כתב סופר יורה דעה רנ

בשנכנס כהן בבית לא היה שם מה ונכנס בהיתר גמור ואח"כ מת בפתע פתאום צריך לרוץ ערום והקשה הא שב ואל תעשה וציין על תוס' שבועות דף י"ז וכוונת קושי' ע"כ בכה"ג הוא בנכנס בשוגג בשכבר מת הרי כמעשה יחשב כמו כלאים אם בשעת לבישה הוא שוגג וטומאה דומה לו, כמבואר בתוס' שם ועיין פ"י ברכות דף כ', ותמה אני על החו"י שהניח קושי' זו בצ"ע, ולדברינו שכתבנו תחילה דנדון תה"ד גנאי קטן הוא, לק"מ דאין למדין מולאחותו רק בשוא"ת בגנאי גדול ולא בגנאי קטן כמ"ש תוס' בשבועות הנ"ל ולק"מ, ומזה עצמו ראי' שסבירא ליה לתה"ד לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן וסבירא לי' שנדון שלו גנאי קטן הוא, וצ"ע לע"ד

אלא דיש לי ראי' דל"ל לתה"ד כהנ"ל מדכתב כשהכהן ישן ואינו יודע אין צריך להגיד לו כיון שהוא שוגג ומדמה זה למ"ש הרא"ש ומביא הטור סי' ש"ג דכשהלביש כלאים שוגג א"צ להפרישו ואי ס"ל לתה"ד לחלק בין גנאי גדול לקטן וס"ל שזה גנאי קטן ואינו דומה לפושט כלאים איך מדמה נידון שלא לדין של הרא"ש דלמא דווקא בגנאי גדול מקיל הרא"ש בשוגג וע"כ או דס"ל לתה"ד דליכא לחלק בין גנאי גדול לקטן או דס"ל דנדון שלו גנאי גדול כמו פושט בגדו כלאים בשוק

ובהתחלת הרעיון היה נ"ל דע"כ ס"ל לתה"ד חילוק בין גנאי גדול לגנאי קטן אלא דס"ל בנדון שלו הוי גנאי גדול כיון דאחז בשיט' הרא"ש כלאים דבשוגג א"צ להפרישו ועיי' ש"א סי' שס"ל בטעמא דרא"ש דס"ל דמה שאינו מפרישו הוי שוא"ת ול"ש סברת תוס' שבועות דמה שחבירו עושה מעשה, מיקרי מעשה, ולפ"ז צ"ל ע"כ דרא"ש ס"ל לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן או מה שחבירו עושה מעשה מקרי מעשה וכיון דרא"ש ל"ס דמה שחבירו עושה מקרי מעשה ע"כ דנחית לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן, ואיך יליף בנדון שלו ממה שכ' הרא"ש בלבוש כלאים, וע"כ דס"ל דנדון שלו גנאי גדול כמו בכלאים ועיין היטב לדינא

ולפ"ז ע"כ לנו לומר דתה"ד אזיל בשיטת רש"י דלשיט' תוס' כיון דגנאי גדול הוא נדחה מפני כבוד הבריות אלא דכבר הוכחנו דתה"ד ע"כ ס"ל דנדון שלו גנאי קטן מדמחמיר אפילו בשנכנס בהיתר והוא שאו"ת וצ"ע

אלא דיסוד שיסדנו דרא"ש ס"ל ע"כ דמה שחבירו עושה מעשה לא מקרי מעשה אמת שכ"כ בש"א, וכ' כי תוספ' חולק עליו, ולפע"ד דגם הרא"ש כתוס' ס"ל אלא דס"ל שוגג שאני וקיל טובא כיון שהעושה שוגג הוא קיל טובא ומשום כבוד הבריות א"צ להפרישו, ותוס' שבועות כ' דנחשב מעשה בחבירו עושה במזיד כנ"ל פשוט

ולפ"ז י"ל שפיר דתה"ד ס"ל לחלק בין גנאי גדול לקטן וס"ל בנדון שלו הוא גנאי קטן ומ"מ יליף מלתא דידי' ממלתא דרא"ש דשוגג קיל ואפילו בגנאי קטן אין להחמיר בשוגג וראי' שהבאתי מתה"ד מכח קושיות חוות יאיר מכרעת דהכי ס"ל

