כתב סופר יורה דעה רנא

דהיתרא ונפשו איותה לדעת תחלה דעתי והנני בקוצר אומר אשר אתי אחר עיון מעט מזעיר, וד' יורינו בדרך אשר ילכו בה

והנה מקור דין זה דאסור לדרוך על הקברים יוצא מטור יו"ד סי' שס"ג בשם רבינו ישעי' שעפר שמכסים בו את המת אסור בהנאה דתלוש ולבסוף חברו הוא חשוב כתלוש ועוד כתב אח"כ בשמו דאסור לישב עליו, ובהג"א אלו מגלחין ומובא בב"י, דאסור לדרוך על גבי בה"ק משום דאסור בהנאה, והטור כ' דאינו נראה דעפר נקרא קרקע עולם וכתב וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל, ובב"י כ' שכן דעת הרי"ף והרמב"ם וכ' הב"ח שכן משמע מלשון הרי"ף מדכתב אבל קברים דליכא עליה' בנין וכו' משמע דווקא כה"ג זולת זה ליכא אופן דאסור ועיין ח"ס יו"ד ס' של"ה דמביא דברי הב"ח, והנה הטור מביא רק דאביו הרא"ש חולק על ר"י וי"ל דשיטת הרא"ש מוכח מתוכו ממש במסכת מגילה דף כ"ט וז"ל הא דקתני אין מרעים את הבהמה נראה דאיירי אף בקרקע עולם דאסור, מפני כבוד של מתים, דאי על הקברים אם הוא קבר של בנין אסור בהנאה עכ"ל וממ"ש דאי על הקברים אם הוא קבר של בנין דאסור בהנאה, נראה לעין דלא מצא קבר שאסור בהנאה רק בקבר של בנין וזו ראי' מוכרחת יותר ממ"ש הב"ח ממ"ש הרא"ש בסנהדרין דשם יש לדחות לישנא סוגי' דש"ס שם נקיט דמתרץ הבריי' בקבר של בנין

והנה הטור דחה שיטת ר"י מש"ס סנהדרין פ' נגמר הדין דלא מצא ש"ס דאסור רק בקבר של בנין, ש"מ דעפר שמחזירין נקרא קרקע עולם, ולפע"ד ליישב דקושי' ראשונה דמקשה ש"ס על שמואל מברייתא דחוצב קבר לאביו והלך וקוברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית ומשני הב"ע בקבר בנין ועל הברייתא דוחק לומר דה"ז לא יקבר בו היינו לכסות בעפר שחפר דלא יקבר בו משמע בקבר שחצב בקרקע עולם לא יקבר בו ואפילו בלא כיסוי מאותה עפר אסור לקבר בו, ותי' במרווח יותר בקבר בנין שכל הקבר אסור תחתיתו וצדדיו וכיון שמתרץ ברייתא ראשונה שמקשה בקבר בנין מתרץ כל הברייתות בכה"ג וזה לא קשיא דאפשר לאוקמי גם ברייתא דהחוצב קבר שחצב כל הקבר ותלש העפר, ושוב השליך לחפירה ותחתיו וצדדיו ועליו הכל מעפר התלוש דזה וודאי דחוק ורחוק למוקמי בכה"ג שעשה דבר שאין צורך ואין בו דרך לעשות כן אלא שנותנים עפר התלוש ע"ג המת כמ"ש רבינו ישעי' כנ"ל

והנה הדעת נוטה כרבינו ישעי' כיון שהי' עפר תלוש הוי כתלוש ולבסוף חברו, ולשיטת הטור צ"ל כיון שחזר ונתערב העפר עם הקרקע שבא משם נעשה גוף אחד דווקא בנין שע"ג קרקע אין לו דין מחובר ונלפע"ד להראות פנים בשיטת הטור מדאמר שמואל להני דאמרי דשקלו עפרא מקברא דבי בר רב יאות עבדינן קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינו נאסרת יש כאן שפת יתר בדברי שמואל דלא הוי לי' למימר רק יאות עבדינן דקרקע עולם אינו נאסרת למה לי' למימר קרקע עולם הוא פשיטא ופשיטא דזהו קרקע עולם הוא גם הם שאמרו לי' ידעו זה כי בעיניהם ראו ונ"ל דהא קברא דבי רב קרקע עולם הוי ועל גבו עפר שתלשו והשליכו לתוך הקבר וממנה היו נוטלים עפר לאישתו ב"ר ואתי ואמרו לי' לשמואל וסברי דלא יאות עבדינן, ולא ידע שמואל אם הני דאמרו לי' לא יודעים דקרקע עולם אינה נאסרת, או דידעו אלא שסבורים כיון שכבר נתלשה הוי לה דין תלוש ולכן אמר שמואל, תרתי יאות הן עבדינן דקרקע עולם הוא אשמעינן בזה דיש לזה דין קרקע עולם וקרקע עולם אינה נאסרת, ומביא ראיי' מקרא על זה וישלך את עפרה ומה עבודה זרה במחובר לא מתסרא דכתיב על ההרים הרמים אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, מזה נשמע תרתי דמחובר אינה נאסר מדהרים אינם נאסרים וגם משמע העפר שחפר מההר וחזר והחזירו לחוליתו אין לו דין תלוש ולבסוף חברו, דא"כ אפשר שההרים אלהיהם, כגון שחפר גומא והחזיר העפר לתוכו, ועל כרחך כהאי גוונא דין מחובר מעיקרא יש לו ודווקא על ההרים, ולא ההר עצמו נאסר כן נראה לי פנים מסבירות לשיטות רא"ש, וטור ודעימי'

