כתב סופר יורה דעה רמט

להציל אותם מחטוא ולמרות עיני כבודו ית"ש, ולא נחוש בשביל כבוד הבנים, אבל על זה אנו דנין שאם נכוף אותם לא יעזבו דרך הרשע אלא יוסיפו בני עולה וימירו דתם כדי שלא יתפרדו זה מזה, ולא נרוויח רק כדי שישמעו אחרים ולא יעשו כמעשיהם כיון שיראו דלא שתקו רבנן וכפו אותם וזה דומה להתם שג"כ יש תועלת זה שאחרים יקחו מוסר ולא יתיחדו כאשר עשו אלו, מ"מ אין מלקין בשביל כבוד הבנים קו"ח שיש לנו לחוש לאיבוד נפשות הבנים המנוקים מעון ואלו הצאן מה פשעם ומה חטאתם לדחותם מהסתפח מנחלת ה' ויאבדו לעולמים ר"ל, ואין להשיב, התם לא ילמדו אחרים שלא להתיחד כי יאמרו שזינתה לכן נלקו בב"ד משו"ה חוששי' ללעז שיאמרו ידעו רבנן שזינתה כדפי' רש"י שם, ולא הרווחנו במלקות רק לענוש הרשעים על רשעתם, לכן אין מלקין בשביל כבוד בנים, הא ליתא דהא אפשר להכריז ומשום שלא שמעו כולם כבש"ס שם אפ"ה אלו שישמעו ההכרזה יקחו מוסר ולא יתיחדו ועל כרחך משום כבוד בנים אין חוששין למען ישמעו ויראו כ"ש וקו"ח כשיודעים שיצאו הבנים בע"כ לתרבות רעה ויטמאו בין הנכרים וכמ"ש

ולא דמי למ"ש ברמ"א סי' רל"ד סעי' וי"ו דיש רשות לב"ד לגרש בניו מבית הספר ולגרש אשתו מבה"כ עד שיקבל עליו הדין והוא מנמ"י, ויעיין טו"ז שם, וחזינן שמגרשים הבנים מלימודם בשביל האב שחטא יעיי' מ"ש בחתם סופר שמסביר בטוב טעם שיטת הגאון רב פלטוי, ומלבד זה נ"ל דאין לדמותו לנידון דידן כי שם אשרי לבנים כשהאב יקבל הדין ושב ורפא לו, ומקרא מלא מתהלך בתומו צדיק וכו' וההיפך פוקד עון אבות וכו' ויש תקוה שע"י שמגרשין הבנים מבית הספר ישוב כי גדול בושתו ומוטב שיהי' בטלים מד"ת על זמן מה כדי שיזכה האב וישוב והבן ג"כ זוכה, משא"כ בנידן שלפנינו שע"י הכפי' יש לחוש ששניהם האבות והבנים יצאו לת"ר ח"ו בוודאי טוב לנו למשוך ידינו, וגם אם הילדים קטני' ולא הגיע לגדלות על פי תורה מ"מ איכא להאי חששא עיין ש"ע או"ח סי' ש"ו שמחללין שבת כדי שלא תמיר הבת, ועיין מג"א שאפי' בקטנה, ולכן נ"ל אם יראה כי יש חשש קרוב לבוא שיצאו לת"ר ולפי נימוס וחוק שבניהם אשר לא הגיעו לגדלות כפי נימוסתם נגררים אחריהם ימשוך ידו מהם בכפיי' כי האי, וחכם עיניו בראשו, וה' יתקנינו בעצה טובה מלפניו, הכ"ד ידידו פה פ"ב יום ה' לסדר ויחי תורה לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קסט

לדזיו לי' שלם נופך ספיר ויהלום רב חביבי הרב הגאון המופלג המפואר חריף ובקי בעל פיפיות עומד לתלפיות צדיק תמים כקש"ת מו"ה אברהם אהרן ני' אב"ד דק"ק פ"ק יע"א

גי"ה קבלתי ונפשו היפה לחוות דעתי שואל בהלכה שפסק הרמ"א יו"ד סי' שע"ג כהן השוכב ערום ומת בבית צריך לרוץ חוצה ולא יעכב עד שילביש עצמו תחילה, ובדג"מ שם כ' שיש להקל ולסמוך על שיטת תוס' ברכות דף כ' ע"א, אם יש לסמוך על דג"מ נגד תה"ד ורמ"א, ולעשות רצון מע"כ רב חביבי ני' חפצתי ואחוה לו דעתי העני'