והנה בזה קיימנו והחזקנו דברי החו"י דגם לשיטת תוס' א"ש דינו של תה"ד, והיינו משום דנדון שלו גנאי קטן הוא אבל במקום שיש גנאי גדול לכהן יש לסמוך באפשר על שי' תוס' אלא מכיון שהרמב"ן בתה"א אחז בשיטת רש"י הרי רש"י ורמב"ן נגד תוס' המה בוודאי לחומרא נקטינן וכ"ז אם בשעה שנכנס היה כבר מת אבל כשמת אח"כ במקום דאיכא גנאי גדול ושוא"ת הוא יש לנו להקל מתרי טעמא חדא הרי איכא שיטת תוס' דבגנאי גדול כל טומאת כהן נדחה אפילו בשיש בו מעשה, ועוד דגם לר"י ורמב"ן כשאין בו מעשה ילפינן מלאחותו דבשוא"ת נדחה

ועדיין יש לעיין אפילו בגנאי גדול ואין בו מעשה כי הרמב"ם פ' יו"ד מהלכ' כלאים הל' כ"ט כ' ומפני מה נדחה בטומאה דכתיב ולאחותו וכו' ולא העתיק קושי' ותי' ש"ס כמו שהעתיק ת' ש"ס בהשבת אבידה, דלאו בממון הוא, ש"מ דס"ל דאמת גם בשוא"ת אין למדין מלאחותו וכבר טרחי כל חכמי לב ליישבו, ואומר מה שחנני השי"ת ע"פ קושיא חמורה שהקשה פ"י בברכות איך נילוף מולאחותו או מכה"ג דלמא שאני במת מצוה בלאו כבוד הבריות איכא מצות עשה דקבורת מתים ובצירוף גדול כבוד הבריות נדחה מצות עשה דפסח ומילה ומנ"ל בכלאים וכדומה דמשום כבוד הבריות לחוד נדחה לא תעשה ונדחק מאוד

ולפע"ד ע"פ ש"ס סנהדרין דף מ"ז ע"ב דמבעי לי' אי קבורת מת משום בזיוני או משום כפרה ונפ"מ היכא דאמר אל יקברוהו ולא איפשטא וכ' רמב"ן דלחומרא נקטינן משום בזיוני ואפילו כל המשפחה אומרים אל יקברוהו אין שומעין משום כבוד כל החיים וכן פסקו בטוש"ע סי' שמ"ח ולפ"ז אומר אני דלהך צד דקבורה מ"ע משום בזיוני כל עיקר המצוה משום כבוד הבריות הוא, ובמת מצוה דאין לו קוברים רק כה"ג ונזיר או לדחות פסח הכל הוא רק משום כבוד החיים ושפיר קמקשה ונילוף מיני' ובאמת היה יוכל לתרץ דרב ס"ל משום כפרה וקבורת מתים מ"ע בפ"ע, אלא דלא רצה לפשוט מרב דלא תקשי תפשוט מהכא ומתרץ שוא"ת שאני וכן סוגיון ש"ס בכ"מ ומיושב קושי' פ"י

והנה הרמב"ם פי"ג מאבל כתב האומר אל יקברוהו אין שומעין לו דקבורה מ"ע הוא דכתיב קבור תקברנו, והקשה לח"מ הא ספיקת ש"ס אי משום בזיוני והי"ל דנקטינן לחומרא ואיך כ' משום דמצות עשה הוא והעלה דרמב"ם ס"ל דתליא בלישנא דלל"ק שם אמר המלין עובר בל"ת דכתיב קבור תקברנו דאורייתא הוא ולל"ב רמז לקבורה מה"ת רק אסמכתא הוא ולל"ב מספקא לש"ס מאי טעמא ולל"ק דאורייתא הוא ככל מצות עשה ואין לנו למיהב טעמא עיי"ש

וע"פ שיט' רמב"ם א"ש ביותר קושית ש"ס ולא קשה קושית הפ"י דדילמא משום דקבורה מ"ע הוא בלאו"ה דלל"ב אין קבורת מת מ"ע רק מדרבנן הוא ורצה לתרץ דרב אפילו ללישנא בתרא ומתרץ כפשוטו שוא"ת שאני, אבל להלכתא דפסק הרמב"ם כל"ק עיקר דמ"ע הוא בוודאי אי אפשר למילף מולאחותו ויפה עשה שלא העתיק תירוץ הש"ס שוא"ת שאני דבלאו הכי אי אפשר למילף משם אפילו בשוא"ת ויש להוסיף עוד דאית לי' לרמב"ם ראי' דעיקר כלישנא קמא בסנהדרין דקבורת מתים מה"ת מש"ס שבועות שנתקשו תוס' שוא"ת הוא מזה מוכח דסתם ש"ס התם דקבורת מתים מה"ת ואפי' בשוא"ת אין למדים משם ועיין כי נכון הוא