ובזה הבנתי מ"ש תוס' בע"ז דף ס"ב ע"ב ד"ה וליקלינהו וכ' שכ' דלא הדר פריך וליקלינהו ולבדרנהו בי קיברי דל"ש אתי לזבולי בי' כדכתיב וישלך עפרה ונ"ל דהאי בקבר בנין אבל הכא בי קברי קרקע עולם, וכן משמע בסנהדרין פ' נגמר הדין קברא דבי רב, ונ"ל דמוכח דתוס' ס"ל כשיטת הטור דאי כרבינו ישעי' עדיין קשה לבדרינהו על בי קברא ניהו דקרקע עולם היא מ"מ העפר התלושה של קבר שע"ג אסורה ול"ש אתי לזבולי בי' וע"כ דכל קרקע של עולם, גם העפר שחזר והשליך לתוכו ע"ג המת מותר, והא"ש מ"ש תוס' וכן משמע בפ' נגמר הדין קברא דבי רב דהוי שקלי והוא צ"ע הא סוגי' מפורשת הוא לחלק בין קבר בנין לקבר קרקע עולם, ומאי וכן משמע דכ' תוס' ולפמ"ש אתי שפיר דבסוגי' אין מפורש אם עפר שהושלך אחר שנעקרה לקרקע עולם שתי' מותר אבל משמעות הסוג' והא דשקלי עפרא מקבר דבי רב הכי משמע כמ"ש וא"ש והבן

והנה מצאתי לו חבר לרבינו ישעי' במרדכי במגילה פ' בני העיר שסבר דאין מרעין בה בהמה דמיירי בקרקע שלא חפרו כלל ואפ"ה אסור משום כבודן של מתים דאי כשאינו קרקע עולם הכל אסור בהנאה ומובא בב"י יו"ד ס' שס"ח מדכתב שלא חפרו כלל נראה דאי בחפרו בה קצת ויש עפר תלוש אסור משום אותו עפר שתלוש ולבסוף חברו ועשבים גדלים וצמחים מעפר שלמעלה והיא כשיטת ר"י ורבו שיטות החולקים עליו הרי"ף ורמב"ם ורא"ש כמו שהעיד הבית יוסף, ואני מצאתי דגם תוס' מן החולקים ובוודאי נקטינן להלכה להקל, והמחבר לא מביא דעת האוסרים וכתב קבר של בנין אסור בהנאה אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר, מדסתם דקרקע עולם של קבר מותר ולא מביא דיש אוסרים קרקע שלקחו מן הקבר וחזר ונתנו עליו ש"מ דסבירא לי' דהלכה כהמתירין ורמ"א מביא שני דיעות בעפר שנותנים ע"ג המת בקבר לכסות בו אם מותר או אסור בהנאה ולולי דמיסתפינא היה נראה לי דגם ר"י דס"ל דאסור בהנאה דווקא העפר שמכסים בו את המת בתוך הקבר אסור כי צורך המת הוא, אבל העפר שע"ג עפר זו שממלאין החפירה שעושין כדי שלא יפול הנופל ותהי' קרקע שוה או במקומות דמעמיקים לחפור קברים עמוק עמוק כדי שיהא ששה טפחים בין מת למת כמבואר אין זה צורך המת אלא לצורך החיים שלא יפלו לחפירה או לקבור שמה מת אחר עפר זו מותרת לכולי עלמא בהנאה וכד דייקי לשון ר"י שבטור שכתב וז"ל העפר שמכסין בו את המת בתוך הקבר משמע דווקא עפר שמכסין בו את המת בתוך הקבר שיש בו צורך למת, ולא חוצה לו והיינו ליקח מהעפר לצורכו מהעפר שחוץ לקבר נראה דמותר אבל אסור לעמוד או לישב על הקבר דממילא נהנה מעפר שבתוך הקבר שאלמלא היה לא היה יוכל לישב או לעמוד שם במרווח כן נראה לי