הנה מ"ש בנוב"י באורך דדינו של הרמ"א רק לשיטת רש"י אבל לשיטת תוס' כל טומאת כהן נדחה מפני כבוד הבריות דילפינן מכהן גדול כבר קדמוהו בתשובת פ"מ ח"ב והניח בצ"ע על שלא כתב הרמ"א דתליא בדיעות ותמה שלא התעורר אחד מן האחרונים בזה, והיה נעלם ממנו שכבר התעורר ע"ז בתשובת חוות יאיר וכתב כי תה"ד אחז בשיטות רש"י ומיישב בטוב טעם ודעת קושית תוס' על רש"י ועיין פ"י במקומו

והנה הרמב"ן בתה"א מביא יש גורסין בש"ס ברכות ויליף מכה"ג ומתרץ שאינו שוה בכל ונזיר איתא בשאלה, והוא דחה גירסא ושיטה זו דא"כ נדחה כל הסוגיא בתרגמא ר"א בטומאת בית הפרס דרבנן ורבא מתרץ בארון שיש בו חלל טפח אבל בטומאה דאורייתא לא, ולשיטה הנ"ל באמת גם טומאה דאורייתא נדחה כמו בכה"ג והכריח כשיטת רש"י וגם הוא אזיל ומתרץ קושית תוס' על רש"י

וכשאני לעצמי נ"ל ראיי לשיטת רש"י דצל"ע על דמקשה ש"ס ונילוף מלאחותו, ולפי חילוק זה שבין איסור השוה בכל, לאין שוה בכל, היכי נילף מדנדחה מילה אין למילף דאיננה שוה בכל, ומהולך לשחוט פסחו לא יכול למילף די"ל דס"ל לרב כר"ש פסחים דף צ"ג נשים פטורות אפילו מפסח ראשון וא"כ גם פסח איננו שוה בכל אבל באיסור דשוה בכל מנ"ל, וקושיא זו יש לדחות דש"ס רצה לתרץ דרב להלכתא דקיי"ל נשים חייבות בפסח ראשון, אלא דעל ברייתא גופא יש להקשות לכאור' מנ"ל לרבות מלאחותו פסח ומילה דלמא דווקא מילה נדחה מפני שאינו שוה בכל וקמ"ל הגם שיש בו כרת, פסח דשוה בכל מנ"ל דנדחה, וצ"ל דברייתא אתיא כר"ש דנשים פטורות מפ"ר ומה לי פסח ומה לי מילה לכן מרבינן שני' ולזה לק"מ על רב אי ס"ל כר"ש ומרבינן תרתי פסח ומילה מפני ששניהם אינם שוה בכל וכלאים שוה בכל לא ילפינן ואי ס"ל כהלכתא דנשים חייבות בפ"ר באמת לא מרבינן מולאחותו רק הולך למול אבל הולך לשחוט פסחו לא מרבינן כיון דשוה בכל הוא וה"ה כלאים לא נדחה וכדומה וצל"ע

ולא ידעתי פתר לקושיא זו לשיטת תוס' רק לומר דמקשן שקיל להו במשקולות עשה שיש בה כרת הגם שאינו שוה בכל לא קלה מל"ת ששוה בכל שאין בה רק לאו בעלמא והתרצן השיב שב ואל תעשה שאני או שוא"ת שיש בה כרת קיל מלאו דיש בו מעשה הגם שאין בה כרת או דיצרפו שנים שאין שוה בכל וגם שוא"ת הוא כצ"ל ועיין

ומצאתי מקום ישוב בזה שיטת הרא"ש בהלכות כלאים דאם הלובש כלאים הוא שוגג אין צריך להגיד לו משום כבוד הבריות ומקשו עליו מש"ס מנחות דף ל"ז מבואר לתרי לישני דצריך להפרישו מאיסור הגם דשוגג הוא, ולדברינו י"ל דס"ל לרא"ש דשוגג לא חמירא עכ"פ משוא"ת במזיד לאינו שוה בכל היכא דיש בו איסור כרת והלובש כלאים בשוגג הגם שיש בו מעשה בשוגג ילפינן שפיר מולאחותו אבל במנחות שם בשוגג דאיסר שבת ששוה בכל ואיסורו חמור ובשוגג יש בו חטאת לא נוכל למילף מדנדחה פסח ומילה בשוא"ת דיש בשבת איסור חמור ושוה בכל והבין

ולפ"ז אנו צריכים לשיט' תוס' אבל רווחא שמעתתא בלי דוחק לפי שיטת רש"י די"ל דהש"ס הכא לא נחית לחלק בין שוה לאין שוה, והא דלא ילפינן מכה"ג מטעמא דרש"י הוא וביותר נ"ל שעיקר קושי' הש"ס דניליף קאי על ר"א דתרגמא בטומאה דרבנן אבל טומאה דאורייתא לא נדחה ומקשה וניליף מולאחותו דכהן יהא שרי גם לטמאות בטומאה דאורייתא דאינו שוה בכל, והוצרך לתרץ שוא"ת שאני וא"ש על נכון

