יוכל לעשות מעשה עמו גם לאח"מ יהא פטור, ניהו דרשע לא מקרי עוד דהריגתו כפרתו ומחיובים להתאבל עליו אבל לענין כבוד בעושה מעשה עמו בחייו תליא וכיון שלא עשה מעשה עמו, כ"ז שהי' יוכל לעשות מעשה עמו א"צ לכבדו גם לאחר מותו, ויש קצת ראי' לזה מדמתרץ בשעה תשובה ולא מתרץ באופן שמיתתו כפרתו כגון שנהרג

עוד יש לי מקום עיון לפי מסקנת ר' אשי בסנהדרין דף מ"ז ע"ב אבילות מאימתי קא מתחיל מסתימת הגולל, כפרה מאימתי מדקא חזי צערא דקברא פורתא וכיון דאדחה אדחה, ועיי' תוס' סנהדרין מ"ו ע"ב, ד"ה קבורה משום בזיוני או כפרה שכתבו דוודאי איכא כפרה מכי חזי צערא דקברא כדלקמן דף מ"ז ע"ב, נראה דפשיטא לתוס' בכל המתים כדרכם איכא כפרה מכי חזי צערא דקיברא פורתא, כשמת על מיטתו הגם דאין מתאבלים עליו, כיון דאדחה בשעה שבאה החיוב אדחי לגמרי ועיין רש"י שם, אבל לענין אמירת קדיש כדי להצילו לא שייך כיון דאדחה וראוי שיאמרו עליו קדיש ולא צ"ל כמ"ש רד"ך אפילו רשע גמור אומרין עליו קדיש, אלא כיון שנקבר וחזי צערא דקברא פורתא לאו רשע גמור הוא, כמו דלא הוה רשע גמור כשנהרג, וגם מחויב לכבדו מני אז והלאה ואפילו איכא אבלים אחרים, דגם הוא מחויב לכבדו, חוץ משעת אנינות בשבת דכתב הט"ז דאומרים קדיש והסכימו עמו האחרונים דלא כש"ך בנקה"ך בכה"ג צריך לטעמא אפילו הוא רשע מצוה להצילו וכשיש אבלים אחרים תליא אם מחויב בכבוד אביו הרשע

אלא דאם כדברינו כן הוא דקבורתו כפרתו אף אם מת כדרכו ומוכח מש"ס ב"מ הנ"ל דכל שאינו מחיוב בכבוד אביו בחייו, לא בא עליו מצות כבוד ע"י כפרה שיש לו אחר מותו דאל"כ קשה ממאי דמקשה הש"ס שם והא לא חייב לכבדו באינו עושה מעשה עמו, ומאחר שכבר מת ונקבר וקבורתו כפרתו, שוב מחויב לכבדו, וע"כ דאינו מחיוב לכבדו מטעמא דכתיבנא, ולפמ"ש הב"י סי' ר"מ ליישב