ובדרך קצרה נ"ל ע"פ קושי' תוס' ב"מ כיון דכתיב ולאחותו והתעלמת ל"ל, וי"ל דס"ל הרמב"ם באמת היה יוכל ש"ס בברכות לתרץ דלא ילפינן מולאחותו דשני כתובים הם מדאצטרך והתעלמת גילתה תורה דלא ילפינן משם אפי' בממון הקל, וכ"ש באיסור, וש"ס רצה לתרץ דרב אפי' ס"ל ב' כתובים מלמדין אבל לאמת דקיי"ל אין מלמדין אפי' בשוא"ת באיסור לא ילפינן ובממון ילפינן מוהתעלמת דאין גילוי דאין למדין ממנו מדכתיב ולאחותו דלולי לאחותו לא ילפינן איסור מממון הקל, וכה"ג מצינו טובא בש"ס ב' כתובים שם רק ב' כתובים מצד אחד, וא"ש סוגי' סתמא דש"ס שבועות דלענין אסורא אפי' בשוא"ת לא והא"ש דכ' רמב"ם והתעלמת אין למדין דלאו דממון הוא וקיל והא דטומאת מת דנדחה לא ילפינן מממון אלא משום דכתיב ולאחותו ותו לא קשה נילוף מיני' כיון דכתיב בממון ג"כ הוי ב' כתובים ואין למדים מלאחותו כלל כנ"ל ומיושבים כל הדקדוקים שברמב"ם בעהי"ת

פירות הנושרים מדברינו כי לרמב"ם אפי' בגנאי גדול ושוא"ת ואפי' בטומאה בכהנים אי אפשר למילף שנדחה מפני כבוד הבריות בין לתי' קמא שלי בין לתי' ב' שלי, ולא מצינו מי שחולק עליו בזה להלכתא אלא תוס' שבועות מדהקשה שם ש"מ דס"ל דמסקנא הסוגי' דברכות הלכתא הוא, ז"ז לא מצינו חולק על הרמב"ם וגם לתי' קמא שכתבנו דרמב"ם לשיטתו אזיל, מ"מ גם לשיטת רמב"ן וטוש"ע דנשאר בספק אם קבורת מת משום בזיוני או משום כפרה, וש"ס רצה ליישב להך צד קבורה משום בזיוני מ"מ ניהו דלחומרי נקטינן להחמיר משום בזיוני דלמא היינו טעמא משום בזיוני, אבל למילף להקל מולאחותו דלמא טעמא משום כפרה וקבורת מת היא מצוה בלאו"ה, וא"ש סוגי' ש"ס שבועות ולכן נלפע"ד דאין להקל בשום צד אפי' בגנאי גדול ואפילו ליכא מעשה, והנלפע"ד כתבתי וד' יורינו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לחיים אות לטובה

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קע שלום וכל טוב להרב החריף ובקי מורה בהלכה המאוה"ג כש"ת מו"ה מנחם ני' רבדק"ק מק"ל יע"א

מכתבו קבלתי ונתאחר על הב"ד הרבה עד בואו ממקומו לקהילתי ומשם לכאן ואני פה עוסק ברפואו' וחלש המזג ומעט ספרים אשר לפני, ומ"מ חפצתי היום להשיבו מפני כבוד של חיים ושל מתים על שאלתו השני' המאוחרת בפתשגן הכתב אשר שלח לנו נחוץ השעה להשיב, לאשר אלופי גבאי דח"ק בקהילתו הציעו לפנינו להורותם הדרך ילכו בה, זו גמ"ח וקבורת מתים, ונרשם בשאלתו להיות עד הנה דחיקא להו עלמא בקבורת מתים וכבר הגיעו הקברים עד חומת הבית שאומרים בו צידוק הדין, ועתה הרחיב ה' להם קצת ורוצים להרחיב בית שאומרים בו צדוק הדין כדי לטהר בו מתים כי ע"ע לא הי' להם מקום מיוחד והי' כ"פ המתים המובאים ממק"א לטהרם שם אשר ע"פ הרופאים לא הי' רשאי' להביאם לתוך העיר מוטלין בבזיון בשוקי בראי לטהרם שם והי' בזיון לחיים ולמתים והתחכמו עתה להגדיל בית צה"ד על הקברות אשר הגיעו כבר עד חומת הנ"ל, ונתנו עצות, בנפשם שלא לדרוך על הקברים להעמיד עמודים במקום פנוי שאין שם קבר, ולהניח על העמודים קורות ונסרים מקום מדרך כף רגל, באופן שיש אויר בין הקברים לקורות ונסרים שאין הדורכי' דורכים ונוגעים בקברים כלל, ופר"מ ני' פתח בכחא