ובזה ארווח לן עוד מה דצ"ל דמתרץ שוא"ת שאני וצ"ל דמה שאינו פושט כלאים למעשה יחשב לו, כמ"ש רש"י והיינו דס"ל רב כר"א דהכי ס"ל במכות ע"ב דלא כרב ועיין פ"י שכ' וצ"ל כ"כ האי הו"ל לש"ס לפרושי כיון דאיכא רב דל"ל הכי, ולמש"כ דעיקר הקושיא על ר"א ורבא דס"ל דווקא טומאה דרבנן נדחה מתרץ שפיר שוא"ת שאני והם אמרו בעושה מעשה דווקא בדרבנן ולרב בלא"ה לק"מ דשוה בכל מאינו שוה בכל לא ילפינן, והא"ש ג"כ בזה מה שנתקשה תוס' בשבועות דלא משני גם כשמקשה וניליף מוהתעלמת שוא"ת שאני, ולמש"כ י"ל דרצה לתרץ דרב אפי' אי ס"ל כרב ביבי במכו' ולמסקנא ג"כ א"ש דרב לכ"ע ועיין

והנה החו"י הוסף דברים כי אתי שפיר דינו של תה"ד אפילו לשיטת תוס' בברכות ע"פ תוס' ב"מ דלכן צריך והתעלמת ולא ילפינן מולאחותו דאין למדין גנאי קטן כמו בזקן ואינו לפי כבודי מגנאי גדול דמת מצוה, ועפ"ז נחית החו"י לחלק בין גנאי גדול דלבוש כלאים לפשטו בשוק דהוא גנאי גדול כמ"ש תוספו' שם ובין גנאי דכהן לרוץ ערום לבית אחר דליכא גנאי כל כך ועיין בו היטב

ואני אפרש שיחתי ואוסף תוס' מרובה הנה מתוס' בשבועות נראה דלא ברירא לי' לחלק בין גנאי גדול לקטן דכ' עוד שם תירוץ אחר בחבירו עושה מעשה מקרי מעשה ובזה מיושב ג"כ דצריך והתעלמת עיי"ש, וצ"ל לשיט' תוס' ברכות ע"כ צ"ל ולחלק בין גנאי גדל לקטן דכבר הבאתי קושי' הרמב"ן על שיטה זו של תוס' מדתרגמא ר"א ורבא בטומאה דרבנן ש"מ דלאמת גם טומאת כהנים שאין שוה בכל לא ילפינן ולהציל תוס' מקושי' זו צ"ל דס"ל לתוס' דאין דומה גנאי ומניעת כבוד של האבל שהולכים עמו בטומאה בה"פ או לכבוד מלכים לגנאי דמת מצוה והרמב"ן שהקשה לא ס"ל לחלק בין גנאי גדול לקטן ותוס' א"ש הולך בשיטתם בב"מ ובחד תירוצם בשבועות ותי' שני בתוס' שבועות דמשמע דלתירץ זה ל"ש לחלק בין הפרקים אזיל לשיטת רש"י ועי"ש שכתבו בתי' שני כן כמו שכתב רש"י אשה רוצים להנשא שעושים מעשה ולשיטת רש"י בברכות אין אנו מוכרחים לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן והבין

ועיין רמב"ן הלכות אבל שכתב דכהן מטמא בטומאה דרבנן העתיק תי' זה בש"ס דהלכתא הוא וצ"ל או דס"ל כשיטת רש"י ואין טומאת כהן נדחה מפני כבוד הבריות או דס"ל כתוספ' וס"ל דווקא בגנאי גדול כמו מת מצוה, אבל גנאי קטן כמו לילך עם האבל או מפני כבוד מלך לא אמרו

המורם מזה דגנאי דאינו גדול כמו מ"מ אי אפשר להקל לדחות טומאת כהנים ממ"נ לשיט' רש"י אין שום טומאת כהנים נדחה רק במת מצוה דכתוב בצדו ולתוס' ע"כ דווקא בגנאי גדול כמו מת מצוה

והנה מ"ש החו"י דאין בכהן רץ ערום גנאי גדול כ"כ כמו בפושט כלאים בשוק י"ל דתה"ד ע"כ הכי ס"ל היינו דס"ל לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן וס"ל דנדון זה גנאי קטן הוא ומנא אמינא לה מכח קושי' אחת שהקשה בחו"י שם והניחה בצ"ע דנראה מתה"ד דאפילו