ובנדון שלנו דקורות ונסרים מונחים על העמודים ויש הפסק ביניהם לקברים ואין הנאה כלל לעומד על הנסרים מקברים שתחתיהם באופן שגם אם הי' שם חפירה תחת הנסרים מ"מ עומדים שמה בלי פחד ודאגה שישברו הקורות ונסרים או מנפילה לחפירה שתחתיו, לפע"ד דאין שם נדנוד איסור מצד איסור הנאה הגם שהעיד הט"ז בשם יש"ש וש"ך בשם ב"ח דנוהגים איסור בישיבה ודריכה על הקברים, מ"מ בנדון שלנו אין חשש איסור, ומה שנסתפק פר"מ ני' אולי יש לחוש בזה משום כבודם של מתים, מלבד מ"ש פר"מ נ"י בעצמו כי יש בזה צורך גדול לכבוד חיים, ולמתים לעתיד, על כל צרה שלא תבא אני איני יודע מה בזיון יש בזה למתים הקבורים שם אדרבה נהפוך הוא עי"ז לא ידלגו ע"ג הקברים בשום פעם אפילו לצורך קבורה וגם הקברים עי"ז נשמרים מגשמים ושלגים וכדומה שע"י לפעמים יקולקלו הקברים ויפלו, וע"י תיקון זה כבודם במקומם מונח בלי פגע וינוחו על משכבותם, וטוב שיכתוב זאת לדור אחרון בפנקס הח"ק מקום הקברות ושמותיהם ויש בו נ"מ לענין טומאת כהן, וכבוד מתים לעתיד לבא, וטוב עוד לעשות טבלא ולכתוב או לחקוק בבית צידוק הדין, וה' יזכרינו, לטובה ולברכה, הנלפע"ד כתבתי בחפזי מחייה חיים יתן לנו חיים ארוכים כאות ידידו

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קעא

שפע ברכות ושובע שמחות למע"כ ידיד נפשי הרב המאוה"ג מעוז ומגדול חריף ובקי סיני ועוקר הרים בנן של קדושים המפורסים כש"ת מו"ה נפתלי בינעט ני' אבדק"ק שאפע יע"א

יקרתו קבלתי ואחר עד היום כי הנחתי מכתבו במקום מיוחד ויצא הדבר מלבי, וימחול הדרת כבודו ני'

והנה פר"מ ני' העמיד ספיקתו ע"ד רשע אחד שהי' רגיל בעבירות תדיר ומת מהו להתאבל עליו ולאמר קדיש אחריו לתיקון נשמתו, והנה פר"מ ני' נתקשה בדברי הש"ך סי' שמ"ה ס"ק ה' ואומר אני בביאור הענין בעיון מעט מזער, הנה תשובת הרשב"א סי' תשס"ג כתב דפורש מן המס הרי הוא כגזלן ושארי עוברי עבירות, ובאבל רבתי תניא מינין ואפיקורסי' ומוסרים וכו' הנה ס"ל שאין בכלל כל זה עוברי עבירות אפילו רגילים בהם, אבל המרדכי סוף מו"ק כתב באריכות וס"ל שגם גנב בכלל ע"פ גירסתו בירושלמי שהביא, וי"ל דרגיל בשארי עבירות ג"כ בכלל זה, ואפילו בעובר לתיאבון ועיין בו בפנים היטב, והיה נ"ל דרשב"א אפשר ג"כ מודה בעובר להכעיס דמין הוא כדאיתא בש"ס ע"ז דף כ"ב ע"ב ובכלל שהזכירה הברייתא הוא וס"ל לרשב"א רק הרגיל בשארי עבירות לתאוות נפשו וכן בגנב וגזלן שעושה משום חימוד ממון וכן פורש מן המס כל אלו דומים להדדי, משא"כ להכעיס, והנה הרמ"א בסי' ש"מ כתב ברגיל בשארי עבירות אין מתאבלין ובסי' שמ"ה כתב דגנב וגזלן שנהרג מתאבלים עליו והי' מקום לומר לפמ"ש דמ"ש בסי' ש"מ היינו להכעיס ובגנב וגזלן שכ' בסי' שמ"ת היינו שהוא לתיאבן דעושה משום חימוד ממון ומתאבלין עליו ואין כאן סתירה, אלא דמסתימת לשונו בסי' ש"מ לא